תלמודו | 13 | גדול תלמוד | 2

א. קדימויות בין תורה ומעשה

בשיעור זה נמשיך ונעסוק ביחס שבין תלמוד ומעשה. יסוד לימודנו בשיעור זה יהיה בנקודת המבט של המהר"ל, שדן בעניין זה בכמה מקומות בכתביו.

בנתיב התורה, מביא המהר"ל את דברי הירושלמי בפאה, בהם עסקנו בשיעור הקודם. באמצעותם, מבאר המהר"ל את הפער שבין התורה והמצוות:

"ובירושלמי (פאה א', א') רבי ברכיה ורבי חיא דכפר תחומין חד אומר כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה וחד אומר אפילו כל מצותיו אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה עד כאן. וביאור ענין זה כמו שהתבאר, כי המצות הם על ידי הגוף האדם והתורה היא שכלית לגמרי, שעל זה אמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור כמו שבארנו בהקדמת מסכת אבות (הקדמת דרך החיים). ולפיכך בודאי כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה שהרי העולם הזה הוא גשמי והתורה היא שכלית, ואף המצות יש להם התיחסות אל הגוף כי המצוה נעשית על ידי גוף האדם ומפני כך כל המצות אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה"                    (נתיב התורה פרק א')

בחידושי אגדות למסכת קידושין, בהסבר המחלוקת האם תלמוד גדול או מעשה גדול, כותב המהר"ל:

"פירש מפני כי המעשה הוא עיקר, אבל התלמוד שהוא למד לעשות אינו עיקר כמו המעשה, שהרי התכלית לעשות, כי אין האדם שכלי. כי אילו היה שכלי לגמרי, היה התורה שלו עיקר. אבל האדם אינו שכלי לגמרי ולכך המעשה עיקר, שהמעשה על ידי אדם כפי אשר ראוי שיהיה צדיק על ידי מעשה, שכל מעשה הוא בגוף, אבל התורה הוא בשכל" (חידושי אגדות קידושין מ:)

בראייתו של המהר"ל, התורה והמצוות מייצגות את המפגש שבין הגוף לבין הנשמה, בין הסופי לאינסופי. המצוות מתמקדות בהבאת הגוף האנושי לידי תיקון ושלמות, והתורה מבקשת לחבר את האדם עם העולם השכלי, עולם הנצח, עולם הדבקות.

משימת האדם עלי אדמות היא התיקון העצמי וההגעה אל השלמות. ממילא, המוקד הוא המעשה המתקן את גוף האדם ועושהו צדיק.

גם רבי עקיבא, הסבור שהתלמוד גדול, חותר אל המעשה, אבל סבור שהתלמוד המביא לידי מעשה גדול יותר:

"כי התלמוד הוא התחלה ובכח ההתחלה הוא הכל, וזה שאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, וידוע שכל הדברים אשר קודמים מעלתם יותר גדול מפני שהוא סבה לאחר, והרי הוא סבה, והסבה יותר גדול מן המסובב"            (שם)

מעלת התלמוד, שיש בכוחו להביא לידי מעשה, גדולה יותר. הדבר נובע לא רק מכך שהתלמוד מספק את הידיעה המעשית[1]. המהר"ל מדגיש את היות הסיבה גדולה מן המסובב. מבחינה מהותית, מדובר בתלמוד שנותן כוח ואנרגיה משמעותית למעשה. התלמוד מעניק למעשה את ממד הנצח והחיבור עם העולם השכלי.

נבאר את הדברים מתוך עיון במבט נוסף שנותן לנו המהר"ל, בפירושו לסוגיה במועד קטן. בגמרא נאמר:

"כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים"  (מועד קטן ט:)

כותב על כך המהר"ל בנתיב התורה:

"ובפרק קמא דמועד קטן (ט:) כתיב וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים כמו המצות ישוו בה וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה פירוש אפילו המצות שהם חפצי שמים, ומתרץ לא קשיא הא במצוה שאי אפשר שתעשה על ידי אחרים הא במצוה שאפשר שתעשה על ידי אחר. פירוש כי התורה היא השכל העליון שנתן השם יתברך לעולם, ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים, ואפילו חפצי שמים שהם המצות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי אף כי לא ידע טעם המצוה, וכמו שבארנו בהקדמת אבות ולכך כל חפצי שמים לא ישוו בה. אמנם אם אי אפשר שתעשה על ידי אחרים בודאי המצוה קודמת, וביאור דבר זה, כי אם יאמר אדם אלמוד תורה ולא אעשה סוכה ולולב בודאי המצוה קודמת, כי המצוה כשלא נעשה יש כאן חסרון גדול, שהמצוה היא חיוב על האדם, ואילו התורה היא מעלה לאדם ומכל מקום אם אין התורה אין כאן חסרון כל כך. וזה ההפרש שיש בין התורה ובין המצות, כי המצות אם לא יעשה אותם האדם הוא חסר לגמרי, שהרי מצות התורה הם רמ"ח כמספר איברי האדם, עד שהמצוה היא משלמת האדם שאם אין המצוה כאלו האדם חסר אבר אחד. כי המצוה שהיא על ידי מעשה האדם שנעשה על ידי גופו הגשמי, היא קרובה יותר אל האדם הגשמי ואם לא יעשה אותו האדם הוא חסר, ולפיכך אם אי אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים, אין ראוי שיקח התורה שהיא שלמות ומעלת האדם, שעל ידי התורה האדם שכלי והמצוה אם לא יעשה אותה הוא חסרון לאדם. ויותר ראוי אל האדם שיהיה נמצא בשלימות מבלי חסרון אף אם לא היה לו המעלה, משיהיה לו חסרון שיהיה לו עם זה מעלה שכלית, כי החסרון מבטל המעלה שאין המעלה נחשב לכלום. אבל אם אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים והרי אין כאן חסרון כאשר המצוה נעשה, וכאשר אין כאן חסרון קנין התורה יותר קודם שהוא מעלה ושלימות יותר כמו שהתבאר"  (נתיב התורה פרק א')

לדבריו, ישנן שתי קומות בעבודת ה' של האדם: קומת שלמות הגוף ותיקונו וקומת מעלת התורה. התורה היא המחברת את האדם עם העולם השכלי ויוצרת דבקות עם מקור חיי השכל, הקדוש ברוך הוא.

אין טעם לעסוק בקומה השנייה בטרם הושלמה הקומה הראשונה. חייב אדם להשלים את חסרונותיו קודם שיקנה מעלות חדשות. חובת האדם בעולמו היא שלמות הגוף, כי לכך ניתנו התורה והמצוות לבני האדם. המטרה היא להשלים את עצמם תחילה, ורק לאחר מכן יוכלו לעלות במעלות השכליות.

לעיתים, יכול האדם לעסוק בתלמוד, המקנה לו את המעלה עליונה, אף קודם שהגיע לשלמות הגוף, כתלמוד המביא לידי מעשה. כאשר עוסק האדם בתלמוד המביא לידי מעשה, הוא פועל לעשות מעשים המביאים אותו לשלמות הגוף. במקביל, בעצם העיסוק בלימוד, קונה האדם מעלות שכליות ורוחניות. המגביהות אותו מעולם המעשה הארצי, ומקרינה באותה שעה מעלה עליונה גם למעשה.

כך, נמצאו זה וזה בידו, כלשונם של ראשונים[2]. בעקבות זאת, המעשה הנעשה אינו יוצר רק שלמות בגוף, אלא מקנה לאדם מעלה שכלית רוחנית. זוהי מעלתו הייחודית של המעשה הנובע ובוקע מתוך הלימוד.

יתכן, שיש בדברים אלו כדי להאיר פירוש נוסף על המשנה באבות, ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". בדרך כלל מפרשים, וכך נקטנו גם אנו, שבדרך ארץ הכוונה לעמל הפרנסה. כיוון זה עולה גם מהמשך המשנה (שם), המדברת על תורה שיש עמה מלאכה.

אולם, לאור דברינו יש מקום להציע דרך נוספת. הכוונה במושג דרך ארץ, לפי דברינו, היא המעשה האנושי המביא לשלמות הגוף ותיקונו, בין במעשה המצוות הישיר ובין במעגל הרחב של כל מעשה הנעשה על ידי האדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא, המביא את העולם לידי תיקון. בכך, נעשה האדם שותף למעשה הבריאה.

כאשר המעשים האלו מוארים באור התורה המלווה אותם, היא נוסכת עליהם אורות וברקים מעולמות הרוח והנצח. התורה מרוממת את המעשים, את הגוף ואת המציאות הארצית.

האדם הפועל בתוך המציאות הארצית, חי בתוכה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה, יכול להסתפק בהשלמת גופו וסביבתו הטבעית, תוך שהוא משתדל מאוד בקיום מצוות ה'. לומד התורה, לעומתו, בוחר במודע לפרוץ אל מעבר למסגרות הארציות. הוא רוצה להפעיל את שכלו ולהעפיל באמצעותו אל אוצרות הרוח, המעדנות ומקדשות את עולם החומר והגוף. מדרגות אלו מיטיבות את נרות המצוות והמעשה, ואל מול פני המנורה יאירו הם באור התורה.

ברוח זו נראה שלפרש את דברי רבינו מנחם המאירי בבבא קמא, שכתב:

"אם הוא צריך ללמוד יקדים לתלמוד שהתלמוד מיפה את המעשה ומשלימו והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע ענינה"  (בית הבחירה למאירי, בבא קמא יז.)

הכוונה בייפוי המעשה והשלמתו, היא שאין האדם מסתפק רק בדקדוק בפרטי דיני המצווה. מושג ההידור רחב יותר, והוא מתייחס לא רק למעשה המצווה. חז"ל למדו את הצורך בהידור מצווה מהפסוק "זה א-לי ואנוהו" (שמות ט"ו, ב'), פסוק המייחס את ההידור והנוי למלכו של עולם. ייפוי המעשה, אם כן, משמעותו יצירת זיקה עמוקה ויסודית יותר עם הקדוש ברוך הוא.

הלימוד המפעיל את השכל והמקשר את הלומד לנותן התורה, משכלל את המעשה ומעלה אותו אל המישור הרוחני.

כך עולה מדברי המהר"ל בנתיב התורה, בהתייחסו לסוגיה בקידושין:

"ופירוש זה, כי סבר ר׳ טרפון מעשה גדול, בגלל שהיה סובר כי המעשה היא השלמת האדם שמשלים האדם עצמו על ידי מעשה ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם שהאדם שלם וזה הוא יותר גדול כמו שהתבאר לפני זה. דמיון זה, כי אף שהיין יותר נחשב מן הלחם כי היין משמח אלהים ואנשים, מכל מקום הלחם מפרנס ומשלים את האדם, ולפיכך מעלת הלחם שבו יושלם האדם יותר עליון מן היין שהוא תוספת המדריגה ולא יושלם האדם על ידו, וכך המעשה שהוא השלמת האדם... הוא יותר מן התורה שאינה השלמת האדם ולפיכך סבר המעשה גדול. נענו כולם תלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה, רוצה לומר כי יותר המעלה שיש לתורה שהיא שלימות שכלי, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן ובמדריגת התורה היא הכל, ולפיכך תלמוד תורה גדול[3]" (נתיב התורה פרק א')

בתחילה מדגיש המהר"ל את היחס הנכון בין התלמוד לבין המעשה, באמצעות משל היחס שבין היין והלחם. הלחם הוא הבסיסי יותר, כיוון שהוא סועד את האנשים ובלעדיו אין קיום לאדם. לעומתו, היין הוא החשוב יותר, כיוון שהוא משמח א-לוהים ואנשים. כמאמר הפסוק, "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים ק"ד, ט"ו). כך, בעוד שהמעשה הוא הצורך הבסיסי של האדם, התורה יותר חשובה, ויש בה תוספת מעלה לאדם העוסק בה.

אולם, לבסוף נענו כולם ואמרו: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. כיוון שהתלמוד מביא לידי מעשה, הרי יש בעיסוק בתלמוד גם כוח המעשה. במילים אחרות, יכול האדם לזכות במעלת התורה ולהאיר בה את הכשרת המעשה.

על כן אמר המהר"ל "ובמדרגת התורה היא הכול". כלומר, אף המעשה זוכה, בסופו של תהליך, להיות במדרגת התורה.

 

ב. מחלוקת במוקד הקשר בין תלמוד למעשה

עד עתה צעדנו בעקבות ההבנה, שלפנינו יש מתח בין תורה למעשה בשני פנים: מבחינת החשיבות הערכית, ומבחינת סדרי הקדימה בפועל. אולם, נראה שיש מקום להציע מבט אחר על עמדות התנאים.

דומה, שאין מי שהעמיד את יסוד הכול על תלמוד תורה יותר מאשר רבי שמעון בן יוחאי, שאמר בירושלמי בברכות:

"כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין" (ירושלמי ברכות א', ב')

עד כדי כך, שהוא אף נחשד כמי שמתעלם לגמרי מן הצורה במעשה:

"ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא[4]"  (רשב"י שם)

נראים הדברים, שרשב"י ראה בתלמוד התורה את המוקד המניע של החיים הרוחניים כולם. על כן, אדם הנטוע עמוק במסירותו לתורה המקושרת עם נותן התורה, ורואה בה את דבר ה', רואה אוטומטית את מעשה המצווה כנובע מלימודו באופן טבעי וישיר. המעשה, על פי הסתכלות זו, אינו אלא בחינת תולדה לאב, רק פועל יוצא של הלימוד האינטנסיבי, שהוא העיקר. כל עיקרו של המעשה הוא בהתכתבותו עם עולם הלימוד, בהיותו נובע מהזיקה שהתפתחה בנשמתו של הלומד בינו לבין התורה, בינו לבין ה'.

בבחינה זו, רשב"י הוא ממשיך דרכו של רבו רבי עקיבא, היושב ומפענח קשרים של אותיות, וקושר לתורתו ציצים ופרחים בהיכלו של מלך. רבי עקיבא הוא אכן הסבור כי "תלמוד גדול". במידה מסוימת, נראה שהתלמיד עולה על רבו בזה, כאשר הוא מוביל את המסירות ללימוד התורה לקצה הגבול האנושי[5].

מנגד, רבי טרפון מבין אף הוא שבלא לימוד אין קיום לאדם. אלא, שהוא רואה יחס הפוך בין לימוד למעשה. רבי טרפון רואה את הלימוד כמי שמכשיר את המעשה ומוביל אליו. לדידו של רבי טרפון עיקר החיבור של האדם עם הקדוש ברוך הוא נעשה באמצעות מעשי המצוות כולן, מעשים הטווים חוטים וחבלים להתקשרות עם בורא העולם.

מטרת הלימוד, לפי רבי טרפון, היא לאפשר טוויית חוטים אלה. לא רק בבחינת "לא בור ירא חטא" (אבות ב', ה'), אלא גדולה תורה שהיא מרוממת אותו על כל המעשים, תורה שמפארת ומגדלת את המעשה.

נענו כולם ואמרו, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". על פי דברינו, מסקנה זו ניתנת להבנה בשני מישורים, או כניסוח מוסכם או כהכרעה ממשית.

ראשית, כאמור, ניתן לטעון שמדובר בפתרון "דיפלומטי", על ידי יצירת ניסוח שעמו שני הצדדים יכולים לחיות ולפרשו כרצונם. כפי שהדגשנו למעלה, רבי טרפון יפרשו שגדול התלמוד שמספק את הידיעה של המעשה מצד אחד, ואת הגדלות המרוממת אותו מצד שני (מעין פירושו של רש"י ב"ק יז., שאכן המעשה גדול). לעומתו, רבי עקיבא יפרש שגדול תלמוד המעצים את הזיקה של האדם לתורה ולה' והנוטע בו את הצורך במעשה, שיש בו מן המימוש של הזיקה המתפתחת בלימודו של האדם.

אולם, נראה יותר שמדובר בהכרעה ממשית, הנותנת מקום מקביל לשני הערכים, לחשיבותו של התלמוד בצד חשיבות המעשה. המעשה מעשיר את התלמוד והתלמוד מעשיר את המעשה. הלומד בונה אישיות מלאת עוצמה, מלאת זיקה לדבר ה', ועוצמה זו מוקרנת גם לחיי המעשה, לקיום מצוות עשיר ועמוק מתוך זיקה נפשית.

בכך יש בידו תלמוד תורה גדול וקיום מצוות משמעותי ועמוק. כדברי הראשונים, "ונמצאו שניהם בידו".

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו עורך: אורי יעקב בירן ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*