תורה רפ – משא ומתן באמונה

  • הרב דן האוזר
 
דַּע, מִי שֶׁצָּרִיך לָדוּן לִפְנֵי דַּיָּנִים בְּדִין תּוֹרָה זֶה לוֹ ענֶשׁ וּנְקָמָה שֶׁהַתּוֹרָה נוֹקֶמֶת בּוֹ. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן הוּא תּוֹרָה, כִּי לְמָשָׁל הַדִּין הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר הוּא תּוֹרָה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁעוֹשִׂין הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ הוּא בְּוַדַּאי תּוֹרָה [וּכְמוֹ שֶׁמְּסַפְּרִין כָּל זֶה בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]. וְעַל כֵּן כְּשֶׁעוֹשִׂין מַשָּׂא וּמַתָּן צָרִיך שֶׁיְּקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתּוֹ רַק בְּהַתּוֹרָה וְהַדִּינִים הַמְלֻבָּשִׁים שָׁם. וּמִי שֶׁעוֹקֵר הַמַּשָּׂא וּמַתָּן מִן הַתּוֹרָה, וְנוֹפֵל אֶל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן בְּעַצְמוֹ וְאֵינוֹ מְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתּוֹ אֶל הַתּוֹרָה הַמְּלֻבָּשׁ שָׁם, אֲזַי עָנְשׁוֹ שֶׁאַחַר כָּך הוּא צָרִיך לָדוּן בְּדִין תּוֹרָה, וַאֲזַי צָרִיך לַחֲזר וּלְהָבִיא כָּל הַדְּבָרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְכָל הָעֲסָקִים שֶׁהָיָה לוֹ בִּשְׁעַת הַמַּשָּׂא וּמַתָּן מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ צָרִיך לְהָבִיא הַכּל אֶל הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיך לַחֲזר וּלְסַפֵּר הַכּל לִפְנֵי הַדַּיָּנִים וְהֵם פּוֹסְקִים עַל זֶה דִּין תּוֹרָה, נִמְצָא שֶׁחָזַר וְנַעֲשֶׂה מִכָּל דִּבְרֵי הַמַּשָּׂא וּמַתָּן תּוֹרָה. וְהוּא לוֹ נְקָמָה שֶׁהַתּוֹרָה נוֹקֶמֶת בּוֹ עַל אֲשֶׁר עָקַר הַדִּינִים הַמְלֻבָּשִׁים בְּהַמַּשָּׂא וּמַתָּן מִן הַתּוֹרָה וְנָפַל אֶל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין שׁוּם תּוֹרָה בְּהַמַּשָּׂא וּמַתָּן עַל כֵּן עָנְשׁוֹ שֶׁצָּרִיך לָבוֹא לִפְנֵי דִּין תּוֹרָה, וַאֲזַי צָרִיך לְהָבִיא כָּל דִּבְרֵי הַמַּשָּׂא וּמַתָּן וְלַעֲשׂוֹת מֵהֶם תּוֹרָה וַאֲזַי מַרְאִים לוֹ שֶׁכָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן הוּא תּוֹרָה, כִּי עַכְשָׁו נַעֲשֶׂה מֵהַכּל דִּין תּוֹרָה כַּנַּ"ל. כִּי בְּוַדַּאי הוּא צָרִיך לְהָבִיא כָּל הַדְּבָרִים אֲפִלּוּ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת לִפְנֵי הַדַּיָּנִים, כִּי אִם חָסֵר אֵיזֶה דִּבּוּר אוֹ אֵיזֶה מַחֲשָׁבָה יִתְקַלְקֵל הַדִּין תּוֹרָה, וְצָרִיך דַּוְקָא לְהָבִיא הַכּל כָּל מַה שֶּׁעָבַר בִּשְׁעַת הַמַּשָּׂא וּמַתָּן לִפְנֵי הַדַּיָּנִים, וְהֵם עוֹשִׂין מִזֶּה דִּין תּוֹרָה. נִמְצָא שֶׁחָזַר וְנַעֲשָׂה מֵהַמַּשָּׂא וּמַתָּן תּוֹרָה וּמַרְאִין לוֹ שֶׁאֵין הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁהוּא סָבַר מִתְּחִלָּה שֶׁאֵין בְּהַמַּשָּׂא וּמַתָּן תּוֹרָה, כִּי הֲלא רְאֵה בְּעֵינֶיך שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַמַּשָּׂא וּמַתָּן כֻּלָּם הֵם תּוֹרָה, כִּי עַכְשָׁו נַעֲשֶׂה מֵהַכּל דִּין תּוֹרָה כַּנַּ"ל. וְהַכּל לְפִי הַפְּגָם, כִּי יֵשׁ אֶחָד שֶׁאֵין עָנְשׁוֹ רַק שֶׁצָּרִיך לָדוּן, אֲבָל זוֹכֶה בַּדִּין רַק שֶׁמַּרְאִין לוֹ שֶׁפָּגַם כַּנַּ"ל אֲבָל יֵשׁ אֶחָד שֶׁעָקַר יוֹתֵר הַמַּשָּׂא וּמַתָּן מִן הַתּוֹרָה אֲזַי עָנְשׁוֹ יוֹתֵר, שֶׁגַּם אֵינוֹ זוֹכֶה בַּדִּין כִּי בֶּאֱמֶת כְּשֶׁעוֹשִׂין מַשָּׂא וּמַתָּן צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה רַק חִיצוֹנִית הַמַּחֲשָׁבָה בְּתוֹך הַמַּשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל פְּנִימִיּוּת מַחֲשַׁבְתּוֹ צָרִיך לְקַשֵּׁר אֶל הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל.
 
בחריפות רבה החזיר הבעש"ט הקדוש את היהדות אל החיים. "אם הלומד המחליף פרה בחמור (כתובות עו ע"א) מקבל שכר, על אחת כמה וכמה שמי שבפועל מחליף פרה בחמור, מקבל שכר מן השמיים" (מאור עיניים למס' שבת ד"ה 'נשאת ונתת באמונה'). הבעש"ט יוצא כנגד היהדות שהתכנסה בתוככי בית המדרש, הסתופפה בהיכלות של מילים ודיבורים והותירה את הדבר עצמו מחוץ לתמונה. לדידו, היהדות "החליפה פרה בחמור" – החליפה את הבהמה המניבה חלב בבהמה סוחבת ומתאמצת. התורה חדלה להיות מקור ליניקת חלב אם, המבטא קשר חי, מזין ומחייה, ועברה להיות מקום של מאמץ ויגיעה, הלוקח כוחות מן האדם יותר מאשר מעניק לו כוח. הבעש"ט רצה להחזיר את היהדות לחיים הממשיים, נטולי הפרספקטיבה מבחוץ, ללא המילים. יהדות של אנשים פשוטים. יהדות שמתחילה מינקות ולא יהדות אליטיסטית שרק מתי מספר יכולים להגיע אליה ואל סברותיה המפולפלות. יהדות שאפשר לממש אותה ולגעת בהם בחיים ולא רק להשקיף עליה מבחוץ באופן מופשט בלבד, מספסלי בית המדרש.
ר' נחמן, נינו של הבעש"ט, הוא כבר דור שלישי למהפכה שעשה סבו. בחריפות דומה לזו של הבעש"ט, הוא מחזיר אותנו בחזרה גם להיכלי השן של בית המדרש. הוא מתחקה אחר דברי הבעש"ט ויורד לעומקם. גם היהדות נטולת הפרספקטיבה, החיה והפשוטה של הבעש"ט לא תוכל להישאר איתנה ללא היהדות המופשטת, הפלפלנית וההיררכית של בית המדרש. הוויתו הפשוטה של הבעש"ט והאנשים הפשוטים שהולכים אחריו, סכנתה עימה – להישאר עם פרה וחמור בידיהם אך ללא משמעות, ערך ותוכן. להישאר עם המציאות עצמה, אך ללא הדרכה איך לנהוג בה, לאן ללכת בה וכיצד. גם התורה של בית המדרש הינה חלק מתורת החיים של הבעש"ט והאדם ימצא את עצמו נדחף אליה בעל כורחו, בחייו ממש, אם לא ידע להתנהל בחייו כפי הדרכותיה. ר' נחמן יודע שלא לכך מתכוון הבעש"ט, ומכוון אותנו לטבול במי החיים באופן מורכב, ב"חיצוניות המחשבה" בלבד, אבל בפנימיותה להידבק בתורה.
אולם הדרכה זו דורשת הסבר. ר' נחמן מטלטל אותנו בין התורה ובית המדרש לבין עולם המשא ומתן שבשוק. הבעש"ט זרק אותנו לשוק ואילו ר' נחמן מחזיר אותנו לבית המדרש. הבעש"ט זרק אותנו לשוק כי רצה שלתורה יהיו חיים, ור' נחמן מחזיר אותנו לבית המדרש כי רצה שלחיים תהיה תורה. לדעתו של ר' נחמן, לא רק שהאדם צריך לשמור על האיזון הטוב בין השניים, החיים והתורה, אלא שאיזון זה הוא טבעי ונעשה מאליו כחלק מחוקי החיים, שהם עצמם חלק מחוקי התורה. התורה והחיים שלובים זה בזה ודווקא הניסיון להפרידם הוא המלאכותי. משום כך ניסיון שכזה יוליד תנועה הפוכה, מתקנת ומאזנת, בחזרה לשילוב הנכון ביניהם. גם הדיאלוג הבין-דורי שבין הבעש"ט ובין ר' נחמן הינו חלק מהאיזונים הדקים הללו.
השוק יכול להיות מקום פרוע, רדוף אינטרסים וערמומי. אדם יכול בקלות לשכוח את התורה בלהט היצרים של המשא ומתן, לדלג על הדרכותיה ולהתכנס בעולם של פירוד בו הוא עומד לבדו מול העולם במלחמת הישרדות, ובמלחמה – הכל מותר. אולם איש כזה, בעל כורחו, יפגוש את התורה אותה שכח, עולם בית המדרש אותו זנח. מי שלא ידע לשלב את התורה ואת החיים יחד ייאלץ לפגוש את התורה בטהרתה המופשטת ללא סדר. יפגוש הוא את מידת הדין המופשטת מושלת בו בעל כורחו ומניפה עליו את חרב הדין.
*
ר' נחמן ממשיך את התורה:
גַּם צָרִיך אֱמוּנָה בְּהַמַּשָּׂא וּמַתָּן דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן בֶּאֱמוּנָה, וְיִהְיֶה הַדִּבּוּר דִּבּוּר אֱמֶת כְּמָה שֶׁאָמְרוּ (שַׁבָּת לא ע"א): 'נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה?'. כִּי מַשָּׂא וּמַתָּן הוּא בְּחִינוֹת שֶׁמְּנַשְּׂאִין וּמְרִימִין הַדָּבָר וְנוֹתְנִין וּמְשִׁיבִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ כִּי יֵשׁ קְדֻשּׁוֹת נְפוּלוֹת הַיְנוּ בְּחִינוֹת נִיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ, וְעַל יְדֵי מַשָּׂא וּמַתָּן מְנַשְּׂאִין וּמְרִימִין אוֹתָן, וְנוֹתְנִין אוֹתָן לִמְקוֹמָן, וְזֶה בְּחִינוֹת מַשָּׂא וּמַתָּן כַּנַּ"ל. וְעִקַּר בֵּרוּר הַנִּיצוֹצוֹת מִן הַקְּלִפּוֹת הוּא עַל יְדֵי אֱמוּנָה, כִּי דֶּרֶך הָאֱמוּנָה לִשְׁכּן תָּמִיד אֵצֶל אֵלּוּ הַקְּדֻשּׁוֹת הַנְּפוּלוֹת בִּבְחִינוֹת (יְחֶזְקֵאל ה, ה) : "זאת יְרוּשָׁלַיִם בְּתוֹך הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת". יְרוּשָׁלַיִם הִיא קִרְיָה נֶאֱמָנָה, בְּחִינוֹת אֱמוּנָה הִיא שׁוֹכֶנֶת בְּתוֹך הַגּוֹיִים וּסְבִיבוֹתֶיהָ וְכוּ' כִּי הִיא בֵּינֵיהֶם תָּמִיד כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אֵלּוּ הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ הֵם נִדְבָּקִים וְנִתְאַחֲזִין סְבִיבוֹת הָאֱמוּנָה וְהִיא מַעֲלָה אוֹתָם מִשָּׁם. וְעַל כֵּן צָרִיך לַעֲשׂוֹת מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה, שֶׁעַל יְדֵי הָאֱמוּנָה מַעֲלִין הַנִּיצוֹצוֹת כַּנַּ"ל שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינוֹת מַשָּׂא וּמַתָּן, לְהַעֲלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינוֹת פְּנִימִיּוּת חַבַּ"ד [חָכְמָה בִּינָה דַּעַת] דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁעוֹלָה אֶל הַיְצִירָה וּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה עוֹלָה מִן הַקְּלִפּוֹת. יְצִירָה הִיא בְּחִינַת וָא"ו, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַתּוֹרָה (כַּמּוּבָא בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ), וְעַל יְדֵי שֶׁמְּקַשֵּׁר פְּנִימִיּוּת מַחֲשַׁבְתּוֹ בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמַּשָּׂא וּמַתָּן אֶל הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל, זֶהוּ בְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַמּחִין דַּעֲשִׂיָּה, הַיְנוּ שֶׁל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עֲשִׂיָּה שֶׁעוֹלָה אֶל הַיְצִירָה, דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. וּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, הַיְנוּ בְּחִינוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁבַּמַּשָּׂא וּמַתָּן כַּנַּ"ל עוֹלָה מִן הַקְּלִפּוֹת, כִּי הִיא מְבָרֶרֶת הַנִּיצוֹצוֹת מֵהֶם וְעוֹלָה מֵהֶם. וְעַל יְדֵי שֶׁעָלָה חַבַּ"ד דַּעֲשִׂיָּה לַיְצִירָה עַל יְדֵי זֶה יֵשׁ מָקוֹם לַמַּלְכוּת לַעֲלוֹת לַעֲשִׂיָּה. גַּם עַל יְדֵי זֶה שֶׁעוֹלֶה חַבַּ"ד לַיְצִירָה דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁמְּקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתּוֹ אֶל הַתּוֹרָה עַל יְדֵי זֶה מְקַבֶּלֶת הָאֱמוּנָה כּחַ לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת מִן הַקְּלִפּוֹת וְלַעֲלוֹת מֵהֶם כִּי בְּלא זֶה הַכּחַ, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְאַחֲזוּ גַּם הֵם בְּעַצְמָן בְּהָאֱמוּנָה חַס וְשָׁלוֹם, אַך עַל יְדֵי שֶׁמְּקַשְּׁרִין פְּנִימִיּוּת הַמַּחֲשָׁבָה אֶל הַתּוֹרָה מְקַבֶּלֶת כּחַ לַעֲלוֹת כַּנַּ"ל וַאֲזַי נַעֲשֵׂית מִלְחָמָה כִּי צָרִיך לִלְחֹם עִמָּהֶם לְהוֹצִיא הַנִּיצוֹצוֹת מֵהֶם. וְזֶה פֵּרוּשׁ (דְּבָרִים כא, י): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" וְכוּ', כִּי תֵצֵא, זֶה בְּחִינוֹת מַשָּׂא וּמַתָּן, בְּחִינַת (דְּבָרִים לג, יח): "שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֶך" וְכוּ' כִּי מַשָּׂא וּמַתָּן נִקְרָא בְּחִינַת צֵאתְך. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁזְּבוּלוּן וְיִשָּׂשׂכָר שָׁווִים מֵחֲמַת שֶׁזְּבוּלוּן הָיָה מַסְפִּיק לְיִשָּׂשׂכָר, וְנֶאֱמַר עָלָיו שְׂמַח זְבוּלוּן, עם כָּל זֶה נִקְרָא צֵאתְך וְיִשָּׂשׂכָר אהֳלֶיך כִּי אַף עַל פִּי כֵן, עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה הִיא פְּנִימִיּוּת יוֹתֵר וְהִיא לְמַעְלָה מֵעֲבוֹדַת הַמַּשָּׂא וּמַתָּן אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הַמַּשָּׂא וּמַתָּן הִיא עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה כִּי הוּא מַסְפִּיק אֶת הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְנֶאֱמַר עָלָיו שְׂמַח זְבוּלוּן עַל כָּל זֶה נִקְרָא צֵאתְך נֶגֶד עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא בְּחִינוֹת יִשָּׂשׂכָר בְּאהֳלֶיך, כִּי אַף עַל פִּי כֵן עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה לְמַעְלָה יוֹתֵר. וְכֵן כָּל מַדְרֵגָה וּמַדְרֵגָה נֶגֶד הַמַּדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה נִקְרֵאת הַמַּדְרֵגָה שֶׁלְּמַטָּה צֵאתְך נֶגֶד הַמַּדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהִיא נִקְרֵאת אהֳלֶיך. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁעוֹבֵד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בִּדְבֵקוּת עִם כָּל זֶה נֶגֶד הַמַּדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה עוֹד נִקְרָא אֲפִלּוּ דְּבֵקוּת בְּחִינַת צֵאתְך. וְזֶהוּ 'כִּי תֵצֵא' הַיְנוּ בְּחִינַת מַשָּׂא וּמַתָּן כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ 'לַמִּלְחָמָה עַל איְבֶיך' כִּי אָז הוּא שְׁעַת מִלְחָמָה עִם הָאוֹיְבִים כַּנַּ"ל כִּי צָרִיך לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת מֵהֶם כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ 'וּנְתָנוֹ ה' אֱלהֶיך בְּיָדֶיך', זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה (שְׁמוֹת יז, יב) "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה", כִּי עַל יְדֵי אֱמוּנָה מַעֲלִין הַנִּיצוֹצוֹת כַּנַּ"ל וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ זֶה בְּחִינוֹת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים סח, יט) : "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי" כַּנַּ"ל.
 
מערכת היחסים שבין האדם וחברו, איננה אלא שיקוף של מערכת היחסים שבינו ובין הקב"ה. גם זו וגם זו צריכה אמונה. גם זו וגם זו צריכה לחצות את החלל הפנוי שבין האני ובין האחר.
שני כוחות נלחמים זה בזה בתוך ליבו של אדם כשהוא חוצה גשר צר זה. כוח אחד הוא כוחו של הפירוד, המתכנס בתוך עצמו ושומר על האינטרסים שלו בלבד. זה שמוכן אפילו לשקר על מנת להשיג את מבוקשו. והאחר הכוח של החיבור, זה המאמין באחד. זה המבקש קשר, המחפש חיים. המעוניין דווקא באמת על אף המחירים החיצוניים שלה, למען התמורה היותר עמוקה של האחר. תרומה של קשר אמיתי, של רווח הוגן, של יושר, של נוכחות ה'. זהו משא ומתן אחר מן המשא ומתן הרגילים שבשוק. לא הרווח החיצוני, המידי, האינטרסנטי, אלא הרווח הפנימי, האמיתי, שלפעמים רק האדם ה' בלבד יודעים אותו ולא אף אחד אחר. מבחוץ יכול הדבר להיראות כהפסד, אך מבפנים הרי הוא רווח בלבד. על מנת לפסוע בגשר הצר הזה, צריך להיות מוכן לשלם את המחירים החיצוניים ולקחת את הסיכון, יש צורך באמונה – 'משא ומתן באמונה'. צריך להיות מוכן לומר את האמת ללקוח בשוק, לומר את האמת לעצמך ואף לקב"ה. לדידו של המאמין הכל אחד שהרי האמת אחת היא. ה' יודע את האמת הן בשוק והן בבית המדרש. גם האדם בליבו יודע אותה. רק כשיוצאים החוצה לא תמיד זוכרים את מה שה' יודע ואת מה שהלב מבין. או אז זוהי מלחמה.
על כך מצטט ר' נחמן את הפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך" (דברים כא, י) ומשווה יציאה זו ליציאתו של הסוחר אל השוק – "שמח זבולון בצאתך" (דברים לג, יח). היציאה היא אל עבר השוק, הבלבולים, הניסיונות, הטעויות, הנפילות, אל ה"חיצוניות". אבל ב"פנימיות המחשבה", במקום בו רק ליבו של האדם וה' יודעים, שם הכל אחד. אין פירוד. התורה והחיים שלובים זה בזה, והרווחים וההפסדים נמדדים באופן אחר, פנימי. שם מקומו של יששכר, ב"אוהליך" – בבית המדרש.
ר' נחמן מתאר שוב את מערכת היחסים הלא פשוטה שבין השוק ובין בית המדרש. מערכת יחסים שצריכה להיות הרמונית ומשתפת פעולה, כזו שב'הסכם יששכר וזבולון', שהחיצוניות מפרנסת את הפנימיות והפנימיות מדריכה ומכוונת את החיצוניות. עבודתו של זבולון בחוץ היא חשובה – לשמור על משא ומתן באמונה, משא ומתן נקי, ישר, אמיתי, ועל פי תורה. על כך צריך זבולון לשמוח. ויששכר אחיו, צריך גם הוא לשמוח. הוא התלמיד החכם יושב האוהלים, מחובשי בית המדרש, המייצג את פנימיות מחשבתו של כל אחד ואחד. עליו לשייר לו בפנימיות טריטוריה נקייה מחיצוניות, על מנת שתוכל להדריך כראוי את החיצוניות הסובבת בשוק הפתוח של החיים. שתדע לכוון את החיצוניות מהו הרווח האמיתי של המשא ומתן עם החיים.
אולם אין הדבר פשוט כל כך. ר' נחמן מתאר בדקות וברגישות רבה, את המלחמה שמתנהלת בעולם שבחוץ ואת הרווח שבה. כמו שהחיצוניות זקוקה לפנימיות על מנת שזו תדריך אותה, הפנימיות גם היא זקוקה לחיצוניות, על מנת שזו תצליח לחלץ ממנה את ה"ניצוצות הקדושים" שנפלו אל הקליפות שבה. כל הדיבורים שבבית המדרש לא יכולים לחלץ את מה שנפל לקליפות כמו שמעשה אחד ממשי על פי דין יכול לעשות. המעשה הוא עיוור, מגושם ופעמים רבות גם טיפש, אך הוא מבטא את האמונות היותר קמאיות, הטמונות בתוכנו. הגוף אמנם טיפש ב"חיצוניות" אבל ב"פנימיותו" הוא חכם שבחכמים, כיוון שהוא מגלה את מה שבאמת האדם מאמין בו. על כן אין תחליף לשימוש בגוף על מנת לתקן את אותן אמונות פנימיות, היצוקות בתוך גופנו. אמונות וערכים הטבועים בנו מלידה, ומייצגים את התרבות שנולדנו אליה בעל כורחנו. מי שבאמת רוצה לחנך את הגוף הזה, מוכרח לצאת לשוק, למשא ומתן של החיים, ושם להתמודד עם אמונות אלו ולנסות ללמד את גופו את הפנימיות שלו עצמו.
ללמוד את החכמה הפנימית של הגוף, משמעו לעורר את החכמה, בינה ודעת (חב"ד), שבתוך עולם ה"עשייה", להבין מהן האמונות הפנימיות שמוליכות אותנו אל טעויותינו ומתוך כך לשאת ולתת עימן, לנהל עימן דיאלוג, תוך כדי הדיאלוג עם המציאות המעוררת אותם. הדיאלוג עם הקונה איננו אלא ביטוי לדיאלוג הפנימי של הסוחר עם עצמו ועם קליפותיו שלו, עם האמונות הטמונות בתוך גופו. "בחיצוניות מחשבתו" הוא צריך להמשיך לנהל את המשא ומתן עם הלקוח, אך ב"פנימיות מחשבתו" הוא צריך לנהל את המאבק הפנימי של האמונה שלו. אם הצליח, הרי שהעלה את ה"חב"ד שבעשייה" לדרגה גבוהה יותר, ל"חב"ד שביצירה". הדבר ייחשב עבורו כאילו כבש טריטוריה נוספת בתוך עולמו הפנימי-חיצוני, בתוך גופו המנהל משא ומתן עם העולם, בתוך אמונותיו הפנימיות ו"שבה בהם שבי". וזאת אי אפשר לעשות אלא על ידי המעשה הממשי בידיים, המעורר אמונות אלו – "ויהי ידיו אמונה".
*
האמונה תמיד יורדת אל הקליפות, לשכון עם ה"קדושות הנפולות". מי שרוצה לבנות את ירושלים הפנימית שלו מוכרח לרדת אל תל החורבות שלה, כיוון שרק שם ימצא את ה"קריה הנאמנה" שלו. הרמת קרנה של האמונה לא תבוא אלא מן הדברים שאתה מאמין בהם באמת, עד כמה שנמוך יהיה הדבר. מהאמונות הקטנוניות ביותר המניעות את חייך, גם אם אין אתה מודע לכך. "זאת ירושלים בתוך הגויים שמתיה וסביבותיה ארצות" (יחזקאל ה, ה). הקב"ה שם את ירושלים בתוך הגויים כיוון שירושלים הינה מבחן של אמונה. אם האמונה איתנה ומרוממת הרי שירושלים בתפארתה, אך גם אם האמונה נפולה, וירושלים גלתה, הרי שגלתה האמונה עימה, ושם בגלות, בין הגויים, יש למצאה.
האמונה היא חוש. האדם מחפש ביטחון, מחפש על מה יכול הוא להישען, בין אם דבר גדול הוא ובין אם קטן. אין אדם חסר אמונה, יש רק "קטן אמונה". האמונה יורדת מטה לחפש על מה להניח את כפות רגליה. מטבעה היא יורדת עד לדבר הנמוך ביותר והפשוט ביותר, ועל כן גם הבטוח ביותר. האמונה יורדת אל ה"קדושות הנפולות" כי יודעת שבהם תוכל לבטוח. כמו סוחר טוב מחפשת היא סחורה בטוחה וממשית, ואיננה רוצה להניח את מעותיה על קרן הצבי. מילים אינן מספקות בביזנס שכזה, לא הצהרות ולא נאומים. רק אמונה, משא ומתן באמונה. כמו סוחר טוב יודעת האמונה למצוא סחורה זולה במקום אחד על מנת למוכרה ביוקר במקום אחר. ה"קדושות הנפולות" אמנם זולות במקומן הנמוך, אך אם יישא וייתן בהן סוחר האמונה, יוכל "לשאת" אותה כלפי מעלה. להחזיר אותה למקום ממנו "נפלה". יודעת האמונה שרק הפחד, הקטנות וחוסר הביטחון צמצמו את אמונתה לנמוך. יודעת האמונה בליבה את מקורה העליון ואת רצונה העז לבטוח בעולם כולו, להישען על מקורו העליון, להאמין אפילו ברחוק ולא רק בקרוב הזמין, המיידי והממשי. ככל שהסוחר טוב יותר במלאכתו ידע הוא לקחת את האמונה הנפולה ולשאת אותה כלפיה מעלה, להחזיר אותה למקורה העליון. להשתחרר מדפוסי ההישרדות המצומצמים והקטנוניים ולהשתחרר למשא ומתן אחר עם העולם כשהוא משוחרר, בוטח, מרחיק ראות, ומאמין. זוהי אותה אמונה, רק שעתה היא פרסה את כנפיה והרשתה לעצמה לצאת את המרחב. כך מטעים ר' נחמן ואומר: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן". וכוונתו לומר שבכוח אותה אמונה שקלקלת תוכל עתה להעלותה ולתקן.
כשיוצא התלמיד חכם מבית המדרש בודק הוא את כל המילים שאמר בין כתליו. עתה, כשאיננו מוגן מאחורי הכתלים, נבחנת אמונתו. כל אותן אינסטינקטים חייתיים מגיבים לעולם הפירוד שנחשף אליו ושואלים אותו – במה אתה מאמין? במה אתה בכל זאת בוטח? עתה, נדרש הוא לשאת ולתת עם אותן אינסטינקטים. עליו לשאול את גופו, את לבבו, ולא רק את שכלו, במה הם באמת מאמינים מכל אותם מילים. על בית המדרש להיות קשוב לתוצאות מבחן השטח של התורה בשוק החיים. אך גם על איש השוק, הנושא ונותן באמונה, להיות קשוב לתורת בית המדרש. עתה, משנישאת תורה זו על כנפי האמונה, תתברר תורה זו מסיגיה, תיפרד מקליפותיה, ותחזיר את הקדושות הנפולות למעלה. עד כמה שיד האמונה מגעת וכפי גודל אמונתה.