תלמודו | 9 | תלמוד תורה ודרך ארץ | 3

א. האיזון על פי הרב פיינשטיין

בשיעורים הקודמים דנו בשיטותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל, ובדרכים השונות להסביר את שיטתם. סקרנו גישות שונות על היחס בין לימוד התורה התמידי, לבין העיסוק בחיי שעה.

בשיעור זה ננסה לדלות מבט נוסף, לאור דברי הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל, באחת מתשובותיו. בתשובה זו, עוסק הרב פיינשטיין בשאלה האם אדם חייב לצמצם את העיסוק בפרנסתו למינימום ההכרחי, לצרכי משפחתו, על מנת שיוכל לעסוק בתורה כל זמן שיכול.

נביא תחילה את דבריו וננתח אותם. לאחר מכן, נבקש לבנות על בסיסם הצעה רחבה יותר, המביטה על מכלול החיים בהרמוניה ובשלמות. מתוכה, ניתן לגבש מערכת בריאה ומאוזנת יותר בין החובות השונות הנדרשות מן האדם בעולמו.

כך כתב הרב פיינשטיין:

"...ורק מחמת שמוכרחין כל אחד ואחד לאכילה ולשתיה ולבגדים ולדירה, איכא איזו שעות ביום שפטור מללמוד, וגם איזה זמן שאסור ללמוד. שהזמן שצריך לעבוד לאכילה ולשתיה ולדירה כפי ההכרח, לכדי חייו בעצמו, ולנשוי גם לצורך אשתו ובניו, אסור מללמוד. אבל רשאי לעבוד גם להרוויח כפי מה שדרך האינשי לאכול ולשתות גם מאכלים טובים לבריאותם כבשר ומיני חלב, וגם למעט תענוג שהוא גם כן להרחיב ליבו של אדם, ולאשתו ובנים הקטנים לכל מה שצריכים ומתאווים כדרך הבינונים. אבל ליותר מזה הוא אסור, דהא הוא עובר על מצוות עשה דלימוד התורה... ואם היה לו איזה קרקע לא היה רשאי לעובדה אלא רק כפי הצריך לו לכדי חייו וחיי בני ביתו, כדעשו בדורו של חזקיהו המלך, כדאיתא בגמרא, ועל אותו הדור הוא אומר והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן וגו', ואומר והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית יהיה, אף על פי שאלף גפן באלף כסף (שהן יקרים שאין להם רוב כרמים - רש"י) לשמיר ולשית יהיה (שמניחין אותן לאיבוד ומביירים אותן והיו עוסקין בתורה). ונמצא שדורו של חזקיהו עשו כחיוב התורה. אבל בכל הדורות אף היותר טובים כדורות של דוד ושלמה, לא קיימו כל ישראל חיוב לימוד התורה כדין, דהיו הרבה אלו שעסקו בהרווחת ממון. אבל בימי חזקיהו עסקו כל ישראל רק בתורה, כדאיתא בסנהדרין דף צ"ד ע"ב. ואין החידוש בדורו של חזקיהו אלא זה שעשו כל ישראל כחיוב התורה במצוות לימוד התורה, משום שכל הדורות אף בדורות שאר מלכים הצדיקים נמצאו אינשי שעסקו בהרווחת כסף וזהב, ובדורו של חזקיהו עסקו כל ישראל בתורה.

אבל הא לא נאמר ברמב"ם בלשון איסור, לכתוב אסור לעשות במלאכה אלא לכפי מה שצריך להוצאתו לעצמו ולאשתו ולבני ביתו כדרך הוצאת אנשים בינונים וכל המבטל זמנו מלימוד התורה יותר מזה עובר בעשין דלימוד התורה ובלאוין דשכחה. אלא נאמר בלשון חשיבות, בפרק ג' מתלמוד תורה הלכה ו', מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. הרי הוא כמפורש שליכא חיוב זה על כל אחד ואחד מישראל, אלא דמי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו דלימוד התורה כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, עליו לידע דלא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. ואין זה ממילא דין וחיוב, אלא דהרמב"ם מורה הדרך למי שנשאו ליבו לקיים מצוות לימוד התורה כראוי, אבל אינו מחייב לכל אדם שינהגו כן. ונעשה גם ממילא חיוב למי שנשבע שיקיים מצוות לימוד התורה כראוי שיתנהג כן. ואם כן משמע שליכא איסור לאלו שעוסקין במלאכה ובפרגמטיא גם ליותר מכדי חיים של אינשי בינונים, אלא גם להתעשר, אף שלא מקיים מצווה זו דלימוד התורה כראוי. שלכן ניחא בפשיטות מה שהיו גם אלו שלא נתעסקו בתורה בדורות שאר מלכים הצדיקים.

ואף שפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית הוא חיוב ודאי, לא שייך להעשות תלמיד חכם בזה. וחזקיהו המלך עשה שכל ישראל ילמדו התורה להיות תלמידי חכמים, שהוא לעבוד כל אחד מישראל רק מה שצריך לעצמו ולבני ביתו לפי דרך אנשים בינונים, אך לא יותר בשביל להתעשר, והיה זה יותר מהחיוב כדי שיקיימו כל ישראל מצווה זו הגדולה ביותר כראוי. וממילא מובן שגדולי התורה ויראי ה' ביותר לא עבדו לפרנסתם אלא לכדי חיים המוכרחים. וכן הוא דעת הטור והש"ע (יו"ד סי' רמ"ו סעיף כ"א) וכל הפוסקים. אבל מכל מקום איתא ברמב"ם ובכל הפוסקים לשון חיוב, דבפרק א' הלכה ח' כתב כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, ובהלכה י' עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו, ובהלכה י"א וחייב לשלש את זמן למידתו, וכן הוא הלשון בטור וש"ע (סימן רמ"ו סעיפים א', ג', וד') שלכאורה תמוה. וצריך לומר דהוא משום דבעצם הוי חיוב לימוד התורה עליו חיוב קבוע בלא זמן וגבול. אבל חיובו הוא כזה שרשאי לילך לפרנסתו ולכל צרכיו, אפילו שהוא רק לתענוגים בעלמא, ולשכיבה ולישיבה לנוח בעלמא כשנהנה מזה, ואין בזה בטול המצווה"

(אגרות משה יורה דעת חלק ד', סימן ל"ו אות ה')

סיכום העולה מדבריו:

1. חייב אדם ללמוד תורה תדיר בכל יום עד יום מותו. כיוון שעיקר חיוב המצווה אינו מוגבל בזמן, יש דרישה מהאדם לעסוק בתורה בכל רגע פנוי בו אינו עוסק בפרנסתו ובצרכיו. בכל אופן, חייב כל אדם לפנות בכל יום לכל הפחות לכדי פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.
2. אנשים רשאים לעסוק בצרכי פרנסתם גם להרווחה ולתענוגים, אף שהוא מעל מה שנדרש לסיפוק צרכים של בני אדם בינוניים. דבר זה אינו נחשב ביטול מצוות תלמוד תורה, בלבד שיקפידו על פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.
3. הדרך הראויה היא שילמד אדם כל שעה שיכול, ויעסוק בצורכי פרנסתו כדי לספק את צרכיו וצרכי בני ביתו, בשיעור ממוצע המקובל אצל אנשים בינוניים.
4. מי שרוצה לגדול בתורה יצמצם את העיסוק בפרנסה רק למינימום ההכרחי לקיומו ולקיום בני ביתו.

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל מקבל את העיקרון שהזכרנו בפרק הקודם, לפיו חובת תלמוד תורה חלה בזמנו הפנוי של האדם. אלא, שהוא מרחיב את ההיתר לעסוק בצרכי העולם הזה מעבר לדברים ההכרחיים לצורכי פרנסתו. הרב פיינשטיין מכיר גם בצרכים רחבים יותר של הרווחה ותענוגים.

כך מדוייק מלשונו של הרמב"ם (תלמוד תורה ג', ו'), על הרוצה להיות מוכתר בכתר תורה שאין לו לשאוף לקנות התורה עם העושר. מדבריו משמע שאין איסור למי שרוצה לקנות עושר, כל זמן שהוא מקיים את חובת הלימוד הנדרשת. עם זאת, הרמב"ם ממליץ לצמצם את העיסוק בהשגת עושר לטובת תלמוד תורה משמעותי יותר.

הרשות הניתנת לאדם לעסוק בצרכי הפרנסה אפילו בשביל רווח, מאפשרת לא רק את העיסוק בהשגת העושר עצמו, אלא גם בניצולו לצרכי נופש, מנוחה ושאר הנאות שהאדם חפץ בהן.

שאיפת האדם והחברה היא לממש את הייעוד הא-להי הכתוב בתורה, "ואנשי קודש תהיון לי" (שמות כ"ב, ל'). כאימרתו המפורסמת של הרבי מקוצק, לפיה הקדוש ברוך הוא דורש מבני אדם להיות אנשים קדושים ולא מלאכים, משום שיש לו מספיק מלאכים בשמים.

משימת חייו של האדם עלי אדמות נעוצה במציאת האיזון הנדרש בין מילוי הצרכים להגשמת הייעוד. בין מימוש התאוות והרצונות הארציים והאנושיים, על כל המגוון הקיים בעולמנו, לבין הצורך בהגשמת הייעוד של בניין אישיות רוחנית השואפת לקדושה ולטוהר. במסגרת ייעוד זה על האדם להעשיר את עולמו הרוחני במרחבי התורה והדעת, ולבנות חברה עם שאר רוח החפצה אף היא בקרבת א-להים.

כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות (ברכות נח:), וכך גם היא מידת האיזון אליה הם חותרים. כפי שכבר הוזכר לעיל, מדרגות שונות הן בשאיפת האדם אל הקודש ובמידת האינטנסיביות שבה הוא מאמץ את העיסוק בדבר ה' ובתורתו. כל זמן שהשאיפה היסודית לחיבור עולמות אלה קיימת, צועד האדם במסילה העולה בית אל.

איזון זה הוא סולם עבודת ה', סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. האדם נמצא תדיר במעלה הסולם, עיתים עולה ועיתים, חלילה, יורד. כדברי נעים זמירות ישראל על שאיפת האדם:

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו"           

                                              (תהילים כ"ד, ג')

 

ב. כל אדם יכול להיות שבט לוי

אף שהרמב"ם הכריע מפורשות לטובת העמדה הדוגלת בעיסוק בתורה לצד עיסוק בדרך ארץ, כפי שכבר הזכרנו דבריו למעלה בהלכות תלמוד תורה (ג', י'-י"א), במקום אחר כתב דברים הנראים כעומדים בסתירה לגישה זו. כך כותב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי"           (שמיטה ויובל י"ג, י"ב-י"ג')

לדברי הרמב"ם בעניין בני לוי יש מקור מן התורה. בפרשת קורח נאמר שהלוויים מופקדים על עבודת אוהל מועד, ובני ישראל מצווים לחלק מעשר ללוויים מן היבול הצומח להם בשדה, "חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד" (במדבר י"ח, כ"א). המבט הוא כעין מבט של שותפות שבין בני ישראל לבין בני לוי, אלה עובדים בשדותיהם ואלה עובדים במקדש ומתחלקים בתוצר.

אולם, כשהרמב"ם מזכיר את בני לוי הוא מדגיש בצד העבודה והשירות בבית ה' גם את אחריותם של בני לוי להרבצת התורה ודרכי ה'. בהתאם לכך, מגדיר הרמב"ם את בני לוי כחלק ה' ונחלתו.

בנוסף, הרמב"ם מרחיב את הדברים לכל איש מבאי העולם[1] שנשאה אותו רוחו להתקדש קודש קדשים, ופורק מעל עצמו את עול החשבונות הרבים שביקשו בני האדם. לכאורה, הדברים עומדים בסתירה לדבריו בהלכות תלמוד תורה, לפיהם אין ללומד התורה להזדקק לבריות, ועליו לשלב תורה עם מלאכה.

רבים מן האחרונים מתרצים שיש לחלק בין הנהגת הרבים להנהגת יחידים. הדרך הסלולה לרבים היא כפי שמתבאר מדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, אודות החשיבות של תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, ויגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אולם, יחידים יכולים הם לפרוק מעליהם עול דרך ארץ.

כך הם דברי הגר"ח מוולוז'ין בספרו נפש החיים:

"והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל. ועל זה אמרו באבות כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו יתברך שמו. ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום. וכדעת רבי שמעון בר יוחאי"   (נפש החיים שער א', פרק ח')

והוסיף בהגהתו שם:

 'ולכן בפרשה ראשונה של קריאת שמע כתיב ובכל מאדך. ובפרשת והיה לא כתיב ובכל מאדכם. כי פרשת שמע כולה בלשון יחיד נאמרה. ויחיד שאפשר לו. הוא צריך לקיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך דברים ככתבן ממש. לכן נאמר ובכל מאדך פירוש בכל ממונך כמו שכתוב במשנה סוף ברכות. רצה לומר שלא לעסוק בפרנסה כלל. אבל פרשת והיה שנאמרה בלשון רבים. לרבים כמעט מוכרחים להתעסק על כל פנים מעט גם בריוח ממון לחיי נפש. לכן לא כתיב בה ובכל מאדכם. (...ולר' ישמעאל, זו היא עיקר רצונו יתברך בהנהגת כלל ההמון. ופלוגתתם מה היא עיקר רצונו ית' והמדרגה היותר גבוה בהנהגת כלל ההמון)"  (נפש החיים שם בהג"ה)

אמנם, עיון יסודי בלשון הרמב"ם מראה שאין בדבריו סתירה כלל לנאמר בהלכות תלמוד תורה. אילו הייתה כוונת הרמב"ם ליצור קטיגוריה אחרת ביחס שבין תורה לדרך ארץ, היה לו להביאה בתוך הלכות תלמוד תורה, גם אם היא דרכם של יחידים. שהרי, הרמב"ם מזכיר בהלכות תלמוד תורה (ג', ו') את מי שרוצה להיות מוכתר בכתרה של תורה ואת דרכי הנהגתו ממילא, אם הוא מדבר כאן בקומה נוספת היה לו להזכירה שם.

על נקודה זו עמד הרב יוסף קאפח זצ"ל בפירושו לרמב"ם, ויצא בתוקף נגד "עקושי הלב, נפתלי המחשבה, נעדרי הדעת", שביקשו ללמוד מדברי הרמב"ם הללו פטור מעיסוק בדרך ארץ לבני לוי ולכל מי מבאי עולם שנדבה אותו רוחב.

האמת תורה דרכה, שהרמב"ם לא ביקש לפטור איש זה מחובתו הבסיסית שלא להזדקק לבריות. העול שיחידי סגולה פורקים מעליהם הוא העול של החשבונות הרבים שביקשו בני האדם בשאיפות העושר והשליטה בתאוות העולם הזה. בדברים האלה, הרמב"ם מכוון לאותם דברים עצמם שנקט בהלכות תלמוד תורה אודות הרוצים להיכתר בכתר תורה.

ההשוואה שהרמב"ם יוצר בין קבוצה זו לבני לוי והכוהנים היא, שאף הם הובדלו מן העיסוק האינטנסיבי בדרך ארץ כדי לעסוק בחינוך ובהרבצת התורה בישראל. כך צריך להבין גם את משמעות ההרחבה לפיה כל איש מבאי העולם שנדבה אותו רוחו להיבדל ולעסוק רוב חייו במושכלות ובדעת א-לוהים, יזכה לסיוע מן השמיים בהגשמת ייעודיו.

בסוף דבריו הזכיר הרמב"ם:

"הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי"        (תהלים שם)

דוד מלך ישראל הקדיש את חייו לעבודת ה', ובודאי לא התנזר מעיסוק בדרך ארץ. כמלך ישראל, הוא ניהל את עמו, הדריכם בצדקה ובמשפט, דאג לפרנסתם, לשלומם ולרווחתם, ויצא למלחמות נגד אויביו עד אשר הניח לו ה' מכל אויביו מסביב.

עם זאת, דוד לא שקע בענייני העולם הזה, והקדיש כוחות רבים לעיסוק בתורת ה' ובדבקות בו, כדבריו:

"חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" (תהלים קי"ט, ס"ב)

כפי שפירשו אותם חז"ל בברכות (ג:-ד. עיין שם).

עוד כתבו בגמרא:

"לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני לוי ורבי יצחק חד אמר כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לך"      (ברכות ד.)

לדרך זו כיוון הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל, שמי שנדבה אותו רוחו צריך לשאוף לדבקות ב-ה' ולצמצם לצורך כך את עיסוקו בדרך ארץ למינימום הנדרש, מובטח שה' יהיה בעזרו[2].