ליקוטי מוהר"ן | תורה רל"ז | ניגון אחדות ההפכים

עִקַּר הַנִּגּוּן וְהַכְּלֵי שִׁיר הֵבִיא לֵוִי לָעוֹלָם, כַּמּוּבָא בַּזּהַר (שְׁמוֹת י"ט: שֶׁעִקַּר הַנִּגּוּן מִסִּטְרָא דְּלֵוָאי, וְזֶה שֶׁאָמְרָה לֵאָה: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (בְּרֵאשִׁית כ"ט) שֶׁעַתָּה הַפַּעַם שֶׁנּוֹלַד לֵוִי שֶׁעַל יָדוֹ בָּא בְּחִינַת הַנִּגּוּן וּכְלֵי שִׁיר לָעוֹלָם 'הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי' בְּוַדַּאי, כִּי הִתְחַבְּרוּת שְׁנֵי דְּבָרִים הוּא עַל-יְדֵי נִגּוּן וּכְלֵי שִׁיר, וְהָבֵן וְזֶה בְּחִינַת כְּלֵי זֶמֶר שֶׁמְּנַגְּנִין עַל חֲתֻנָּה (תְּהִלִּים קי"ט): שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם רָאשֵׁי-תֵּבוֹת רַחַשׁ.

מאחורי כל תורה של ר' נחמן ישנו סיפור והפעם באופן יוצא דופן ר' נתן (תלמידו הקרוב של ר' נחמן והמוציא לאור של כתביו) מביא לנו את הסיפור. ככלל, בכדי להבין כראוי את התורות של ר' נחמן כדאי לקחת את ספר חיי מוהר"ן או ספרים אחרים שמתארים את ההתרחשות שהייתה סביב התורה. כשר' נחמן אמר תורה הוא אמר אותה מתוך הקשר החיים שהיה לו באותו זמן, אפשר להרגיש זאת גם מהתורות עצמם, שאתה חש בהם ניחוח של חיים. כשר' נחמן היה בתוך החיים שלו טבל הוא בהם מספיק עמוק על מנת לחלץ מהם יסודות של אור וציוני דרך גם עבורנו. כמו שבחייו של אברהם אבינו טמון אור גדול לנו וכן יצחק וכן יעקב וכן משה רבנו וכן הלאה, כך גם ר' נחמן בעצמו, וכך גם כל אחד ואחד מאתנו בעצם החיים שלנו מקופלת תורה. ישנו ערך מובן, ותכלית, כל אלו נמצאים בתוך כל התרחשות והתרחשות בחיים שלנו.

וכך מסביר ר' נתן את הרקע לתורה זו:

זֶה הָעִנְיָן הֵם דִּבְרֵי צַחוּת שֶׁאָמַר עַל עַצְמוֹ, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין לִתֵּן לוֹ רַחַשׁ הַמַּגִּיעַ לְהָרַב, וּפַעַם אַחַת עָמַדְנוּ לְפָנָיו בְּעֵת שֶׁהָיָה חֲתֻנָּה בָּעִיר וְאָמַר אָז עִנְיָן הַנַּ"ל מֵעִנְיַן כְּלֵי זֶמֶר שֶׁמְּנַגְּנִין עַל הַחֲתֻנָּה כַּנַּ"ל, (כִּי כֵן הָיָה דַּרְכּוֹ בַּקּדֶשׁ, שֶׁעַל-פִּי רב הָיָה אוֹמֵר תּוֹרָה מֵעֵין מַה שֶּׁהָיָה נַעֲשֶׂה וְנִדְבָּר אָז בְּאוֹתָהּ הָעֵת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר) רַחַשׁ הַמַּגִּיעַ לוֹ רַחַשׁ, שָׂ'רִים רְ'דָפוּנִי חִ'נָּם.

ברקע של תורה זו ישנה התרחשות. הבא נכנס קצת לדקות שלה. כנראה שהייתה חתונה בעיר ואפשר לתאר לעצמנו את קולות הזמר השיר והניגון של החתונה, ור' נחמן שומע את הנגינה ומתחיל לומר תורה שאוספת את הזמר, השיר והנגינה ומקשרת אותם לחתונה. בתורה זו התייחס לחיבור שבין יעקב לבין לאה. וכך הסביר ר' נחמן, עיקר הניגון בא לעולם דרך לוי כמו שאומר הזהר שהניגון בא מסיטרא דלוי כי עיקר הניגון בא מהלווים, שהיו כידוע המנגנים בבית המקדש. אולם עם הולדתו של לוי הרגישה לאה שהיא מתבשרת בבשורה נוספת. עם הופעתו של הניגון בעולמה ידעה שיעקב עתה יתלווה אליה. סגולתו של הניגון שהוא מחבר את הנפרדים, ולכן מנגנים בזמן החתונה.

והנה בסוף התורה מופיעים ראשי תיבות שכלל וכלל לא ברור מה עניינם בתורה הזו: "שרים רדפוני חינם" ר"ת רח"ש. מספר לנו ר' נתן, דע לך באותה סיטואציה של חתונה כשמגיע הרב אז היו נוהגים לתת לו רחש של ששש.. בקהל. סוג של לחישות, של התכוננות, של מתח, של דיבורים. הרחש נשמע כשרואים אישיות גדולה כמו רב גדול. כשר' נחמן נכנס לאולם היה רחש, אז אמרו התלמידים מתוך תחושה של סיפוק, 'תראה איזה רחש לכבוד הרב, זה כבוד לרב שיש רחש שכולם אומרים ששש..'. ר' נחמן ענה לעומתם: 'בוודאי שמגיע לי רחש, אך איזה רחש? "שרים רדפוני חינם" ר"ת רחש'. וכמובן שהצהרה שכזו חסרה את אותה נחת רוח ותחושה של כבוד אליה כיוונו תלמידיו. עדיין יש לשאול מה הקשר בין הדברים לחתונה? לניגון? ננסה להקשיב בין השורות והמלים.

ב.

בקבלה ידוע שישנם שני זיווגים בסיסים: הזיווג שבין יעקב ורחל והזיווג שבין יעקב ללאה ובשניהם תיקון גדול. כך בתיקון חצות יש שני חלקים – אחד תיקון רחל אחד תיקון לאה. שני תיקונים היה צריך לעבור יעקב אבינו, וכן כל אחד ואחד מאתנו צריך לעבור – אחד התיקון של רחל ואחד התיקון של לאה. לאה נקראת בקבלה "עלמא דאיתכסיא", ואילו רחל נקראת "עלמא דאתגלייא". יש בעולם חלק גלוי ולעומתו חלק מכוסה ונסתר, זהו עולמה של לאה. לאה הרגישה שיש בעולם סוד, שישנו עולם פנימי, שבתוך המציאות מסתתר דבר. מבחינה זאת לאה היא תחילת תורת הסוד, היא תחילת הגילוי של הסוד בעולם של חוכמת הנסתר. מבחינה זו שורשה של לאה גבוה אפילו מיעקב אבינו ואעפ"כ יעקב לא אוהב אותה לא בוחר בה. אפילו שיש ביניהם זיווג עדיין אין שם חיבור, שנים אחרי שהתחתנו עדיין כמהה לאה שאישהּ ילווה אליה, 'מתי כבר ילווה אישי אלי?' ועדיין אין חיבור ביניהם. למה? מה חסר? עונה ר' נחמן: הניגון הוא שחסר!

על פניו החיבור בין יעקב ללאה נראה בלתי אפשרי. יעקב הוא בחינת אמת, כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב" והאמת מעדיפה את הגילוי על פני הכיסוי, האמת אוהבת את הפומביות ולא את הנסתר. ואילו הזיווג עם לאה הוא רק בדיעבד, רק לאחר מעשה, ונראה כתרמית. 'איך הגעתי לכאן, מה אני עושה פה, מי הביא אותי לכאן?' שואל האדם את עצמו פעמים רבות במשך חייו. 'מה אני עושה פה, איך נפלתי לדבר הזה, מי עשה לי את זה, מי רימה אותי?' והתשובה - לבן. כתוב בספרים ששורשו של לבן גבוה מאד, שורשו הוא מהלובן העליון, הלובן העליון זה המקום שהקב"ה מתגלה בו אפילו דרך הרשעים. והקב"ה כביכול מסתתר בסוג של לבנונית שקופה שאי אפשר לראות אותה, אעפ"כ גם מעשיהם של הרשעים גם הם אפילו הם מעשי עליון, מעשיו של הקב"ה. את זאת יודעת לאה בהעמיקה אל הנסתר. אך מה יעשה יעקב ובעיניו כל העניין איננו אלא תרמית?!

אמנם, מהתרמית הזאת יוצא יהודה, ויהודה הוא שורש המלכות, ואבי המשיח, ומסתבר שבשורת הגאולה נמצאת שם ודווקא שם. אכן, אפשר לומר שאם הייתי מצליח להודות לה' אפילו במקומות שאני מרגיש שרימו אותי, שנדמה שזה קרה בטעות או בדיעבד, 'שלא רציתי ואיך נפלתי ומי עשה לי את זה, ומה אני עושה בכלל', ומצליח הייתי גם שם להגיד תודה לה'; אם אני הייתי מצליח גם שם להאמין שכל זה מה' ולהודות לו ולדעת שהכול לטובה, הרי שבאמת הייתי מוצא את שורש הגאולה. אם הייתה בי יכולת להתנהל גם במקומות האלו, עם דעה ועם הנהגה היה זה סימן שיש לי מלכות. שכן המלכות נמדדת דווקא במצבים של בדיעבד, במצבים שנראים לי כביכול אחרים לחלוטין ממה שרציתי וממה שחשבתי. האם גם שם אדע להנהיג את עצמי. אכן למצוא את כל הדברים היקרים הללו במצבים של בדיעבד זה קשה. אך כמו 'נחמן' טוב, רואה ר' נחמן תפקיד לעצמו לנחם אותנו וללמד אותנו לראות שגם במה שנראה בדיעבד גמור יש טוב, שגם שם יש נחמה. את הנחמה הזאת, את בשורת הגאולה ר' נחמן בא לבשר לנו. זאת בשורתו של יהודה, אבל לפני שמגיע יהודה צריך שיהיה לוי, זאת אומרת שלפני שאני בכלל אצליח להודות אפילו על המצבים שנראים בדיעבד, ולמצוא בהם את שורש הגאולה, לפני כן אני צריך לדעת איך בכלל להתחבר אליהם, 'איך אני מעכל את מה שקרה לי, לקבל את זה שאני פה, מצבים שנפלתי אליהם בדיעבד'.

אם הייתי מוצא את הדרך שם להגיד תודה אז הייתי מוצא את שורש הגאולה, אבל לפני כן, לפני יהודה, צריך שיבוא לוי, צריך שבכלל יהיה לי חיבור עם הדברים, 'ואיך יהיה חיבור שכזה בעוד אני במצבים שכאלה בועט ומתנגד?'. יעקב בכלל לא רוצה להתחבר ללאה, הוא לא בחר  בה, הוא לא אוהב אותה, אז איך מתחבר אדם למצבים כאלה שלא בחר בהם, שלא אוהב אותם, איך? אכן על הדבר הזה אפשר להגיד את הפסוק "שרים רדפוני חינם", 'מה אתם רודפים אחרי בכלל, כל כוחות השרים שרודפים אותי בחינם, לא עשיתי כלום, איך נפלתי לפה זה לא מגיע לי'. איך מתייחסים לדבר הזה? איך בכלל מתחברים למקום הזה?

ג.

ומה עם לאה? איך היא החזיקה מעמד במצב אליה נקלעה? כיצד היא שומרת אמונים בגעגועיה לתשומת ליבו של יעקב, כאשר גם היא יודעת שכול זיווגה אליו הוא בדיעבד? מסתבר שלאה חיה כל הזמן בתודעה של בדיעבד. כול העת פניה מופנות אחור. התודעה הבסיסית בה היא חיה היא לקבל. אולם קבלה זו איננה מתוך תחושה של תבוסה או ייאוש, אלא מתוך תודעה של סוד. סוד הטמון במתרחש במציאות. עלמא דאתכסיא ,אשר במעמקיו מחשבותיה משוטטות, לדעת, להבין, איזה סוד טמון במציאות, שברמה הגלויה, בעלמא דאיתגליא, אי אפשר להבינה. עיניה הרכות של לאה מדלגות על המציאות הגלויה, מעדיפות לקבל אותה כפי שהיא על מנת לצלול אל העומק שמאחורי עולם גלוי זה. לאה כפי שאמרנו היא אֵם תורת הסוד ולשם כך תמיד הייתה בתנועה של קבלה. תורת הסוד, הקבלה, כשמה כן היא - מקבלת את המציאות תמיד בדיעבד. מי שרוצה לפתוח צוהר אל עולם פנים, אל הסוד, מוכרח קודם כל לקבל.

יעקב אבינו הוא ההיפך הגמור, יעקב אבינו שמידתו מידת האמת אוהב להיות אקטיבי ופועל. אפילו כשהוא נולד שני הוא עושה את כל המאמצים כדי להיות בכור, הוא לא מקבל שהוא שני. גם את המציאות הכי פשוטה שאין האדם קובע, עצם הולדתו, אין הוא מקבל. כך גם יעקב נאבק עם המלאך, וכן יעקב נאבק עם לבן. אפילו בתפילתו יש סוג מסוים של מאבק, כך על הפסוק "ויפגע במקום" – מסבירים שפגיעה היא לשון תפילה, ומסביר ר' צדוק הכהן מלובלין את הכוונה בתפילה שהיא פגיעה, כמו אדם שמושך בחולצתו של חברו. "ויפגע במקום", שהוא מבקש מה' דרישות ובקשות ובתחנונים ומושך אותו לעשות את רצונו, "כי שרית עם אנשים ותוכל". כל החידוש של יעקב שהוא לא מקבל. הוא כל כך מאמין באמת שלו ויש לו בטחון כה רב בה שהוא מוכן להילחם למענה. הוא גם מספיק מאמין שחותמו של הקב"ה הוא אמת כדי לבטוח שה' אתו ובעדו, וכל זאת אפילו כשנראה שהכול הפוך, שכל המציאות מתנגדת לו. אם אני יודע את האמת אז אני מבין שכל מה שנראה לי הפוך, שרודפים אותי חינם, שרים ועשיו ולבן, מכיוון שאני יודע שה' הוא גם אמת, יש לי בטחון שהוא עמי גם באמת הזו. אכן ניתן לדייק ולומר, האמת היא "חותמו" של הקב"ה וכמו חותם יש לה תבנית הפוכה לחותמת, שהיא נחתמת, כך גם כשהקב"ה בא להראות את האמת בעולם, הוא מראה לנו את תבניתה ההפוכה על מנת לחלץ את מאבקה ועמידתה על רגליה שלה, כדרכו של יעקב. יעקב הרגיש שהוא מספיק נקי ומספיק אמיתי כדי לדעת את האמת ועל כן הוא מבין שמה שנראה כמתנגד לאמת זו איננו אלא ניסיון מאתו יתברך. לכן הוא אקטיבי בעולם בשם אותה אמת.

 

ד.

בחינתו של יעקב הפוכה ממש מלאה. לאה היא זו שתמיד תמיד מקבלת את המציאות ומראה את הסוד שטמון בתוכו. איך הם יתחברו? והרי הם הפוכים כל כך! עונה לנו ר' נחמן דרך הניגון. הניגון הופך את מה שבדיעבד לכתחילה. הניגון בהגדרה הוא תמיד חזרה על מנגינה שכבר הייתה מולחנת כבר, עניינו של הניגון הוא לחזור. לנגן זה להתלוות אל המציאות, לתת לה להוביל אותי, לטייל במציאות. אנחנו רואים שהלויים בתקופת השופטים היו משוטטים, הלווים שאין להם בית הם משוטטים ומחפשים את מקומם, וזה טבעם, ללוות. כמו שהניגון מלווה את השר, כמו שהכלי מלווה את הניגון, ללוות.

לנגן מלשון גן, לחזור אל הגן, לחזור אל המקום שבו הקב"ה ואדם היו מטיילים בגן עדן זה לצד זה. הניגון מפייס את האדם, כל מה שנראה לו לאדם בדיעבד הניגון מראה לו לכתחילה. המנגן מרשה לעצמו ללוות את המציאות, לקבל אותה, לטייל בה, להתבטל אליה, להיות כינור שני, לחזור שוב ושוב לאותו מקום. לראות את התהליך ולא רק את התוצאה, ניגון הוא תהליך, והמטרה היא לא סוף הדרך, אלא הדרך בעצמה, הטיול. כשאדם מוכן להסתכל על מציאות חייו עם ניגון בלב, נפתח בפניו עולם פנימי, עולם סוד, כיוון שהוא מוכן לקבל את המציאות.

אדם, במבט כלפי עצמו, רואה את נוכחותו כמציאות שהיא לכתחילה, "אדם קרוב אצל עצמו". אך דרך מבטו של אדם שני, שנמצא מחוצה לו, אדם מבין שאפילו הוא עצמו ביחס לזולתו הינו בדיעבד. בשביל אדם אחר אני מופיע כנתון חדש בזירה שיש אך לקבל אותו. בעומק הזוגיות אדם מבין שמה שנראה כמצב של בדיעבד הוא בעצם לכתחילה. בכניסה לזוגיות יש תנועה נפשית ותודעתית שבו אדם לכתחילה מוכן להיות בדיעבד, הוא מוכן להיות במקום של ביטול והקשבה ולהציב את הזולת כראשוני אליי ומתוך כך לקבל אותו ולהכיל את עולם הפנים שלו, ובכך להבין אותו לעומקו. 

עתה אנו מבינים מדוע מנגנים בחתונה, כדי שבני הזוג יצעדו לדרכם המשותפת עם ניגון בלב, כדי שילכו יד ביד לטיול הזה. הניגון רומז שהחתונה היא כמעין יציאה לטיול, המזמין את הזוג להיות נוכחים וליהנות גם מהדרך ולא רק מהתוצאה. זו הליכה שרואה לכתחילה את מצב ה"דיעבדי" הזה. באמת, אז נשמע הקול הפנימי של לאה מכיוון שעכשיו יש לו לאן לבקוע, יש מי שמקשיב לו, יש מי שמוכן "לכתחילה" להיות "בדיעבד" ולהתבטל  אליו. אז גם לאה נגאלת מההוויה של בדיעבד המתמדת שבה הייתה שרויה, מקולה החנוק מעיניה הדומעות, כיוון שמה שנראה רק בדיעבד, כתאונה בלבד, עכשיו הוא לכתחילה, היא דרך המלך לזוגיות טובה. עתה בוודאי "ילווה אישי אלי", כאשר ישמע את הניגון הזה, גם ליבו יתפייס להצטרף למה שנראה בדיעבד גמור. ליבו יפתח לקבל את העולם ו...אותי, אומרת לאה. עתה גם הוא יהיה מסוגל לראות את מה שעיניה הרכות של לאה צופות אליו למרחוק כול העת, אל הסוד, אל המכוסה אל הקב"ה המנהג את עולמו לא תמיד כפי שאנו היינו צופים מראש. לאה מכניסה את הא-ל המסתתר הזה אל הזוגיות שבינה ובין יעקב. וממילא מנחילה תודעה זו לבניה אחריה, בביתם ובבית מקדשם. ובית המקדש היה גם מקום הניגון של הלוויים.

אם הגעת לאן שהגעת, וקשה לך לקבל את המציאות, לקבל שקרה מה שקרה. אז מה העצה של ר' נחמן בתורה זו? עצה מאד פשוטה - הניגון. ר' נתן אמר שהדרך לאנשים שנפלו לשאול תחתיות לחזור לקב"ה, עיקרו היא דרך הניגון. מי שנפל לאן שנפל ורוצה להרים את עצמו, לפייס את עצמו, לצאת מהמקום שצובר תסכולים כשדברים לא הולכים לכתחילה כפי שציירת עם כנפי דמיונך, אין לו אלא לשמוע את קולה של לאה אמנו שמזכירה לנו 'כי גם שם אני אימא שלכם'. הקב"ה אתכם, גם שם הוא אוהב אתכם, גם שם – ואולי דווקא שם – מה שקרה היה מבחינתך בדיעבד, אבל בעצם הוא לכתחילה. אם תמצא בתוכך את הסוד הזה - שמה שנראה לך בדיעבד, שהוא באמת לכתחילה – מצאת את סוד הגאולה. והדרך להתחיל לגלות זאת הוא בניגון.

אין ספק שמנגינה זו היא המלווה את כול תורתו של ר' נחמן, אשר תמיד בא לנער אותנו ולהראות לנו כיצד גם במקומות הנמוכים אליהם הגענו בדיעבד, גם בהם יש צד של לכתחילה. אכן ככל שעובר הזמן אנו מגלים עד כמה מנגינה זו חיונית בדור האחרון, דור עקבתא דמשיחא ועד כמה זקוקים אנו לנחמה זו. תורתו של ר' נחמן הולכת ונפוצה יותר ויותר, ועמה גם הרחש שמלווה אותה. אותה קריאת התפעלות, אותה תנועה סוחפת שלא משאירה אף אחד שווה נפש. לכאורה כבוד גדול ?! חייך ר' נחמן כבר אז באותה סיטואציה בה נאמרה תורה זו. חייך ר' נחמן לעומת הרחש והשיל מיד מעליו את מעטה הכבוד שאולי יכול היה לעטוף אותו. ובחיוכו כביכול אמר "רחש", ראשי תיבות "שרים רדפוני חינם". 'המנגינה שלי מתנגנת מאותם מקומות בהם אדם מרגיש ששרים רודפים אותו חינם, על לא עוול בכפו, ממקומות שנראים כתרמית גמורה, כטעות. משם אני צועק לה', כמו שצעק סב סבי דויד המלך ע"ה. משם תורתי ומשם עיקר כוחי. כוח זה קבלתי מיהודה בן לאה, סב סבו של דויד המלך, ומלוי שקדם לו להכין לו את הדרך למצוא את הגאולה גם במקומות אלו. מי שרוצה להצטרף למסע שלי, שייקח מקומות אלו בחשבון. אמנם מגיע הרבה כבוד להולכים בדרך זו, אך עם זאת אין בהם שום גאווה כיוון שהם ביטול גמור. כיוון שכול הסיפור שלי הוא רצף של טעויות ונפילות ועלבונות שכלל לא תכננתי ורציתי.. וכל גדולתי שאף משם, ודווקא משם, אני קורא להשם'.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php