תלמודו | 2 | עבודת ה' בתורה

א. לומד התורה לפני ה'

לאחר שעמדנו על יסודות עבודת ה' בתפילה, על פי שיטת הרמב"ם, נעבור לעיסוק בתלמוד תורה.

גם תלמוד התורה מציב את האדם, הלומד, לפני ה'. אדם הלומד את התורה עוסק בדבר ה' ובחכמתו המגולמת בה. כיוון ש-ה' וחכמתו הם אחד[1], אף הוא ותורתו אחד[2], והעוסק בה מידבק בו יתברך ומתקשר עימו בקשר עמוק ויסודי.

משום שחכמת התורה נמסכת בנפשו ובנשמתו של הלומד, אדם העוסק בתורת ה' הופך אותה לתורתו. כפי שאמרו חז"ל:

"ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה"  (עבודה זרה יט.)

דברים אלו הם הרחבת דברי חז"ל בספרי, שהסבירו את העבודה כ"עבדהו בתורתו", עבודת ה' שיסודה בהתקשרות של האדם עם הקדוש ברוך הוא, שיעבוד כל הוויתו לעמידה לפניו יתברך. דבר זה בא לידי מיצוי מירבי בלימוד תורתו.

כך ביאר הגר"ח מוולוז'ין בספר נפש החיים:

"ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקדוש ברוך הוא. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול. כי הוא יתברך ורצונו חד כמו שכתוב בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו יתברך שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי... ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה. כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו יתברך באותו העת ממש... וכמפורש בתורה הקדושה במשנה תורה לאהבה את ה' א-להיך כו' ופירשוהו רז"ל בנדרים (דף סב.) דקאי על עסק התורה עיין שם וסיפי' דקרא ולדבקה בו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום טוב לי תורת פיך כו', אמר כי לבי שמח בעמלי בתורה הקדושה ברוב עוז בהעלותי על לבי שהיא תורת פיך שכל תיבה ממש מהתורה שאני עוסק בה כעת הכל יצא וגם עתה היא יוצאת מפיך יתברך"   (נפש החיים שער ד', פרק ו')

 

ב. איחוד כוחות התורה והתפילה

כמובן, עבודת ה' חובקת את כל תחומי העשייה האנושית, ומקיפה את כל הווייתו, קיומו ותודעתו של האדם עובד ה'. אולם, מלבד כלליות זו התייחד מונח של עבודת ה' על ידי חז"ל לשתי מצוות מיוחדות: תפילה ותלמוד תורה.

שתיהן כאחת, וכל אחת בפני עצמה, תובעות ודורשות את המהות הפנימית של האדם. בשתיהן עומד האדם אל מול קונו ומתבטל אליו, ובשתיהן רואה האדם את עצמו ככלי להופעת דבר ה' בעולם. בתורה, האדם מגלה את דבר ה' המתבטא בחכמתו, תורה שמתגלה בארץ באמצעות האדם. במילות התפילה, מגלה האדם את דבר ה' בשפע הא-להי הגדול היורד לעולם.

כך כתב דוד המלך לעניין לימוד התורה:

"תורת ה' תמימה משיבת נפש"

ביאר את הדברים הגר"ח מוולאז'ין:

"שעל ידי עסק האדם בתורת ה' והיא תמימה אצלו כראוי היא משיבת נפש האדם לשורשה בשלימותה. וסיים שם גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, ו'נזהר' מלשון יזהירו וכו'. היינו שעל ידי ששמר כל המצות המכוונים נגד כל אברי האדם -- נזדכך נפשו וגופו עד שגם בעקבו היה אור וזהר רב. כענין תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה[3]"       (נפש החיים שער א', פרק כ' בהגה"ה)

כוחות הנפש של התפילה והתורה אמנם שונים, אך יחדיו הם יוצרים הרמוניה ושלמות, של הפניית כל הכוחות לעבודתו יתברך.

תלמוד התורה מתרכז בכוחות האינטלקטואליים שבאדם, במיקוד כל עצמות התבונה, הניתוח, הזיכרון וההבנה כדי לידע את תורת ה' כולה. האדם מנסה להגיע לכל החכמה הגלומה בתורה, בגבולות היכולת האנושית להשיג ולהבין. כפי שאנו מדגישים בברכת אהבה:

"ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ועשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה והאר עינינו בתורתך"    (ברכת אהבה)

מנגד, התפילה היא, כדברי חז"ל, עבודה שבלב, ובה מייחד אדם את ליבו ואת כל כוחות הרגש שפועמים בקרבו, לפיתוח הקשר והזיקה אליו יתברך. האדם עושה זאת כעבד המתחנן לפני קונו, כבן המתחטא לפני אביו, וכרעיה המבקשת את אהבת דודה. שמאלו תחת לראשה וימינו תחבקנה.

תורה והתפילה, יחדיו, יוצרים שלמות בזיקה שבין האדם לבוראו. בכוח השכל ובכוח הרגש. כביכול, אין תפילה בלא תורה ואין תורה בלא תפילה. כוחות התבונה נותנים בסיס מוצק לרגשות ולסערת הנפש שבאהבה וביראה השזורים בתפילת האדם. כוחות הנפש, מצידם, מעניקים עוצמה ואש יוקדת שלהבת י-ה למי שהוגה בתורת ה', שהופכת לתורתו ולחלק מאישיותו, כפי שנאמר "ותורתך בתוך מעי".

 

חכמים ציינו מספר פעמים לשבח את החיבור שבין התפילה לבין התורה. כך נאמר בגמרא בפרק הראשון בברכות:

"רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי"  (ברכות ח.)

לכאורה, כיוון שהיו שלושה עשר בתי כנסת בטבריה, היה ראוי להתפלל באחד מהם, ש"ברוב עם הדרת מלך". אולם, רבי אמי ורבי אסי ראו חשיבות בתפילה המחוברת ללימוד, ולכן העדיפו את התפילה "ביני עמודי דהוו גרסי"[4]. במקום שבו הם למדו והתקשרו בנותן התורה, הנותן דעת ותבונה, שם שפכו את שיחם לפני קונם, העשירו והעמיקו את זיקתם בלב מלא אהבה ויראה, ערגה ותקווה.

 

כאן, ראינו את חשיבות חיבור התפילה אל התורה. בהמשך המסכת, מצאנו התייחסות גם לחיבור התורה אל התפילה:

"אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל א-להים בציון"   (ברכות סד.)

ההולכים מחיל של לב רוגש ואוהב, אל חיל של ראש לומד ומשכיל, זוכים לחיבור מושלם, איחוד של ראש ולב. הראש משפיע על הלב את אותן הידיעות והתכנים הנלמדים, המעשירים את עולמו הרוחני של האדם, ומעמיקים את רגשי ליבו. במקביל, הלב משפיע על הראש שהתוכן שנקלט לא ישאר במישור השכלי האינטלקטואלי, אלא יפעמו מלב רוגש והומה. באיחוד זה, אומר רבי לוי בר חייא, זוכים אף לקבלת פני שכינה, "יראה אל א-להים בציון".

בעין אי"ה, מבאר הראי"ה קוק את הגמרא בדרך זו:

"היחש של התפילה אל דעת ד' היא בזה נבדלת מיחש התורה, שמצד התפילה יתקרב האדם אל א-להיו רק על פי חושו הפנימי הפרטי, כפי רגשי נפשו ודעותיו הקנויות לו מכבר בקנין נפשו פנימה, כי זאת היא תורת הרגש שעליו התפילה נוסדת. התורה אמנם תתן לאדם דעת והשכל להכניס בתוכו ידיעות יתירות על ההרגשה הפרטית שלו, היא מכנסת לו את המדעים שמחוץ לנפשו אל נפשו פנימה. והנה אך אז יוכל האדם להיות מתעלה בידיעות נעלות ממושגים קדושים במה שהוא יותר רחב מערך נפשו רק אם השלים את ציורי נפשו הפרטית באורח הגון, על כן התורה צריכה גם כן אל התפילה, על כל פנים לפרקים.

על כן היוצא מבית הכנסת, ומשלים את כח רגשו הפנימי, ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה להשלים כח שכלו בערך החיצוני שחוץ לנפשו, זוכה להקביל פני שכינה, לעומת ההנאה מזיו השכינה הנאמרת על הערך שיש לההשגה הא-להית אל המקבל וכחות נפשו, נאמרה ההקבלה של פני שכינה על הערך הגבוה מזה, ההתעלות אל הידיעה והנועם האמיתי מאור ד', כפי מה שראוי מצד המציאות הכללית לא רק כפי הערך שראוי לחוש מצד נפשו הפנימית לבדה. אמנם רק אז תשלם הידיעה החיצונה כשתצטרף יפה אל הפנימית, מחיל אל חיל, מכח אל כח, אם ירצה לצייר את כח הכרת האדם בדעת א-להים מצד מושגי נפשו הפנימים, ראוי לאמר שהוא יראה את ד', כלומר ישיג כפי כחו.

אבל נעלה מזה היא ההשגה שמצד העולם הכללי כל המציאות כולה, כל המושגים כולם שהם אפשרים להתכנס בנפשו של אדם, לציין זה יאמר יראה אל א-להים, כלומר השגתו תהי' בערך הדברים שמחוץ לנפשו שמחוץ להשקפתו הפרטית. והרי הוא לא כמו שרואה, שמרגיש מנפשו פנימה, שאינו יכול להבחין איך הדברים מתיחשים חוצה לו, כי אם כאילו יראה הוא אל א-להים, ירגיש שהוא נראה אל א-להים, כלומר שעצמיותו וידיעותיו שהם עצם נפשו הם גוף האמת העצמי, מה שהוא ככה צפוי בידיעה הא-להיות. בציון, שם הוא מרכז ההתכנסות של התוכיות, של ההשגות החיצוניות עם הפנימיות, שהרי ירושלים משפעת כחותיה לחוץ לה, בתור ממלכת ישראל העומדת להיות לאור למלכי ארץ. וציון כוללת גם כן הערכים הפנימיים השייכים רק לישראל ויחשם אל הערכים החיצונים, וההשגות הרחבות שללמד על הכלל כולו יצאו" (עין אי"ה ברכות סד.)

ראינו, אם כן, שעבודת ה' מיוחסת מצד אחד למכלול עבודת ה' של האדם בהיבט הכולל, ומאידך היא מיוחסת למצוות פרטיות כמצוות תפילה ותלמוד תורה.

 

ג. עבודת ה' בבית המקדש

לאמיתו של דבר, גם עבודת המקדש נקראת בתורה ובפי חז"ל "עבודה". כך נאמר בתורה:

"ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתנים לה' לעבד את עבדת אהל מועד: ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת"  (במדבר י"ח, ו'-ז')

כך כתבו גם חז"ל, בתחילת מסכת אבות:

"שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"     (אבות א', ב')

רוב מכריע של המפרשים פירשו את המושג "עבודה" כמתייחס לעבודת הקרבנות. רבינו יונה, לדוגמה, כתב:

"ועל העבודה - כי הקדוש ברוך הוא בחר בישראל מכל האומות וארץ ישראל מכל הארצות ובחר ירושלים מכל ארץ ישראל ובחר מירושלים ציון כמו שנאמר (תהלים קל"ב, י"ג) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו ובחר מכל בבית הבחירה בשביל העבודה שכתוב בה רצון שנאמר (ויקרא א', ג') לרצונו לפני ה'. הנה לך כי מפני העבודה נברא כל העולם כלו"[5]         (רבינו יונה שם)

נראה, שהסיבה שמייחסים את המושג הכללי "עבודת ה' " למצוות מסוימות בצורה פרטנית, נעוץ בראיית המצוות הללו, במהותן הפנימית והשורשית, כמכוונות להציב את האדם לנוכח פני ה'. כפי שנתבאר, זוהי מהות עבודת ה' הכוללת. מכוח עובדה זו, זכו גם המצוות הפרטיות המדוברות להיקרא עבודה, כמייצגות את עבודת ה' הכוללת.

עבודת המקדש בכלל, ועבודת הקרבנות בפרט, מתנהלות כולן בבית ה', בהיכלו של מלך. במקום אשר בחר לשכן שמו שם, לפני ה'.

 

ד. התורה והתפילה כמחליפים את עבודת המקדש

בהקשר לדברים אלו ראוי לציין, שאנו מוצאים מקומות רבים בחז"ל הרואים את התפילה ואת התורה כמחליפי עבודת המקדש.

את ראיית התפילה כמחליפה את עבודת המקדש, מבססים חז"ל על הפסוק בהושע שבו נאמר:

"ונשלמה פרים שפתינו"   (הושע י"ד, ג')

בפסיקתא דרב כהנא דרשו על פסוק זה:

"ונשלמה פרים שפתינו, אמר רבי אבהו מי משלם אותם הפרים שהיינו מקריבים לפניך, שפתינו, בתפילה שאנו מתפללים לפניך[6]"   (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כ"ד)

בהתאם לכך, נאמר בברייתא בברכות, המובאת במהלך הדיון על מה מבוססות התפילות, על תפילת האבות או על הקרבנות: 

"ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות .. אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות"   (ברכות כו:)

 

במקביל, גם התורה מהווה תחליף לעבודת המקדש במקומות רבים. כאן, נתספק רק בהבאת לקט מימרות מסוף מסכת מנחות, המבטאות היטב רעיון זה:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי...

שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. מאי בלילות, אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה.

לעולם זאת על ישראל... ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם ..אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם"  (מנחות קי.)

שורש רעיון זה, לפיו התורה ולימוד בית המדרש "מחליפים" את עבודת הקרבנות במקדש, מצוי כבר בבקשתו של רבי יוחנן בן זכאי, ערב החורבן, סמוך להפסקת העבודה במקדש: "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו:). תן לי את בית המדרש, המחליף את עבודת המקדש. תלמוד התורה מציב את האדם לפני ה' ממש כשעת הקרבה, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

 

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה עורך: אורי יעקב בירן ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*