תמורה | דף כא | קדושת בכור ומעשר

כחלק מן הדיון בדיני הבהמות שנעשו תמורה, דנה המשנה בתמורת בכור ומעשר, ואגב כך בדינים שונים שבהם שונים הבכור והמעשר משאר הקרבנות. בעניין תמורת בכור ומעשר אומרת המשנה:

"תמורת הבכור והמעשר, ולדן ולד ולדן עד סוף העולם – הרי אלו כבכור וכמעשר, ויאכלו במומן לבעלים".

כלומר, תמורת הבכור והמעשר מקבלת את איסורי הקרבן המקורי אך אינה קרבה על המזבח אלא נאכלת במומה לבעלים. כך מפורש גם בהמשך הגמרא:

נראה שדין זה, שאין תמורת הבכור והמעשר קריבה, קשור לדין נוסף המייחד את הבכור והמעשר ומובא במשנה:

"מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים? שכל הקדשים... יש להן פדיון, ולתמורותיהן פדיון, חוץ מן הבכור והמעשר".

שני הדינים הללו מגבילים מאוד את יכולת העברת הקדושה מן הבכור והמעשר לחפצים אחרים: גם תמורתם אינה קריבה כמותם וגם אין פדיון לקדושתם. נראה ששני הדינים הללו נובעים מתוך נקודה אחת שמיוחדת לבכור ולמעשר – היחס הייחודי שבין הקדושה וחובת ההקרבה. בכל הקרבנות כולם – בראש ובראשונה חלה קדושה על הבהמה, והיא שיוצרת את חובת ההקרבה. לעומת זאת, בבכור ובמעשר קיימת חובת הקרבה שטבועה בחפצא של הבהמה, והיא שיוצרת את דיני הקדושה. חובת הקרבה זו קשורה לעצם היותה של הבהמה בכור או מעשר, וממילא אי אפשר לפדותה ואין היא יכולה לעבור בשום אופן לבהמה אחרת, גם אם מעבירים אליה את הקדושה והאיסורים המתלווים לחובת ההקרבה.

נראה שעיקרון זה עומד גם בבסיסו של חילוק נוסף שהובא במשנה בין בכור ומעשר ובין שאר הקרבנות:

"שכל הקדשים... באין מחוצה לארץ, חוץ מן הבכור והמעשר, שאם באו תמימים – יקרבו, ואם בעלי מומין – יאכלו במומן לבעלים".

עמדת המשנה (כדעת רבי ישמעאל, ובניגוד לדעת רבי עקיבא) היא שבכור ומעשר של חוץ לארץ יכולים אמנם ליקרב בבית המקדש אם באו לשם כשהם תמימים, אך אין חובה להביאם לארץ ישראל. קביעה זו תמוהה לכאורה, אך נראה שניתן להבין אותה לאור ההסבר הנ"ל בדבר הייחודיות של חובת ההקרבה בבכור ומעשר. בכל הקרבנות כולם חלה חובת ההקרבה כחלק ממעשה ההקדשה של הגברא, וממילא הגברא המקדיש מחויב באופן עקרוני להביאם למקדש. לעומת זאת, בבכור ומעשר חל דין ההקרבה ביחס לחפצא עצמו, וממילא אין כל כך חובה על גברא כלשהו להביאם בפועל אל המקדש (אף שכאשר הבכור כבר נמצא בארץ ישראל יש להקריבו, ועניין זה עוד צריך עיון).