תמורה דף כד | קדושת קורבנות לאחר פדיונם ושחיטתם

הגמרא בסוגייתנו מביאה ברייתא הקובעת שאין 'להרגיל' בבכור בעל מום ובפסולי המוקדשים, כלומר אין להפשיטם דרך הרגלים, בצורה המאפשרת לשמור על העור שלם ככל שניתן. צורת הפשטה זו פוגעת בכבודם של הבכור או של פסולי המוקדשים (או שהיא נראית כעבודה בקדשים וכדו'), ולכן יש להפשיטם בדרך הרגילה. הגמרא מבינה שדין זה מלמד על כך שגם לאחר שחיטתם של הבכור או פסולי המוקדשים עדיין יש בהם קדושה, ומעלה את השאלה מיהו התנא הסובר כך.

רב חסדא מסביר שכל אחד משני הדינים הללו (בכור בעל מום ופסולי המוקדשים) נאמר לפי שיטתו של תנא אחר:
א. האיסור להרגיל בבכור בעל מום הוא כדעת בית שמאי, הסוברים שיש קדושה בבכור בעל מום גם לאחר שנשחט, ולכן אין להאכילו לזרים.
ב. האיסור להרגיל בפסולי המוקדשים הוא כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, הסובר שפסולי המוקדשים נותרים בקדושתם, במידה מסוימת, גם לאחר שחיטתם (הגמרא מוכיחה זאת מדבריו לגבי חטאת בעלת מום, שאפילו לאחר שחיטתה עשויה להפוך ל"חטאת שכיפרו בעליה" ולהיחשב כאחת החטאות המתות).

הגמרא שואלת מדוע יש צורך להעמיד את שני חלקי הברייתא כשני תנאים שונים, ומדוע לא ניתן להניח שר' אלעזר ברבי שמעון סובר כבית שמאי ולהיפך. מדוע עלינו לחשוב שיש הבדל בין בכור בעל מום שנשחט ובין פסולי המוקדשין שנשחטו? ניתן היה לראות את שני הדינים הללו כדין אחד: גם לאחר שהקרבן הפסול – ויהא זה בכור בעל מום או פסולי המוקדשים – נשחט, עדיין נותרה בו קדושה מסוימת.

הגמרא מסבירה שבית שמאי אינם מוכרחים לקבל את דינו של ר' אלעזר ברבי שמעון משום שיתכן שרק בבכור – ש"קדושתו מרחם" – נותרת קדושה גם לאחר שחיטתו, ואילו בקדשים – שקדושים רק מכיון שהאדם הקדיש אותם – יתכן שלאחר פדיונם ושחיטתם לא נותרה בהם כל קדושה. טיעון זה מעלה הבחנה יסודית בין בכור לשאר הקדשים: לבכור יש מעמד מיוחד מעצם לידתו כבכור ובשל מעמד זה ישנה חובה להקריבו, ואילו בשאר הקדשים האדם מחיל קדושה על הבהמה, ומכח קדושה זו חלה עליה חובת הקרבה (הבחנה מעין זו הוזכרה בעיון לדף כא). לפי הסבר זה העובדה שהבכור קדוש מרחם מלמדת אותנו שקדושתו אינה נובעת רק מכך שהוא מיועד להקרבה, אלא מעצם היותו בכור. לכן גם בבכור בעל מום, שאינו ראוי להקרבה, ישנם דינים הנובעים מקדושתו, כגון האיסור להאכילו לזרים ולנידות, ויתכן שגם החובה לאוכלו בצלי וחרדל, "כדרך שהמלכים אוכלים". זאת לעומת פסולי המוקדשים, שמרגע שאינם ראויים להקרבה – שוב אין בהם כל קדושה.

הגמרא מוסיפה שגם ר' אלעזר ברבי שמעון אינו מוכרח לקבל את דעתם של בית שמאי, משום שניתן לחלק גם בכיוון ההפוך – דוקא בפסולי המוקדשים נותרת קדושה מסוימת לאחר פדיונם ושחיטתם, משום שהם "אלימי למיתפס פדיונם", בניגוד לבכור, שלא ניתן לפדותו. סברא זו קשה, שהרי אנו עוסקים בפסולי המוקדשים לאחר פדיונם, ומה אכפת לנו שלפני פדיונם קדושתם היתה חמורה יותר מקדושת הבכור? סוף סוף, כעת הם אינם יכולים להיפדות שוב, והדבר מוכיח שקדושתם כבר אינה חמורה יותר מזו של הבכור!

יתכן שהעובדה שיש לפסולי המוקדשים פדיון גורמת לכך שהבהמה שנקנתה בכסף פדיונם מעניקה גם לבהמה שנפסלה ערך מיוחד. אמנם בהמה זו עצמה כבר אינה יכולה להיקרב על גבי המזבח, אך ישנה בהמה אחרת, שבאה מכוחה, והיא ממלאת את מקומה ואת ייעודה של הבהמה המקורית. בכך מקבלת גם הבהמה המקורית קדושה מסוימת, הנובעת מכך שהיא לא "נכשלה" בתפקידה באופן מלא, אלא ממלאת, באופן כלשהו, את התפקיד שלשמו הוקדשה.

אם נקבל סברא זו – יתכן שיש מקום לחלק בין פסולי המוקדשים שכסף פדיונם נופל לנדבה ובין פסולי המוקדשים שכסף פדיונם מיועד לקניית קרבן זהה לקרבן המקורי, וסברא זו שייכת רק במקרה שבו כסף הפדיון מיועד לקניית קרבן זהה.

אמנם, הסברא שהעלינו אינה פשוטה, ויתכן שהסברא לחלק בין פסולי המוקדשים ובכור אינה מתקבלת למסקנת הסוגיא, וצ"ע.