תלמודו (י') – כתר תורה

  • הרב ברוך גיגי

א. שלושה כתרים

במסכת אבות נאמר:

"רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן"    (אבות ד', י"ג)

ביומא הובאה מימרתו של רבי יוחנן, המציב את כתר התורה מעל כתר מלכות:

"אמר רבי יוחנן שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ונטלו של של חן זכה דוד ונטלו של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח שמא תאמר פחות הוא תלמוד לומר בי מלכים ימלכו"  (יומא עב:)

בלשונו הבהירה של הרמב"ם הובאו דברים אלו כך:

"בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כל מי שירצה יבא ויטול, שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו, הא למדת שכתר תורה גדול משניהם"   

                              (רמב"ם תלמוד תורה ג', א')

מה טיבה של אותה גדלות שיש לכתר תורה? קשה לומר שהכוונה לגודלו וליופיו של הכתר, או לכבוד שזוכה לו הכתר בקרב העם.

מסתבר, שמדובר ברובד עמוק ויסודי יותר.

על מנת לעמוד על הערך ועל הייחודיות של כתר תורה, עלינו לעיין במהותו ובמשמעותו של מושג הכתר, מתוך מבט עקרוני ופנימי. לאחר מכן, נוכל לעמוד על ערכו של כל אחד מהכתרים המוזכרים. מתוך עיון זה, יתברר לנו גודלו וערכו של כתר תורה.

 

ב. משמעות המושג כתר

המושג "כתר" מצביע על שתי נקודות יסוד:

  1. כתר הוא למעלה, מעל לראש ומעל לגוף.
  2. הכתר הוא יחידה נפרדת שאינה חלק מהגוף.

בפירושו של המהר"ל למסכת אבות, "דרך החיים", הוא מאריך לדון במהותו של כתר וביחס שבין הכתרים השונים. אף שאנו מתכוונים לסלול לנו דרך ייחודית בהסברת עניין הכתר, נביא ציטוטים מדבריו שימחישו את שתי הנקודות שהזכרנו.

בביאורו למשנת הכתרים של רבי שמעון שהובאה בראש הפרק, כתב המהר"ל:

"הכתר הוא תכלית המדרגה והמעלה של בעל הכתר, וכל כתר מן אלו ג' כתרים יש לו תכלית וסוף כי עד כך הוא מגיע"         (דרך החיים ד', י"ג)

אם כן, הכתר מבטא את המדרגה העליונה שאליה שואף נושא הכתר.

בפרק האחרון של המסכת, פרק "קנין תורה", נאמר:

"ואל תתאוה לשולחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם"        (אבות ו', ו')

על משנה זו כותב המהר"ל:

"פירוש כי יש אל המלך מעלה א-להית בודאי ודבר זה ביארנו למעלה, ולכך המלכים נמשחים בשמן המשחה, ואם לא היה במלכות צד קדושה א-להית לא היה ראוי שיהיו נמשחים המלכים בשמן של קדושה, ודבר זה מורה עליו הכתר כי הכתר הוא תכשיט של כבוד על הראש, כי המעלה הנבדלת ראויה על הראש שהוא היותר עליון באדם ושם הנשמה שהיא נבדלת ולכך ראוי אליו תכשיט של כבוד..." (דרך החיים שם)

הכתר הוא על הראש ונבדל ממנו, והוא מבטא מעלה א-להית של נושאו.

מבחינה נוספת, ה"כתר" הוא גם הספירה העליונה ברשימת עשר הספירות. יש שאף רואים אותה כנמצאת מעל לכל הספירות ואינה נכללת עמהן[1]. מחלוקת זו אינה מענייננו כאן, מפני שלכל הדעות הכתר הוא המעלה היותר עליונה, בין אם היא בראש הספירות ובין אם היא מעליהן.

אם כן, ספירת הכתר מבטאת את הקשר הקרוב ביותר של האדם, נושא הכתר, אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כביכול, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.

 

ג. כתר מלכות

מעתה, נבוא לעמוד על גדרו של כל אחד מן הכתרים הללו ומשמעותו. ראשית, נעמיק במושג "כתר מלכות".

תחילה יש להדגיש, שבעוד הכתר עומד בראש ההשתלשלות מן הבורא יתברך, המלכות נמצאת בקצה השני של ההשתלשלות. תחילת ההשתלשלות, הכתר, היא הביטוי לרצון הראשון של הבורא יתברך, ותכליתה להגיע אל המלכות. במקביל, עניינה המרכזי של המלכות היא להתבטל על מנת להוות כלי לקבלת ההארה הא-לוהית. בדומה ללבנה שאין לה אור עצמי ומקבלת את כל אורה מן השמש, כך המלכות צריכה להיות, ש"לית לה מגרמה כלום".

ההארה הא-לוהית משתלשלת מהכתר בכל השלבים, עד מדרגת המלכות שאמורה לגלות ולתת ביטוי למלכותו יתברך בעולם, שהרי "אין מלך בלא עם".

עניינה של מלכות בשר ודם היא מימושה וגילוייה של מלכות שמים בעולם הארצי. ה' מבקש למלוך על עמו בארץ, אך בחר לא לעשות זאת באופן ישיר אלא על ידי מלך בשר ודם. מלך זה מממש את האידיאות הא-לוהיות במציאות.

זוהי משמעותה של פרשת המלך שבתורה, שבמבט ראשון נראית קשה ביותר. התורה מאפשרת או אף מצווה על מינוי מלך[2], אך לא מתווה בפנינו את משימותיו, סמכויותיו ודרכי הנהגתו[3]. התורה מציבה בפנינו מלך שאסור לו להרבות סוסים, כסף וזהב או נשים, ובנוסף הוא מצווה בכתיבת ספר תורה בו יקרא כל ימי חייו. ה' רוצה במלך המוגבל באיסורים ולומד תורה כל ימי חייו, אך מה תהיה על מלכותו, עמו ומדינתו?!

דומה, שעיקר מגמת התורה היא להדגיש בדיוק נקודה זו. המלך בישראל צריך להפנים שהוא אינו המלך, אלא מלכו של עולם הוא המלך. מלך בשר ודם הוא רק שליחו לנהל את עמו ואת ארצו כחפצו.

ברור שמלך ישראל צריך להנהיג את העם, להלחם את מלחמותיהם ולשפוט אותם במשפט המלך. ברם, כל זאת צריך להיעשות מתוך הכרה ברורה בשלטון ה' על עמו, תוך קבלת עול מלכותו יתברך.

המלך ינהיג את עם ה' לאור התורה ומצוותיה, עליהם יקרא כל ימי חייו. בתיווכו של המלך תבוטא מלכות ה' על עמו.

לפיכך, עיקר הדגש בתורה הוא על מגבלות כוחו של המלך. זאת, למען דעת כי לא המלך הוא מקור הכוח והסמכות, כמקובל במלכי העולם והסביבה, כי אם ה' א-להי ישראל. המלך, כשליחו, ינהלם וינהיגם על מי מנוחות.

זוהי גם משמעותו של הדיון הנוקב שבין שמואל לעם כאשר ביקשו ממנו מלוכה. העם מבקש מלך שימלוך עליהם וינהל את ענייניהם "ככל הגויים", הם מבקשים להיות עם ככל העמים. ושמואל מתאר לפניהם, בפרק יב בספרו, את ה' שמלך עליהם והנהיגם לאורך כל השנים. שמואל מבהיר לעם, שכעם ה' הם חייבים לקבל עליהם מלכותו יתברך וללכת בדרך ה', הם ומלכם. רק בדרך זו "לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם" (שמואל א' י"ב, כ"ב), "ו-ה' א-להיכם מלככם" (שם י"ב).

המלך בישראל מתווך בין העם לבין ה'. הוא נציג העם ושלוחו כלפי מלכו של עולם, ובמקביל משמש כנציג מלכות שמיים בהנהגתו את העם. דברים אלו מתוארים באופן ברור ושלם בכריתת הברית של יהוידע:

"וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַ-ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם"

                                          (מלכים ב' י"א, י"ז)

יהוידע כורת שתי בריתות:

  1. ברית בין ה' לבין העם בתיווכו של המלך , "בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם ל-ה".
  2. ברית "בין המלך ובין העם".

זוהי הסיבה שמינוי מלך נתון לבחירת ה' ולבחירת העם, משום שהוא מתווך ומייצג את שניהם, את ה' כלפי העם ואת העם כלפי ה'. כך היו הדברים במינוי יהושע[4], שאול[5], דוד[6] ועוד.

זהו עומק דברי דוד בשירתו המסכמת את מפעל חייו בהנהגתו את עם ה':

"הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים [כתיב: דרכו] דַּרְכִּי:  מְשַׁוֶּה [כתיב: רגליו] רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי"        (שמואל ב' כ"ב, ל"ג-ל"ד)

בפסוקים אלה יש מתח בין הכתיב ובין הקרי. ההבדל המרכזי בין שני האופנים טמון בשאלה של מי הרגלים. האם דרכו ורגליו של המלך דויד, או רגליו ודרכו של מלכו של עולם. נראה, שדוד מבקש להדגיש שמבחינתו התאחדו הדרכים והרגליים, מתוך שהפנים לחלוטין את משמעות היותו מלך על ישראל בשליחות ה'. כך, מדובר במלכות אדם הנמצאת לאורה ובצילה של מלכות שמיים[7].

 

אם נסכם, כתר מלכות הוא כתר הזיקה ל-ה' המבקש להנהיג ולהיגלות על עמו בחירו בתיווכו של המלך. כתר המלכות הוא כתרם של ישראל, שמעוטרים בהשגחת ה' ובהנהגתו אותם בדרך הארץ, בהנהגה המדינית הארצית. כשמדובר בעם ישראל, עם ה', גם ההנהגה המדינית היא הנהגת קודש.

המלך יושב על כסא ה', כפי שנאמר על שלמה "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דברי הימים א' כ"ט, כ"ג),  וארץ ישראל היא "יסוד כיסא ה' בעולם" (ראה שמונה קבצים לראי"ה, קובץ א', קפ"ו ועוד).

 

ד. כתר כהונה

כמו כתר מלכות, גם כתר כהונה הוא כתרם של המתווכים. הקדוש ברוך הוא מנהיג את עמו בהנהגה מדינית של חיים ארציים, וגם מנהיג את עמו במערכת הקודש והמקדש. ה' משכן את שמו במקום אשר יבחר, משפיע שפע ברכה לעמו ולעולמו מן המקום ההוא ומראה חיבתו לעמו. ה' נגלה בארון וכרובים, בענן הקטורת, בהדלקת המנורה ובקרבנות התמיד בוקר וערב.

מרכז העבודה בבית ה מקדש היא על ידי הכהנים, זרעו של אהרן, האחראים על תפעולה של המערכת. איש ישראל המבקש להקריב קרבן או מנחה, להביא ביכורים או מעשר בהמתו, נזקק לכהן שיתווך בינו לבין המזבח, ויקריב בשמו.

בין אם נכריע שהכהנים הם שליחים שלנו ("שלוחי דידן"|) או שליחי ה' ("שלוחי דרחמנא")[8], בכל מקרה מדובר בתפקיד של מתווכים בינינו לבין ה' (או אותנו ל-ה' או את ה' אלינו). בנוסף, מסתבר יותר שכהנים שלוחי דידן הם להקריב קרבנותינו, ושלוחי דרחמנא לקבל את ביכורינו ולהביא את ברכת השפע לעם ה'.

יום הכיפורים ועבודתו מבטאים ענין זה בצורה טובה. הכהן הגדול[9] מקריב את שעיר העם לכפר ולטהר אותם, ונכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים, להיראות לפני ה'. בענן הקטורת ייראה ה' לפני הכהן הגדול וישפיע דרכו ובאמצעותו את ברכתו ואת מחילתו לעמו. בטהרתו, ייטהר העם כולו לפני ה'.

אם כן, גם כתר כהונה הוא כתר הזיקה ל-ה'. הכהן הגדול ואחיו הכהנים הנושאים "כתר" זה, מבטאים את זיקתם לה', ובחירתם זו אינה אלא מפני היותם נציגי העם העומדים לשרת שם לפני ה'.

 

ה. כתר תורה

כתר התורה, המבטא את חיבורו של לומד התורה לקדוש ברוך הוא, אינו כתר המתווך את זיקת ה' לעמו בהנהגתו המדינית הארצית או בהנהגתו המקדשית. כתר תורה הוא הכתר המונח לכל מי שיחפוץ בזיקה ישירה לה', על ידי לימוד תורת ה' ודברו.

בעיסוקו בתורת ה', דבק האדם בחכמתו, במקור החכמה. זהו כתר תורה המדבק כל לומד בזכות עצמו ליוצרו, כפי שנאמר במשנה באבות:

"רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר (תהלים פ"ב) אלהים נצב בעדת אל ומנין אפילו חמשה שנאמר (עמוס ט') ואגודתו על ארץ יסדה ומנין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט ומנין אפילו שנים שנאמר (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו' ומנין אפילו אחד[10] שנאמר (שמות כ') בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך"          (אבות ג', ו')

 

*

הכתרים הנישאים על ידי בני האדם ממליכים את ה' ומגלים את מלכותו בארץ. דבר זה נכון בין אם מדובר במלך הנושא את כתר המלכות, בכוהן הנושא את כתר הכהונה, או בנושאי כתר התורה כפרטים וכציבור.

מלכות ה' קדמה והייתה "בטרם כל יציר נברא" ותתמיד גם אחרי ככלות הכול, כשלבדו ימלוך נורא. מכל מקום, בהמלכתו על ידי עמו מתקדש ומומלך שמו בעולם, כי "לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא", בפי מהלליך, מיחדיך ומקדשיך.

מלכותו בכול משלה: בכתרי האומה, כתר מלכות וכתר כהונה. בהנהגה המדינית הארצית, בה דואג לעמו בכל מרחבי החיים הארציים ומשגיח באופן מתמיד על עמו. כמו כן בהנהגה המקדשית, בזיקת הקודש לאומה בניהול המערכת הרוחנית של החיים המקבילה למערכת הארצית, שאף מזינה ומקיימת אותה.

הכתר האישי, כתרה של תורה, עולה על כולנה. כתר תורה של לומדי התורה שבכל דור ודור ובכל אתר ואתר, המבקשים התקשרות ודבקות אישית, חיבור עצמי ועוצמתי עם מקור החכמה ועם מקור החיים.

על ידי יניקה מתמדת ממקור הדעת, זוכים הם "לאור באור החיים" (איוב ל"ג, ל'), כי עמך מקור חיים באורך, הוא אור תורתך, נראה אור.

 

 

 

[1] כך היא שיטת בית חב"ד, המונים בספירות העליונות מניין שונה. אין הם מונים: "כתר חכמה בינה", אלא "חכמה בינה ודעת".

[2] היא מחלוקת התנאים (תוספתא סנהדרין ד', ה' ועוד) אם מצוה למנות מלך או רשות היא. לדרכנו נוחה יותר הגישה הסבורה שמצווה היא למנות מלך, שדרכו תתגלה מלכות שמיים בארץ.

[3] כפי שעושה כן הנביא שמואל, עת ביקשו ממנו העם לשים עליהם מלך (ראה שמואל א' י"א-י"ב).

[4] יהושע נבחר על ידי ה' להנהיג את העם לאחר משה. אולם, עיון בתחילת ספר יהושע מגלה לנו שהעם קיבל על עצמו את יהושע כמנהיג רק בתנאי, "רק יהיה ה' א-להיך עמך" (יהושע א', י"ז). תנאי זה מתממש עם נס עמידת מי הירדן, שבו חזר ה' וגילה ש"כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (שם ג', ז'), ורק אז נענו העם "ויראו אותו כאשר יראו את משה" (שם ד', י"ד).

[5] גם שאול נבחר ונמשח בשליחות ה' על ידי שמואל הנביא, ומקצת העם לא הסכימו לבחירה זו. רק לאחר נצחונו המזהיר של שאול נתרצו כולם, וחידשו את המלוכה בגלגל (שמואל א' י"א, ט"ו).

[6] כאן הדברים ברורים ופשוטים: בתחילה מלך רק על בני שבטו שבחרו בו בחברון, ורק כעבור זמן כשעלו אליו כל ישראל, וביקשוהו למלוך עליהם, עבר למלוך בירושלים על כל ישראל.

[7] זהו הטעם המרכזי לקביעת הסוגיה בקידושין (לב:) שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, מפני שכבודו כבוד שמיים הוא, ואינו רשאי למוחלו.

[8] עיין קידושין כג ע"ב, ובסוגיות המקבילות, ובדברי התוס' שם ד"ה דאמר.

[9] ביטוי לממד כפול זה של שליחות הכהן הגדול כשליח העם וכשליחו של מקום ניתן לראות במסגרת הממנה את הכהן הגדול.

כך פסק הרמב"ם בהלכות כלי המקדש:

"אין מעמידין כהן גדול אלא בית דין של אחד ושבעים ואין מושחין אותו אלא ביום שנאמר ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום"        (רמב"ם, כלי המקדש ד', ט"ו)

מתברר מדברים אלו שיש שני דברים הנדרשים במינוי של כהן גדול: ראשית, יש צורך במינויו על ידי בית דין של שבעים ואחד, נציגי העם ושוטריו. במילים אחרות, בחירתו על ידי העם ונציגיו. בנוסף, יש את המשיחה האישית בשמן המשחה, לקדש את הגברא להיות כל קודש המשרת לפני ה'.

[10] והשווה לברכות:

"ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"          (ברכות ו')