תלמודו (ח') – תלמוד תורה ודרך ארץ – חלק ב'

  • הרב ברוך גיגי

א. מורכבות שיטת רבי ישמעאל ורשב"י

בשיעור הקודם ראינו את הקושי בהבנת שיטותיהם של רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי, בדבר אפשרות השילוב בין תלמוד תורה לעיסוק בדרך ארץ.

צעד מסוים בדרך לפתרון ניתן ללכת בעקבות דברי התוספות במנחות, אותם הבאנו בשיעור הקודם. לדבריהם, רבי ישמעאל מאפשר עיסוק בדרך ארץ כך שאין חובה ללמוד כל היום. אולם, מותר לעשות הפסקה בלימוד תורה רק לטובת עיסוק המאפשר את הקיום האנושי. דהיינו, רק לצורך ואספת דגנך הותר לנהוג מנהג דרך ארץ. אם, כדוגמה המופיעה במנחות, רוצה האדם ללמוד חכמה יוונית, אין לו היתר לכך.

על פי הסבר זה, חובת האדם היא שתלמוד תורה לא ימוש מפיו כלל, אך יש היתר מקומי בלבד מצד "ואספת דגנך". מעין דברים אלו כתב החיד"א בברכי יוסף (יו"ד רמ"ו).

הקושי בדבריו אלו הוא, שרבי ישמעאל, על פי הסוגיה בברכות, מפרש את הפסוק "לא ימוש" לא ככתבו. הפירוש המתבקש הוא שיש חיוב ללמוד תורה ביום ובלילה, ולא כל היום וכל הלילה כהסבר התוספות[1].

לפיכך נראה לי להציע, שרבי ישמעאל אכן מפרש את הפסוק "לא ימוש" כמחייב ללמוד תורה ביום ובלילה. ממילא, קיימת אפשרות לאדם להקדיש זמן לענייני דרך ארץ. הבעייתיות שרבי ישמעאל ראה בבקשתו של בן אחותו, דמא בן נתינה, לא הייתה עצם רצונו ללמוד חכמה יוונית, אלא המקום ממנו הגיע לרצון זה.

לפי תפיסתו של רבי ישמעאל, עצם הלימוד אפשרי כחלק מן היכולת של האדם להנהיג בהן מנהג דרך ארץ. לכך נראה שכוונו התוספות במנחות:

"לא יהו עליך חובה שלא תעסוק אלא בהן ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן שלא תעסוק בהן כלל אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ"

                                       (תוספות מנחות שם)

אין אדם חייב לעסוק רק בתורה, אלא יכול אדם לשלב תלמוד תורה עם דרך ארץ בצורה ראויה. אלא, שדמא בן נתינה ביקש ללמוד חכמה יוונית מפני שהרגיש שהוא מיצה את לימוד התורה שלו. בלשונו של דמא, "כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמוד חכמה יוונית?".

על כך השיב לו רבי ישמעאל, שהשאיפה הבסיסית של כל לומד תורה היא ללמוד תורה כל זמן שהוא יכול.  על אמירה זו, לפיה על האדם לעשות כל מאמץ על מנת שילמד ויקיף כמה שיותר, אין חולק. אם היה דמא בן נתינה מתעניין בחכמה יוונית משום שחש ברצון להקיף חכמה זו עקב חשיבותה בעיניו, מתוך תפיסה של אדם החי בעולמו של הקדוש ברוך הוא, היה הדבר אפשרי. אולם, מי שמבקש לעסוק בחכמה יוונית משום שכבר "סיים" ללמוד את כל התורה כולה, מבהירים לו שטעה. מסבירים לו שאין נקודת זמן בה מסיימים ללמוד את התורה, ולשם כך יש למצוא זמן שהוא לא מן היום ולא מן הלילה.

תימוכין לכיוון זה, ניתן למצוא בדברי הר"ן בנדרים. הר"ן התקשה בדברי הגמרא, האומרת:

"ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לא-להי ישראל והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה... הא קא משמע לן כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה"                                              (נדרים ח.)

לדברי הגמרא, הנודר ללמוד מסכת מסוימת נדרו חל, מפני שיכול לפטור עצמו מתלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית. לפיכך, אינו מושבע מהר סיני ללמוד כל הזמן.

על כך הקשה הר"ן:

"אמרינן בפרק קמא דקדושין (ל.) תנו רבנן ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו', וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי"[2]      

                                           (חידושי הר"ן שם)

לדבריו, מוטלת חובה על האדם לא רק ללמוד תורה, אלא גם לדעת תורה. בקריאת שמע בשחרית ובערבית יכול אדם לקיים מצוות לימוד, אך לא את מצוות ידיעת התורה, בוודאי לא ברמה של דברי תורה שיהיו מחודדים בפיך.

העולה מדבריו שם הוא, שחובת הלימוד הישירה מתייחסת ליום ולילה ובצידה קיימת מצוות ידיעת התורה. לגבי מצוות הלימוד הישירה די שיקרא קריאת שמע שחרית וערבית, אך מצוות ידיעת התורה היא חובה שאינה מוגדרת בזמן מדויק. חובה זו היא תמידית, ועל האדם לשפר ולשכלל את ידיעותיו ושליטתו בתורה באופן תדיר.

לדעת רבי ישמעאל, חובה זו צריכה להשתלב במסגרת הכללית של ניהול החיים לפי הבנתו – הנהג בהן מנהג דרך ארץ.

 

משבאנו לכך, ניתן להסביר, לפחות באופן עקרוני, גם את שיטת רשב"י באופן זה. גם רבי שמעון בר יוחאי מודה שפירוש הפסוק לא ימוש הוא חובת לימוד בבוקר ובערב, חובה שבקריאת שמע שחרית וערבית מספיקה לה. אלא, שהוא סבור שהרובד השני, חובת ידיעת התורה, דורשת את כל המשאבים האנושיים, מפני שארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים.

מעין זה כתב הברכי יוסף:

"דלעולם סבר רשב"י דלענין לא ימוש נפיק בקריאת שמע שחרית וערבית, ואתקיים. מיהו סבר רשב"י דמכח מצות תלמוד תורה אריה הוא דרביע אקרקפתא דגברא יום ליום יביע ולילה ללילה יחוה, ללמוד בתורה לדעת כל התורה, כלליה ופרטיה ודקדוקיה, משפטיה ודיניה וכל נתיבותיה, שמעתא, אגדתא והלכתא, מתניתין ומתניתא, עמיקתא ומסתרתא, של תנ"ך וכל תורה שבע"פ בפרד"ס, וזה מעלה ארוכה כמים שאין להם סוף דמי, ואם בשעת חרישה חר'ש חכם יבקש לו, ואתו רבנן ובצר'י בשעת בצירא, וכיוצא, מתי ימלא כריסו מקדשי שמים וילמוד כל התורה. והוא אשר דיבר בקדשו רשב"י פרק כיצד מברכין "תורה מה תהא עליה" ולא אתי עלה מדכתיב לא ימוש, רק הוא דאמר תורה מה תהא עליה"       (ברכי יוסף יורה דעה רמ"ו)

בתמצית – ים התורה הגדול והרחב אינו מאפשר את הקדשת הזמן לצרכים אחרים. אם האדם יקדיש זמן לדברים אחרים תיפגע יכולתו להקיף עולם עצום זה, "ותורה מה תהא עליה?!".

עוד אפשר להטעים את הדברים באופן שונה במקצת. מצוות תלמוד תורה כוללת שני רבדים: רובד המצווה הבסיסי ורובד נוסף. הרובד הבסיסי של המצווה הוא קריאת שמע שחרית וערבית. אולם, הרובד השני אינו רואה במצוות תלמוד תורה מצווה בעלמא, משום שמצווה זו היא מצוות העיסוק בדבר ה' הגדול, העמוק, הרחב והאינסופי, היא התקשרות עם קודשא בריך הוא באמצעות דברו שירד אלינו. אין מקום להציב גבול להתקשרות זו, "ואילו פינו מלא... אין אנו מספיקים" (על פי נשמת כל חי).

לפיכך, טען רשב"י שאין מקום לזריעה, חרישה ועיסוק בדרך ארץ. שאיפת ההתקשרות וההידבקות אל דבר ה',  אל תורתו, דורשת התמסרות מוחלטת וויתור על עיסוק בכל העניינים הארציים.

כזכור, מסקנת הסוגיה בברכות הייתה כך:

"אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן"

                                                   (ברכות שם)

אם כך, עולה שדרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה הדרך הסלולה לרבים ועלינו לנהוג כשיטת רבי ישמעאל. מפני זה ציווה רבא בהמשך שם: 

"אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא"                                                   (ברכות שם)

 

ב. מחלוקת רבינו אלחנן ורבינו תם בדרך השילוב

גם לאחר ההכרעה כרבי ישמעאל, יש מקום לדון בטיבו של השילוב המתואר ובהיקפו.

במשנה במסכת אבות נאמר:

"רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון"      (אבות ב' ב')

משנה זו מדברת על חשיבות השילוב של תורה ודרך ארץ. ממשנה זו נראה, שדרך ארץ היא המלאכה שאדם עמל בה לפרנסתו ולמילוי צרכיו בעולם הזה.

אולם, נחלקו הראשונים בהבנת המשנה. הראש כתב:

"ור"י[3] היה אומר דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד תורה דתנן במסכת אבות יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר... ואין נראה להרב רבי אלחנן דאמרינן הכא ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי ותנן במ"ח דברים התורה נקנית במיעוט דרך ארץ ותנן כל תורה שאין עמה מלאכה לסוף בטלה וגוררת עון, ויש לדקדק מדקאמר עמה מכלל שהתורה עיקר"

              (תוספות רא"ש ברכות לה:ד"ה ואספת)

על הגמרא ביומא הביא הרא"ש את הדברים האלו בשם רבינו תם, וחלק עליהם בעצמו:

"למה שרגיל רבינו תם לומר דתלמוד תורה טפל לגבי דרך ארץ מדקתני יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר... ומיהו נראה דלא כרבינו תם דתורה הוא עיקר דהא קאמר נמי התם כל תורה שאין עמה מלאכה, ומעתה איכא למידק איפכא שתורה הוא עיקר, ואמרינן נמי בפרק כיצד מברכין דראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתם עראי וכו' ותנן במ"ח דברים התורה נקנית במיעוט דרך ארץ"

               (תוספות רא"ש יומא פה: ד"ה תשובה)

נראה, שרבינו תם ורבנו אלחנן חולקים בשורש מצוות תלמוד תורה ובהיקפה. הנחת היסוד המשותפת לשניהם היא שהאדם הוא קרוץ חומר ובעל צרכים ארציים, הצריך לתמרן את חייו בין תורה לבין דרך ארץ.

רבנו אלחנן סבור, שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שחלה על האדם כל הזמן, אך יש לו "מתיר" של עיסוק בדרך ארץ, לצורכי קיומו הארצי. ממילא ברור שתורתו צריכה להיות עיקר ומלאכתו טפל, ועליו לצמצם למינימום את העיסוק בדרך ארץ.

דברים אלו תואמים, לכאורה, את הכרעת הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה:

"היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה  להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו"                  (תלמוד תורה ג', ד')

באמרו "תורה עיקר", מכוון רבנו אלחנן לכך שעקרונית אדם מחויב בתלמוד תורה ואינו צריך להפסיק אפילו למצווה. המקרה היחיד שבו מפסיק הוא למצווה, ורק כשאים המצווה יכולה להיעשות על ידי אחרים ולזמן ההכרחי לקיום המצווה. מיד אחר כך, עליו לשוב לתלמודו.

בהתאם לכך הדין בדרך ארץ. אין האדם רשאי לעסוק בה אלא לצרכים המינימאליים של גופו, ומוטל עליו החיוב ללמוד בשאר הזמן.

 

ברם, רבינו תם סבור שמצוות תלמוד תורה חלה רק בזמנו הפנוי של האדם. לשיטה זו, עיסוק בדרך ארץ אינו דוחה תלמוד תורה, אלא הוא דבר בפני עצמו שחייב האדם לעסוק בו, כדי לספק את צרכי נפשו.

במובן זה אמר רבינו תם ש"דרך ארץ עיקר ותורה טפל". דהיינו, כל אדם צריך לעסוק בדרך ארץ כדי להשיג את צרכיו. היקפו של עיסוק זה סביר שישתנה מאדם לאדם כפי יכולותיו, צרכיו, רצונותיו ושאיפותיו. חובת תלמוד תורה נכנסת לתמונה רק לאחר העיסוק בדרך ארץ. בעצם, רבינו תם פוסק במובן מסוים שדרך ארץ עיקר.

כמובן, גם לשיטתו יש מקום לצמצם את עיסוק בדרך ארץ, באופן שיגדיר את צרכיו המינימאליים ומתוך הסתפקות במועט. כך, יפנה האדם את עיתותיו, ועל השעה שהתפנתה תחול חובת תלמוד תורה.

כדברים האלה, כתב הגר"א וסרמן הי"ד בקובץ הערות:

"נראה דהא דצריך לבטל מתלמוד תורה בשביל קיום מצוה, אין הטעם משום דמצות תלמוד תורה נדחית מפני קיום מצוה, דהא מצות תלמוד תורה גדולה מכל המצות, אלא דכמו שמותר לבטל תלמוד תורה מפני דרך ארץ וכל צרכי אדם ההכרחים, ומשום דחיוב תלמוד תורה אינו חלה על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל מעשיית צרכיו, דקרא כתיב ואספת דגנך (ברכות לה:), אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו, אז אינו מחויב כלל בתלמוד תורה, הכא נמי אם הוא צריך לעסוק במצוה, לא גרע משאר צרכי האדם, שאז אינו מחויב כלל בתלמוד תורה, אבל במצוה שאפשר לקיימה על ידי אחרים, וכן אם אפשר לו לקיימה לאחר זמן, לא פקעה ממנו מצות תלמוד תורה, וכיון דחיובא דתלמוד תורה רמי עליה, ממילא הוא פטור מן המצוה, וכל שכן הוא, דמצות תלמוד תורה בשעה שהוא מחויב בה אינה נדחית מפני שום מצוה, דהיא חמורה מכל המצות"      

                     (קובץ הערות, יבמות, הוספות א')

נראה שזו היא עמדת הרמב"ם. מצד אחד, הרמב"ם פסק שחייב אדם לפרנס עצמו ולא להתפרנס מן הצדקה, כפי שכתב בהלכות תלמוד תורה:

"'כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב"         (רמב"ם תלמוד תורה ג', י'-י"א)

עם זאת, הוא הדגיש בכמה מקומות בפרק ג' (ראה גם ז'-ח') בהלכות תלמוד תורה, את חובת האדם לצמצם העיסוק בדרך ארץ לטובת שקיעה בלימוד תורה:

"מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה"        (שם הלכה ו')

 

[1] וראה עוד להלן בדיון על היחס הראוי לחלוקה בין תורה לדרך ארץ. לפי דברי  החיד"א אין לדיון זה מקום, מפני שעקרונית אדם לומד כל היום ומפסיק רק לאיסוף דגן. על פי גישה זו, שאף רבי ישמעאל מודה שחייב אדם לעסוק בתורה תדיר וישנו היתר מצומצם רק לקיום הגוף ובמגבלה גם בשעת העיסוק הזה לא יפנה ליבו מתורה, הלך כנראה רבי חיים מוולוז'ין, שכתב בספרו נפש החיים שאף רבי ישמעאל מודה שלא יתכן אפילו רגע אחד בלי לימוד תורה:

"אבל הענין כי ודאי שאין דעת רבי ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש חס ושלום אף זמן מועט מעסק התורה. ולעסוק בפרנסה ויהיה בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי חס ושלום. אמנם רמזו רבי ישמעאל בלשונו הק' הנהג בהן מנהג דרך ארץ. רצונו לומר עמהן עם הדברי תורה. היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש. על כל פנים ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה. וכן רבא אמר לתלמידיו ביומי ניסן ותשרי לא תתחזו קמאי דיקא. שלא לבא לבית מדרשו. אבל ודאי שתלמידי רבא לא היו בטלים חס ושלום לגמרי מעסק התורה גם בביתם באלו הימים. ואמרו שם הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל. ועל זה אמרו באבות כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו יתברך שמו. ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום. וכדעת ר' שמעון בר יוחאי" (נפש החיים שער א', פרק ח')

[2] תשובתו שם לא נוגעת ישירות לענייננו, ועוסקת בהלכות מושבע ועומד.

[3] נראה לי שהכוונה לרבנו יעקב הוא רבנו תם, עיין להלן בפנים.