תמורה דף י – עובר ירך אמו

לדעת רבי יוסי, כאשר אדם מקדיש אבר אחד של בהמת חולין, הקדושה חלה על אותו אבר ומתפשטת ממנו לכל הבהמה, וכל הבהמה קדושה. הוא למד זאת מהפסוק (ויקרא כז, ט):

כלומר, אפילו אם האדם הקדיש רק "ממנה", כולה קודש לה'. רבי יוחנן מלמד שבמקרה שבו אדם מקדיש בהמה הרה הוא יכול לשייר את העובר ולהקדישו כקרבן אחר או להשאירו חולין:

רבי יוחנן מאפשר לפצל בין העובר לאמו משום שלדעתו העובר אינו נחשב כאחד מאברי האם, ולכן הקדשת האם אינה מתפשטת לעובר כמו שהקדשת רגל הבהמה מתפשטת על כל הבהמה.

לעומת רבי יוחנן, לדעת בר פדא העובר נחשב כאחד מאברי האם ולכן הוא אינו מאפשר לשייר את העובר לקדושה אחרת או לחולין.

להלן (יא ע"א) הגמרא עוסקת במקרה בו אדם הקדיש בהמה שהתעברה רק לאחר מכן. במקרה זה גם רבי יוחנן מסכים שהעובר מתקדש אגב אמו, אולם עדיין יש מחלוקת מתי העובר מתקדש – מיד כשהוא נוצר, או רק בזמן הלידה. לדעת בר פדא, מחלוקת זו קיימת גם במקרה בו אדם הקדיש בהמה מעוברת – העובר מתקדש אגב אמו, והשאלה היא רק ממתי הקדושה חלה עליו.

כעת נותר להבין מדוע לדעת בר פדא, הסובר שהעובר נחשב כירך אמו, אין הקדושה מתפשטת לאם במקרה של הקדשת העובר. כלומר, אם העובר הינו חלק מהבהמה עצמה, מדוע שהיא לא תתקדש כמו במקרה שהקדישו את רגלה?

יתכן שהקדושה מתפשטת רק כאשר מדובר באבר שאי אפשר להקדיש אותו בפני עצמו, ומכיון שעובר יכול להתקדש בפני עצמו – הוא אינו גורם לכך שכל הבהמה תתקדש.

הסבר שונה מעט מופיע במקדש דוד (קונטרס מעניני קדשים סימן ב אות ב):

"ונראה לומר דזה דאמרינן פשטה הוא רק מאבר המעכב בקרבן אבל עובר נהי דירך אמו הוא מ"מ הרי א"צ הבהמה להיות דוקא מעוברת ומאבר שאינו מעכב בקרבן לא אמרינן פשטה".

לדעת המקדש דוד התפשטות הקדושה בכל גוף הבהמה שייכת רק כשהאבר הקדוש הוא אבר שלא ניתן להקריב את הבהמה בלעדיו, אולם בהקדשת עובר, שאינו נצרך לשם הקרבת הבהמה, הקדושה אינה מתפשטת בכל הבהמה.