תמיד דף כז – אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד

  • יהודה רוזנברג
הגמרא מסבירה ששמירת הלויים על העזרה התבצעה מבחוץ, כדי שאם השומרים יתעייפו במהלך השמירה – הם יוכלו לשבת ולנוח, שהרי בתוך העזרה עצמה אסור לשבת, משום ש"אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד".
משמע מהגמרא שאכן ישיבה בעזרה במהלך השמירה אסורה, ויתכן שהדבר עשוי ללמד אותנו על אופיה של מלאכת שמירת המקדש.
התוספות במסכת יומא (כה ע"א) שואלים איך אפשר לאכול בשר קדשים בעזרה, שהרי אכילת בשר הקדשים צריכה להתבצע בישיבה. התוספות מציעים שני תירוצים (מלבד זאת הם מציעים הסבר נוסף, שלפיו אכן קדשים הנאכלים בעזרה אינם נאכלים בישיבה):
"אכילה צורך עבודה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מישרא שרי...
אי נמי י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין והיינו מיושב".
לפי התירוץ הראשון דבר המהווה צורך עבודת המקדש יכול להתבצע בישיבה. נראה שישנה חובה לעמוד כשנמצאים לפני ה', מפני שהעמידה מבטאת מוכנות תמידית לשירות, כפי שנאמר "לעמוד לשרת" (יתכן שזו כוונת רש"י יומא סט ע"ב ד"ה אין ישיבה). כאשר אדם עומד לפני ה', עליו להיות נכון תמיד לשרתו, והישיבה מבטאת מנוחת הנפש והגוף, שאינה ראויה בהקשר זה. אולם כאשר הישיבה נועדה לצורך עבודת המקדש, אין היא מבטאת חוסר נכונות לשרת את ה'.
לפי התירוץ השני, לעומת זאת, הבעיה בישיבה נובעת מכך שהיא חולקת כבוד ליושב, כפי שמשתמע מטעם היתר הישיבה המיוחד שניתן למלכי בית דוד (רש"י סוטה מ ע"ב ד"ה אלא): "שחלק להם המקום כבוד". היושב מראה שהוא כביכול בעל הבית, ואחרים משרתים אותו. אין ראוי לאדם לחלוק לעצמו כבוד במקום הקב"ה, מלבד מלכי בית דוד – שלהם הקב"ה חלק כבוד מיוחד. לכן התירוץ השני מתמקד בכך שהקב"ה ציווה את הכהנים לשבת דווקא באופן של "לגדולה", משום שהם אוכלים משולחן גבוה ובשליחות של ה', ואינם חולקים בכך כבוד לעצמם.
[נראה שכך הבין בעל ספר "מעשי למלך" (בית הבחירה ז, ו), שחידש על פי זה שרק ישיבה על כיסא נאסרה, משום שהיא דרך גדוּלה, ולא ישיבה על הריצפה. אמנם, חידוש זה בעייתי, משום שמשמע בכמה מקומות שאיסור ישיבה בעזרה שייך גם בישיבה על הריצפה, וכך משמע גם בסוגייתנו – הגמרא מניחה שישיבת השומרים במהלך השמירה היתה נאסרת אילו היו שומרים בתוך העזרה, ולכאורה ישיבה לצורך מנוחה זמנית יכולה להתבצע גם על הריצפה.]
הראב"ד על סוגייתנו (בדפוסים הישנים מופיע בדף ל ע"א) מציע תירוץ נוסף:
"דכל היכי דלא אפשר בעניין אחר לעשות דבר הצריך בעזרה אלא א"כ בישיבה מותר לעשות לכל אדם".
לדעת הראב"ד ההיתר תלוי בכך שאין ברירה אחרת אלא לשבת, ולא בכך שהיושב מבצע עבודת מקדש (הראב"ד מציע כנפקא מינה מקרה שבו אין ברירה אלא לקרוא את פרשת 'הקהל' בישיבה – אין זו עבודה, והקורא אפילו אינו כהן, אך אין ברירה אחרת). יתכן שהראב"ד סובר שאיסור הישיבה בעזרה נובע מכך שהישיבה מבטאת נינוחות וזלזול במקדש ובקב"ה, השוכן בו, ורק כאשר אין ברירה אלא לשבת – אין בכך זלזול.
תירוצים אלו עשויים להשפיע על הבנת והיקף הדין המופיע בסוגייתנו – שהלויים אינם יכולים לשבת בעזרה במהלך שמירתם. לפי תירוצם הראשון של התוספות הדבר מלמד על כך שהשמירה אינה נחשבת "עבודת מקדש", היכולה להתיר ישיבה, ויתכן שיש הבדל בנקודה זו בין שמירת הכהנים – שאפשר להחשיבה "עבודה" – לשמירת הלויים. לפי תירוצם השני של התוספות ברור ששמירה אינה צריכה להתבצע בדרך של "גדולה", ולכן אין מקום להתיר ישיבה במהלכה, ואילו לפי תירוצו של הראב"ד שוב יש מקום לחלק בין שמירת הלויים לשמירת הכהנים – שמירת הלויים יכולה להתבצע מחוץ לעזרה, ולכן אינה מתירה להם ישיבה בעזרה, ואילו שמירת הכהנים חייבת להתבצע מתוך העזרה, ולכן יתכן שהיא מתירה ישיבה אם הכהן אינו יכול להוסיף ולעמוד.