תמורה דף ז – הקדשת בעלי מומין למזבח

  • הרב אברהם סתיו
נאמר בתורה (ויקרא כב, כ):
"כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ".
בברייתא המובאת בגמרא (ו ע"ב) דרשו מפסוק זה שיש איסור על עצם ההקדשה של בעלי מומין למזבח, מלבד האיסורים הכרוכים בהקרבתם. בגמרא (ז ע"א) דנו האמוראים בגדריו של איסור זה. ריש לקיש ביקש לצמצם אותו דווקא לתם שנעשה בעל מום:
"מתקיף לה ר"ל: שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בעל מום ועובר, דאי בעל מום מעיקרא – דיקלא בעלמא הוא".
דעת ריש לקיש היא שבעל מום מעיקרו הוא כדיקלא בעלמא, כלומר – אין הוא שייך כלל לתחום קדשי המזבח, וממילא אין זה מסתבר שיהיה איסור מיוחד על הקדשתו, כמו שהמקדיש דקל למזבח אינו עובר בלאו. רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן חולקים על ריש לקיש, ומוכיחים שגם בבעל מום מעיקרו עוברים על איסור, ומשום כך נאלץ רבי יוחנן להסביר מדוע הוא מחלק בין בעל מום מעיקרו ובין דיקלא בעלמא:
"אמר ליה: דיקלא לאו זילא מילתא – מין עצים הוא, בעל מום מעיקרא – זילא מילתא, כיון דשביק תמים ואקדיש בעלי מומין – מיחייב.
לישנא אחרינא, א"ל: אפילו הכי בזיא מילתא, דדקל ליכא במינו – לא לקי, לאפוקי בעל מום, כיון דאיכא במינו – לקי".
כלומר, למרות שמעמדו ההלכתי של בעל מום מעיקרו דומה לזה של דקל, הרי שדווקא בהקדשת בעל מום יש זילות וביזיון. מתוך סברות אלו מסיק רבא מסקנה הלכתית מחודשת:
"אמר רבא: השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי – משום דבזיא מילתייהו, אפילו למקדיש ליה לדמי נסכים – נמי לקי".
כלומר, מכיוון שאיסור הקדשת בעל מום נובע רק מהביזוי שבדבר, הרי שהוא חל אף בהקדשת בעלי מומים לדמי נסכים, ולא רק בהקדשתם לשם הקרבת גופם. בהמשך הגמרא מובא שחידוש זה נתון במחלוקת תנאים בין תנא קמא ובין רבי, כאשר רבי אינו מקבל חידוש זה וסבור שדווקא הקדש לשם הרצאת גופו נאסר. ניתוח זה של הסוגיה מעורר קושי: האם רבי סבור להלכה כטענתו של ריש לקיש, שפוטר את המקדיש בעל מום מעיקרו? לאור הניתוח הנ"ל התשובה חיובית לכאורה, שהרי טעמו של רבי יוחנן, הדוחה את דברי ריש לקיש, הוא שהאיסור הוא משום ביזוי, והמסקנה הנובעת מכך היא שגם הקדש לדמי נסכים אסור, ודלא כרבי! עם זאת, קשה לומר שרבי יסבור כמו ההו"א של ר"ל, אשר נדחתה מפשטי המקראות על ידי רבי חייא ורבי יוחנן.
משום כך נראה שיש לדייק בלשונו של רבא: "השתא דאמור... משום דבזיא מילתייהו". בדבריו הוא מתייחס דווקא ללישנא בתרא של רבי יוחנן, שבה נאמר "אפילו הכי בזיא מילתא", ולא ללישנא קמא, שבה נאמר "זילא מילתא". ואכן, נראה שקיים הבדל מהותי בין שתי הלישנות. לישנא קמא רואה את הזילות בכך ש"שביק תמים ואקדיש בעלי מומין", אך סברה זו אינה שייכת במי שמקדיש לדמי נסכים, שבהם אין עניין כלל להקדיש תמימים. מאידך, ללישנא בתרא הביזוי נובע מעצם היותו של בעל המום דבר שיש במינו שראוי למזבח (מה שמגדיר אותו כחפצא של זבח פגום, בניגוד לדקל), וממילא סברה זו שייכת גם כשמקדישים אותו לדמי נסכים. על כן, ייתכן שרבי סובר כלישנא קמא של רבי יוחנן, ומחייב את המקדיש בעל מום מעיקרו אף שהוא פוטר את המקדיש לדמי נסכים.