תורת החלופות – השוואה לשל"ה (יא)

  • הרב אוריאל עיטם

אנחנו נכנסים למקור שמניטו מייחס לו משמעות רבה, מקור שמעניק לשיטתו תשתית יציבה – מתוך השל"ה. השל"ה מגיע לעניין מתוך הסוגיה הפילוסופית המפורסמת של ידיעה ובחירה. הוא עוסק פחות בסתירה הלוגית בין השתיים, ואמנם יוצא מתוך דיון בדברי הרמב"ם העוסקים בסתירה, אבל אין לו בעיה לומר שבחירת האדם אינה כלולה בידיעה הא-לוהית. אין חיסרון באי-ידיעת דבר שעדיין אינו קיים. השאלה שמעסיקה את השל"ה היא כיצד בכלל תיתכן בחירה – לא מצד ההתנגשות מול הידיעה, אלא מצד השורש הא-לוהי של כל הבריאה.

"כי האמונה האמיתית המוחלטת היא, כי "בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד', ל"ט). ואין פירוש הפסוק כמ"ש אין עוד שאין עוד א-להים אחר רק הוא יתברך, כי זה כבר ידענו ה' א-להינו ה' אחד, אלא הפירוש הוא שאין עוד בעולם שום ענין רק א-להותו, רצוני לומר שאין דבר בעולם יהיה מה שיהיה לו איזה חיות וכח ותנועה, וגם הדומם, שלא ישתלשל ממנו יתברך. כענין ואתה מחיה את כולם, הוא יתברך היוה את כולם ומחייה הוא יתברך אותם, דאם לא כן לא היו במציאות. וקודם שהוא המציאם הוא ידעם, כי הוא ממציאם, וידיעתו היא גזירתו, גזר ואמר וציוה ויהי. ומי שאינו מאמין כן, ומפריד ונותן לאיזה דבר כח לעצמו, חס ושלום עושה שתי רשויות"   (השל"ה, תולדות אדם, בית הבחירה, רצו).

השאלה איננה הבחירה מול הידיעה אלא הבחירה מול הגזרה. הכל גזור ונובע מהקב"ה, אז איך ייתכן שיש דברים בעולם שמקורם הוא האדם? השל"ה מביא כמה ראיות מדברי חז"ל שלפיהן המציאות גזורה מראש. למשל: המדרש על מצוות מעקה, שלפיו נגזר מראש שהאדם יפול ("כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ") וימות ובכל זאת חובה לנקוט זהירות (שבת לב.). דוגמה אחרת היא המדרש על אדם הראשון שראה את כל הדורות מראש, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו (סנהדרין לח:). מדרש דומה נאמר גם על משה רבנו, שלפני מותו ראה את כל מה שעתיד לקרות עד תחיית המתים (ספרי וזאת הברכה שנז). האם מול המדרשים הללו, יש עדיין מקום לבחירת האדם?

בתשובתו, מחדש השל"ה יסוד חשוב: התוכנית הא-לוהית כוללת מרחב של אפשרויות. בכל אפשרות יש תסריט מה יתרחש אם היא תתממש, כל הדרכים מוכנות מראש. האדם צריך רק לבחור באחת מהאפשרויות, וכתוצאה מבחירתו יקרה כל מה שאמור לקרות על פי אותה אפשרות. אפשר לדמות זאת למפה מרובת צמתים, כשמכל צומת מסתעפות דרכים: האדם בוחר לאן לפנות, ולפי זה הדרך נמשכת. כל הדרכים כבר משורטטות במפה.

במובן מסוים, הדברים מזכירים את התפיסה המודרנית – תעשה מה שאתה רוצה, זה לא ישנה שום דבר. אבל השל"ה מבהיר שלא זו כוונתו: יש דרכים טובות ודרכים רעות. אמנם הקב"ה שרטט את כולן, אבל הוא מורה מהיכן נכון ללכת. במפה יש גם מסלולים שאינם מומלצים. את הדרכים הרעות יצר הקב"ה, אך לא כדי שנלך בהן, אלא כדי שנבחר לא ללכת בהן. השל"ה מביא את הפסוק: "עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז', כ"ט). נקודת ההתחלה של האדם היא היושר. כל האפשרויות פתוחות באותה מידה לפני האדם, אבל פניו מכוונות קודם כל אל הטוב, ובדרך זו עליו לצעוד.

מכאן חוזר השל"ה למקורות שהביא, המוכיחים לכאורה שהכל נקבע מראש: האפשרויות הן שידועות מראש, וידוע מה יקרה בסופה של כל אפשרות. האדם היה "ראוי" ליפול מששת ימי בראשית, אך לא היה מוכרח שיפול. הוא לא נפל במקרה, יש תכנית א-לוהית שהובילה לנפילה שלו, אבל בדרך היו לו הרבה הזדמנויות לצאת מהמסלול הזה בבחירתו. זה לא היה חייב לקרות. הקב"ה הראה למשה לאן ימשיך עם ישראל לפי מצבו הנוכחי, אך שום דבר אינו מוחלט. באופן זה מסביר השל"ה גם את הפסוק מהעקדה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה" (בראשית כ"ב, י"ב). "עתה" בהווה, "ידעתי" בעבר – אברהם אבינו היה ראוי מראש לעמוד בניסיון העקדה, אבל הוא מימש את הבחירה הנכונה רק עכשיו. זה היה יכול להימנע. מדברי השל"ה עולים באופן בולט ששני כיוונים, שבשניהם הוא הולך עד הקצה: הוא מדגיש מאוד את מרכזיותה של הבחירה האנושית, ומדגיש מאוד שכל האפשרויות הן א-לוהיות.

חידושו של השל"ה הוא יסוד פילוסופי, רוחני, היסטורי ופרשני. הוא מיישב את הסתירה הפילוסופית בין ידיעה לבחירה; מיישב בין היותו של הקב"ה מקור כל הבריאה ובין השפעתו של האדם; הוא מסביר את כל ההיסטוריה ומתווה דרך לפרשנות התורה. לפי דרך זו, בכל שלב ושלב נפתחים שערים, ואפשר להכריע לאן יתקדם כל הסיפור. זהו יסוד לקריאה חדשה לגמרי של התורה, בכל צעד ושעל בה יש לבדוק מה היה יכול לקרות ומה קרה לבסוף – אלא שהשל"ה לא מבאר את כל הצמתים וכל ההכרעות. מניטו היה הראשון שפירש את כל התורה ביסודיות על פי עיקרון זה. כאמור, הוא רואה את דברי השל"ה כאחד המקורות לפרשנות זו:

"אני נאמן למסורת שקיבלתי מרבותיי, ובמיוחד לדברי השל״ה הקדוש המסביר היטב את הדברים, מהו מהות מחשבת הבורא ומה קורה בעקבות הבחירה של האדם... מחשבת הבריאה – הרצון האלוקי הקדום עבור הבריאה כוללת מראש את כל החלופות, את כל האפשרויות. זה בעולם האצילות. מתוך כל האפשרויות, האדם בוחר במה שהוא בוחר וזה קורה בעולם העשייה"   (סוד מדרש התולדות ה, עמ' 54).

 

בין השל"ה למניטו: הביטחון בהגעה ליעד

יש בכל זאת כמה הבדלים בין השל"ה למניטו. ראשית, בנוגע לשלב בהיסטוריה שעליו מושם הדגש: השל"ה מציין כי האדם התחיל מנקודה ישרה, ומניטו מדגיש כי האדם יגיע לנקודה זו. יש הרבה תסריטים, אבל הכל מוליך למגמה אחת, לייעוד של כל העולם. אפשר לדמות את מבנה ההיסטוריה לגלובוס: ייתכן ששני אנשים יתחילו מסע מקו המשווה, יבחרו ללכת לכיוונים שונים, ולבסוף ייפגשו בקוטב הצפוני. כל הדרכים מובילות לראש הפירמידה.

עוד מוסיף מניטו כי מלבד התחנה הסופית, יש עוד כמה תחנות שחייבים לעבור דרכן. שעבוד מצרים, למשל, חייב להתרחש לפי כל תסריט. "זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לגן עדן... וזמן היה לו שיצא משם... זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה... וזמן היה לו לצאת..." (קהלת רבה ג). לפי הדימוי לגלובוס, יש קווי רוחב שחייבים לעבור בהם בדרך לקוטב הצפוני, השאלה היא דרך איזו נקודה על הקו יעבור הנוסע – זה כבר תלוי בקו שבו בחר. יש מרחב של אפשרויות איך ומתי לעבור בתחנות הכתובות מראש.

הרי שבעוד השל"ה משאיר את כל האפשרויות פתוחות, מניטו מבהיר כי מימוש הייעוד של העולם מובטח.