תורה קצד | היכל ה'

מִי שֶׁרוֹצֶה כָּבוֹד הוּא שׁוֹטֶה, כִּי לְמָשָׁל שַׂר גָּדוֹל שָׁלַח פָּקִיד לְעִיר אֶחָד מֵהָעֲיָרוֹת שֶׁלּוֹ לְמָקוֹם רָחוֹק, וְהַפָּקִיד הַנַּ"ל לָקַח לְעַצְמוֹ שָׁם כָּל הַכָּבוֹד, כִּי הָעֲרֵלִים לא יָדְעוּ שֶׁהוּא עֶבֶד הַשַּׂר וְסָבְרוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הַשַּׂר וּכְשֶׁהָיוּ צְרִיכִים אֵלָיו הָיוּ נוֹפְלִים לִפְנֵי רַגְלָיו, וְנוֹתְנִים לוֹ כָּל הַכָּבוֹד וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ עִם כָּל הַכִּנּוּיִים שֶׁל כָּבוֹד הַשַּׁיָּכִים לְהַשָּׂר. פַּעַם אֶחָד בָּא הַשַּׂר בְּעַצְמוֹ לְשָׁם וּבָא הַפָּקִיד לְפָנָיו וְשָׁאַל לוֹ עַל עִסְקֵי הַמְּדִינָה וּמַדּוּעַ אֵלּוּ הָעֲרֵלִים אֵינָם עוֹבְדִים עֲבוֹדָתָם וְקָרָא לְשׁוֹטֵר אֶחָד, וְשָׁאַל אוֹתוֹ הַשַּׂר עַל עֵסֶק הָעִיר וְהֶעָרֵל הָשּׁוֹטֵר לא הִכִּיר אֶת הַשַּׂר רַק אֶת הַפָּקִיד וְתֵכֶף נָפַל לְרַגְלֵי הַפָּקִיד וְחָלַק לוֹ כָּל הַכָּבוֹד הַשַּׁיָּך לְהַשָּׂר וְהֵשִׁיב לוֹ עַל עֵסֶק שְׁאֵלָתוֹ אֲזַי נִתְהַפְּכוּ פְּנֵי הַפָּקִיד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְנִתְבַּיֵּשׁ מְאד כִּי אֵין בִּזָּיוֹן גָּדוֹל מִזֶּה שֶׁבְּעֵינֵי הַשַּׂר נוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה.

כְּמוֹ כֵן עִקַּר הַכָּבוֹד הוּא רַק מֵהַדִּבּוּר כִּי אֵיבָר מֵהָאָדָם כְּגוֹן יָד אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲלק לוֹ כָּבוֹד, כִּי גַּם אֵינוֹ נִכָּר בְּהַיָּד בְּעַצְמָהּ תַּבְנִית הָאָדָם, וְכֵן אֲפִלּוּ פְּנֵי הָאָדָם אֵינוֹ מְיֻחָד לְהָאָדָם בְּעַצְמוֹ, כִּי נִמְצָא גַּם חַיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ פְּנֵי אָדָם כְּגוֹן קוֹף, וְאֵין זֶה גֶּדֶר הָאָדָם. וְעַל כֵּן אֵינוֹ מְקַבֵּל כָּבוֹד כִּי אִם מֵהַדִּבּוּר שֶׁבָּזֶה מֻבְדָּל הָאָדָם מֵחַי, וְעַל כֵּן מֵאַחַר שֶׁעִקַּר הַכָּבוֹד הוּא בְּהַדִּבּוּר וְהַדִּבּוּר הוּא הֵיכַל הַמֶּלֶך, כִּי "הֵיכָל" גִּימַטְרִיָּא "אֲדנָי", בְּחִינַת הַדִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נא, יז): "אֲדנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח" (עַיֵּן תִּקּוּן יח). אִם כֵּן רוֹצֶה לְקַבֵּל כָּבוֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶך וְאֵין בִּזָּיוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ שֶׁבְּוַדַּאי יִתְבַּיֵּשׁ הָעֶבֶד מְאד כְּשֶׁיַּחְלְקוּ לוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל לִפְנֵי הַמֶּלֶך כַּנַּ"ל בַּמָּשָׁל הַנַּ"ל.

יש מספר דרכים לטפל בבעיית "הרוצה כבוד". אפשר היה להעמיק בתוככי נפשו של "מי שרוצה כבוד" ולעמוד על חוסר הבטחון שלו; לחשוף את הדימוי העצמי הנמוך שממנו הדבר נובע. היה גם אפשר לעמוד על חוסר האמת שבמרדף אחר תשואות הקהל מבלי שיש לכך כסוי. ר' נחמן בעצמו בתורה ו' מעמיד אלטרנטיבה גבוהה יותר לכבוד. מול "כבוד מלכים" –  כבוד שתלטני שהאדם יכול לזכות לו רק על ידי יגיעה ומאמצים סיזיפיים, מעמיד ר' נחמן את 'כבוד האלקים' – כבוד שהאדם זוכה לו רק אם "ימעט בכבוד עצמו וירבה בכבוד המקום". בתורה ההיא מראה ר' נחמן כי גם על פי "הלכות כבוד" היה טוב לו לאדם שלא לרדוף אחר הכבוד מן הסוג הרדוד והנמוך.

ובכל זאת, בתורה שלפנינו, בוחר ר' נחמן בדרך אחרת. ר' נחמן מביא את הכבוד עד אבסורד, עד גיחוך. רצונו להראות למי שרוצה כבוד ש"הוא שוטה". מדוע בחר ר' נחמן דווקא בדרך זו? האם באמת אפשר להביא את מי שאחוז בכבוד לידי הכרה חזקה כל כך? הרי לרוב, התאוות מקהות את החושים ומערפלות את שקול הדעת וכיצד דווקא בעניין הכבוד מצפה ר' נחמן שפתאום יתפכח האדם מטעותו? עוד יותר מזה יש לשאול: הכלי שמביא ר' נחמן בסוף התורה על מנת להביא את האדם להכרה זו, הכרת הדיבור כ"היכל ה'", נראה כלי גבוה למדי בכדי שישמש אותנו, האנשים הפשוטים. האם זאת תורה לצדיקים בלבד? הלא הם בוודאי שיכירו את ההבל והשטות שבתאוות עוד מלכתחילה?!

המשל שמביא ר' נחמן מדגיש את המהלך אותו רוצה ר' נחמן להעביר אותנו. התיקון של הכבוד לא יהיה בהימנעות ממנו כפי שאנו נוהגים בדרך כלל בשאר התאוות. התיקון של הכבוד יהיה שנקבל אותו, אך הוא בעצמו יחווה כבושה, כדרך שכשקיבל הפקיד את הכבוד ממן השוטר בנוכחותו של השר, לא חש אלא בושה.  משלו של ר' נחמן מלמד אותנו שבמוקדם או במאוחר סופה של השטות להתגלות.

גם בחלקה השני של התורה, ולא רק במשל, מביא ר' נחמן את הכבוד לידי גחוך. כבוד של יד (כגון מחיאת כפיים), כבוד של רגל (כגון, הרבה אנשים המגיעים להופעה שלך), ואפילו כבוד של פנים (כמה הבעות פנים מתפעלות..) הם כבוד של קוף ואין מאחוריהם דבר. אם כבר מחפש אתה כבוד מן הסתם מחפש אתה כבוד של בן אדם, ומה שמאפיין את האדם איננו אלא הדיבור. אם כן 'בוא נלך אתך עד הסוף' – אם כבר שווה לרדוף אחר הכבוד הרי שווה לרדוף אחר דיבוריהם של אנשים (שיגידו עליך עד כמה אתה מוצלח..). אולם דווקא שם, בנקודת השיא של הכבוד, נוחל האדם את הבושה הגדולה ביותר. בושה ממלך מלכי המלכים, בדיוק כמו הבושה מהשר במשל.

אולם מדוע עיקר הכבוד הוא בדיבור וכיצד הגיע ר' נחמן לכך שהקב"ה מראה תמיד לאדם לאדם שבסופו של דבר יתבייש בכבוד הזה שרדף אחריו?

ר' נחמן מסביר – "הַדִּבּוּר הוּא הֵיכַל הַמֶּלֶך". והוא מנמק: "כִּי "הֵיכָל" גִּימַטְרִיָּא "אֲדנָי", בְּחִינַת הַדִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נ"א) : "אֲדנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח"." היכל הוא המרחב שנוצר בין כתליו. גם בין שני אנשים, שתי ישויות, נוצר מרחב כזה שמהדהד את שניהם כאחד. כל אחד מהם הוא כאחד מכתליי ההיכל, המסמל לשני את גבולות השיח ואת המרחב שנוצר עד לגבול זה. כל אחד מהם מאתגר את גבולותיו של חברו ובוחן עד כמה ניתן להרחיבם ולהגמישם. בתוך המרחב הזה, בין האנשים, בין הכתלים והגבולות, נמצא השיח, והוא הקובע את מידת המעוף והגמישות שביניהם. כמו בריקוד, מוכרחים שני ה'רקדנים' לקחת אחד את השני בחשבון. האחד הוא זה שיכל לעכב את השני, אך הוא גם זה אשר בד בבד מאפשר את המרחב שלו, ובלעדיו יישאר האדם לבדו ללא מרחב כלל. מסתבר שאנחנו תלויים זה בזה וזקוקים זה לזה. כל שיח פותח מרחב, אך בד בבד קובע את גבולו.

הדיבור הוא היכל שכזה, הוא המרחב שנוצר בין שניים. כפי שמזכיר ר' נחמן, שום איבר בגוף לא יכול ליצור מרחב שכזה. כל האיברים כולם מצומצמים בתוך עצמם ולא זקוקים לשני בכדי להיות. המרחב שלהם הוא מרחב הגוף שניתן להם מבריאתם, ומרחב זה הולך עימם לכל מקום. אין בו משהו שמחוץ להם. אין בו 'אחר'. מה שאין כן הדיבור, בו מוכרחים שיהיו שני שותפים אשר דווקא המרחק שביניהם הוא המאפשר את השיח. הקשבה לשני נעשית מתוך מרחק. פנייה אל השני נעשית מתוך החציה של מרחק זה. הנוכחות של האחד היא זו שפותחת את הפה לשני ("שפתי תפתח") ומאפשרת לו את המרחב לדבר בו. שיח טכני או אינפורמטיבי לא ייקח בחשבון את המרחק ואת המרחב הזה. לא יתאמץ לחצות את המרחק ולא יתעמת עם הקושי בכך. שיח טכני יישאר בגבולות עצמו ואולי יודיע לשני משהו, או יצהיר בפניו דבר, או ינאם את שלו וילך. אולם בדיבור אמיתי נוצר קשר של שניים, קשר המתקיים ומתרחש במרחב שביניהם.

משום כך מקשר ר' נחמן את הדיבור עם הכבוד.  בדיבור, כל אחד מהמדברים פותח עבור השני את המרחב להתבטא ומייצר עבורו 'במה', סיטואציה הדומה לכבוד. הבעיה של הרודף אחר הכבוד היא שהוא מפחד מן המרחק שקיים בכל מרחב באשר הוא, ועל כן הוא מנסה לצמצם אותו כדי לזכות בבטחון בתשואות הקהל. הוא לא מנצל את המרחב שניתן לו, הוא לא מאפשר לשני לפתוח בו פתח, לא רואה בו הזדמנות; להיפך – הוא סוגר את עצמו ומצמצם את עצמו על מנת להיות בטוח בתגובה הרצויה לו מן השני, מן "הקהל". חנופה ושתלטנות הם הכלים בהם ישתמש על מנת לזכות בכבוד הזה. בשתי האפשרויות הללו האדם ישתמש בכח, כלפי עצמו או כלפי זולתו, על מנת להגיע ליעדו. ר' נחמן לא עוצר את הרודף אחר הכבוד. הוא רוצה שיגיע אל התיקון השלם. שיווכח בעצמו בשטות שיש במרדפו אחר הכבוד. משום כך ממשיל את המרדף הזה במשל החותר לסצנת הסיום המביישת, שבין השוטר, הפקיד והשר הצופה בשניהם.

לא לשווא שם ר' נחמן את השוטר בשיח זה (ולא עובד אחר). ר' נחמן רוצה להאניש את הכוחניות שיש במרדף אחר הכבוד. לתת לה שם, ליצור ממנה דמות. דמות שבדרך כלל הרודף אחר הכבוד מסתיר אותה בתוך תוכו. דמות שאיננה מודעת כלל וכלל לחילופי התפקידים שנעשו בין הפקיד לשר ולאונאה שהיא מחביאה, כפי שמסופר במשל. גם רודף הכבוד פועל בחוסר מודעות. מתוך שפועל הוא בכוחנות – או כלפי עצמו (בחנופה) או כלפי המציאות (בשתלטנות) –  מרוכז הוא בעצמו ורואה את המציאות רק דרך משקפיה הצרות של האינטרסנטיות. רק ככלי להשגת מטרותיו.

משעה שהאנשנו את דמותו של השוטר, הלא היא הכוחניות שהאדם משתמש בה על מנת לקבל את הכבוד, אפשר לשאול את הדמות הזו שאלות נוקבות: לאן אתה מפנה את הכוחות שלך? או כשם שר' נחמן שואל במשל – "למה הפועלים אינם עושים את מלאכתם?" משמעות של שאלה זו היא נוקבת – עד שאתה עסוק בכך שיחשבו שאתה חכם, מדוע אינך עוסק בלהיות חכם (העבודה עצמה)? עד שאתה עסוק בכך שיחשבו שאתה צדיק, מדוע אינך עוסק בלהיות צדיק (העבודה עצמה)? מדוע הפועלים אינם עושים את מלאכתם האמיתית ורק השוטר עסוק בגינוני הכבוד לפקיד? שאלות אלה הם שאלותיו של השר, אך לא הפקיד ולא השוטר שמו לב אליהם. כל אחד מהם היה עסוק בעצמו, הפקיד בכבודו, והשוטר במשימתיות המרצה שלו. שתי דמויות הפוכות אלה משתפות פעולה ומשכיחות מעצמן את העיקר. עסוקות בעצמן ושוכחות את שמחוצה להן. הפקיד עסוק בעצמו ובכבוד שהוא מקבל ושוכח את העבודה עצמה שיש לעשות ואילו השוטר עסוק בריצוי אחרים, ולכפוף עצמו כהרגלו לפקודות מגבוה. כך, מממש השוטר את הפקודות בכוחניות טכנית אשר גם היא עסוקה בסופו של דבר בעצמה, בלשרוד מול דמות הסמכות שמעליו. השוטר קטן כל כך וקטנוני שאינו יכול להגביה ראש ולראות שמעל דמות הסמכות שהוא כפוף לה, יש דמות סמכות גבוהה יותר. כמו במערכות רבות, אנו מוצאים את הפקידים הקטנים מונעים משיקולים קטנים וקטנוניים, ואת השוטרים מממשים את מדיניותם בעיוורון. שניהם תקועים בתוך בירוקרטיה מנוונת ואינם מסוגלים להביט על הדברים מלמעלה ועל כן פעמים רבות לא הם אינם מכוונים כלל למטרה הנכונה. ועל זאת השר אכן שואל אותם.                                                                                                                   

שאלותיו של השר אינן אלא שאלותיו של הקב"ה, אבל האדם רודף הכבוד איננו שם לב אליהם. ר' נחמן מנתח את המתרחש בתוכו של רודף הכבוד ומזהה בו הן את השוטר והן את הפקיד. שניהם עסוקים בעצמם ומכוונים את רודף הכבוד לעיסוק עצמי. בקרבו של רודף הכבוד יש תמהיל של רצון לרצות את הקהל ולעמוד במשימה המצופה ממנו, כאותו שוטר, ביחד עם עיסוק בירוקרטי ותפל, כמו הפקיד. עיסוקים אלו נסתרים מן העין בדרך כלל, אך תמיד נמצאים מאחורי ההצגה שמכין רודף הכבוד. כתיבת הטקסט, שינונו, חזרות על גבי חזרות, עמידה מול המראה ועוד הכנות מעין אלה מצויים תמיד בבסיס הרדיפה אחר הכבוד. אך יודע ר' נחמן שאם אך ירים רודף הכבוד את ראשו, הוא יוכל לשמוע את שאלותיו של השר. יכול רודף הכבוד לשוב ולהיות מי שרואה את הדברים באופן רחב, שעסוק במשימה עצמה ולא רק בתוצאותיה, זה שלא רואה את עצמו כמרכז הסיפור. באופן כזה, שוב לא יהיה לאדם חשוב איך הוא נראה, וממילא הוא לא יירתע כאשר הדברים אינם "נראים טוב" מבחוץ. כך, הוא לא יפעיל כוח כנגד המציאות, אלא יקבל אותה כפי שהיא על העליות והירידות שיש בכל תהליך אמיתי.

אך איך מוציאים אדם מעיסוקו בעצמו? איך מרימים את ראשו להסתכל למרחב רחב יותר. לראות אופקים רחוקים יותר? על ידי הדיבור! שכן, כפי שהגדיר ר' נחמן, הדיבור הוא היכל, בדיוק כמו הכבוד. אי אפשר שלא יהדהד בהיכל גם קולו של השני. גם אם האדם עסוק בעצמו, בסופו של דבר הוא ישמע את השני וייתקל בנוכחותו גם אם נמנע ממנה זמן רב. המרחב שבין השניים מחייב כל אחד מהם, בסופו של דבר, לשים לב אל השני. כשהאדם מדבר הוא "ממשש" הוא את האחר בנפשו, מרגיש את גבולו שלו, בוחן גם את עמדותיו שלו לאור נוכחותו של השני. גם מחשבה שאדם חושב יכולה להשתנות אם רק ידבר ויאמר אותה בפיו, שכן אמירה בפה פותחת פתח אל השני, מבהירה לאדם את הגבול שלו עצמו ולפעמים יכולה להתהפך לחלוטין רק בשל כך. הדיבור אם כן, פותח באדם פתח לאחר, מרחיב את אופקיו אל מה שמחוצה לו, אל מחשבה מסוג אחר. כך בדיבור לאדם וכך אפילו בדיבור לקב"ה. אין דיבור שלא מצוי בו פוטנציאל של אופק כזה על אף שהוא רחוק לאין סוף. עצם הפניה לקב"ה פותחת היכל (לכן, שם אדנות הוא בגימטריא היכל, כפי שכותב ר' נחמן), שבתוכו היא כביכול שמה את האדם ואת האלקים במרחב אחד. כמו בכל היכל נוכחותו של השני בהיכל כשלעצמה פותחת את פיו של הראשון, וכך גם בתפילה, מבקש המתפלל "ה' שפתי תפתח". הדיאלוג הוא הדדי ולא מתנהל כפינגפונג. לא רק האחד מדבר והשני שומע, אלא השני משפיע מראש על אופן דיבורו של הראשון.

הדיבור לה' אם כן פותח את נפשו של המתפלל לאופק חדש בתוכו, ל"היכל" המלך. התפילה  מצליחה להרים ראשו של המתפלל לפרספקטיבה האלוקית על המציאות. להצליח להתרומם מן הקטנות העסוקה בעצמה ועל כן רודפת אחר הכבוד. המתפלל נמצא תדיר בהיכל המלך. גם כשאינו מתפלל בפועל, האופק האלוקי מצוי בתוכו. ועל כן שיח מצומצם וקטנוני לא ימשוך את ליבו וממילא הוא לא ירצה ברדיפה אחר הכבוד, לאחר שאופקים רחבים הרבה יותר נפתחו לפניו. הוא לא יפחד מן המרחק שכל מרחב פותח ולא ינסה בכוח לצמצם אותו, אחרי שעמד מול מרחק אין סוף ובמקום ששום כוח לא יצלח לצמצמו. אחרי שבטח בה' שיגיב באופן הנכון והאמיתי ביותר, לא יחפש עוד תשואות קהל כוזבות. שפתיים שה' פתח אותן לא יימשכו אחר שיח שפתיים מתחנחנות או קרות ושתלטניות. האדם מיד ירגיש בריקנות שמאחוריהם ובמרחב הצר ממנו באו ולא ישעה לשטות זו.