תמורה דף לא – כספו של בדק הבית

  • הרב ירון בן צבי
המשנה קובעת שלא ניתן לשלם את שכרם של בעלי המלאכה העובדים במקדש מקדשי המזבח, והגמרא מדייקת מכך שמותר לשלם להם מקדשי בדק הבית:
"הא קדשי בדק הבית נותנין. א"ר אבהו: דאמר קרא 'ועשו לי' – משלי".
מהפסוק "ועשו לי מקדש" משמע שמותר להשתמש בקדשי בדק הבית כדי לשלם את שכר בעלי המלאכה העוסקים בבניית ובתיקון המקדש. הצורך במציאת היתר אינו מובן, שכן זו היא מטרתו של כסף זה – לשמש לשם צרכי בדק הבית. על בעיה זו עמדו בעלי התוספות (ד"ה הא):
"ואומר מורי הרמ"ר דס"ד דאין מותר לקנות אלא עצים ואבנים שהן צורך הבנין וקדושתן נשארה עליהן, אבל ליתן לאומנין בשכרם להוציאן לחולין אסור, אלא מתנדבין מעות בפני עצמן לפרוע לאומנין, משום הכי איצטריך קרא דמאותן עצמן שהוקדשו נותנין לאומנין".
לולא הפסוק "ועשו לי מקדש" היינו סבורים שניתן להשתמש במה שהוקדש לבדק הבית רק לשם קניית חומרי גלם הנצרכים לשם הבניין, משום שבקנייה זו הקדושה עוברת לאבנים ואינה יוצאת לחולין לגמרי, אולם כאשר משלמים את שכרם של בעלי המלאכה מקדשי בדק הבית הקדושה פוקעת לחלוטין, ולכן היינו חושבים שיש לשלם להם מכסף שנתרם במיוחד לשם התשלום עצמו ולא מהכסף של בדק הבית. לכן נצרך הפסוק, כדי שנדע שניתן לשלם להם גם מהכסף של בדק הבית.
ברם, בגמרא במסכת מעילה (יד ע"א) נאמר שאין לשלם את שכר בעלי המלאכה מכספי בדק הבית:
"אמר שמואל: בונין בחול ואח"כ מקדישין. מאי טעמא? מאן דמתנדב מעות מקדש להו, דאמר תיחול קדושת מעות אבנין ויהיב להון לאומנין בשכרן".
דהיינו, התשלום אינו נעשה באופן ישיר ממעות ההקדש. במשנה מובאת דרך התשלום אגב מחלוקת בעניין זה בין רבי עקיבא ובן עזאי (שקלים ד, ו):
"המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין לקרבנות הצבור – ינתנו לאומנין בשכרן, דברי רבי עקיבא. אמר לו בן עזאי: אינה היא המדה, אלא מפרישין מהן שכר האומנין, ומחללין אותן על מעות האומנין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה".
נראה שרבי עקיבא סובר כסוגייתנו, שניתן לתת מעות הקדש לצורך שכר האומנים, ויתכן שלדעתו האיסור המובא במסכת מעילה אינו אלא מדרבנן.