תמיד דף כט – עצי המערכה ויישוב ארץ ישראל

  • הרב אביהוד שורץ
המשנה בדף כט עמוד א קובעת שאת אש המערכה ניתן להבעיר בעצים מכל סוג ומכל מין. בהמשך לקביעה כוללנית זו מוסיפה המשנה שתי הסתייגויות: האחת – שישנם עצים הרצויים לכתחילה (תאנה, אגוז); והשנייה – שישנם עצים שאין מסיקים בהם: גפן וזית.
הגמרא מציעה שני נימוקים לכך שאין מסיקים בגפן ובזית:
א. בעירתם אינה עולה יפה.
ב. מדובר על עצי מאכל מרכזיים, והסקתם על המזבח פוגעת ביישוב ארץ ישראל ובאכילת פירותיה.
המפרש על אתר (ד"ה רב אחא) מעיר כי שני הנימוקים מקובלים להלכה. הוא מוכיח את דבריו מסוגיית הגמרא, ומסקנתו להלכה היא כי כל עץ שאינו בוער יפה, או שהינו עץ מאכל – פסול להסקה על גבי המזבח.
לעומת המפרש, בחר לו הרמב"ם דרך אחרת. הלכות איסורי מזבח שבספר עבודה עוסקות, כשמן, בדברים הפסולים או אסורים בהקרבה על גבי המזבח. בראשית הפרק האחרון מהלכות איסורי מזבח קובע הרמב"ם:
"לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה".
במסגרת זו, של דברים שאינם פסולים אך אינם מובאים לכתחילה, משבץ הרמב"ם גם את משנתנו, וקובע (הלכות איסורי מזבח ז, ג):
"כל העצים החדשים כשרים למערכה, ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל".
כל נושאי הכלים (רדב"ז, לחם משנה, ובאריכות עצומה במשנה למלך) מעמתים את דברי הרמב"ם עם דברי המפרש, ועומדים על כך שלדעת הרמב"ם השיקול הרלוונטי הוא יישוב ארץ ישראל. לא ניכנס כאן לנבכי הסוגיה, ולאופן שבו מיישבים המפרשים את שיטת הרמב"ם, ונבקש להציע, על דרך הדרש, יסוד חשוב העולה משיטתו.
הזיקה שבין ארץ ישראל ובין המקדש היא עמוקה ומהותית. בפסוקי התוכחה (ויקרא כו, לא-לב) נאמר:
"וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ".
הביטוי "והשמותי" (אשר נזכר בתורה רק בשני הפסוקים הללו!) מלמד על קשר מהותי בין הארץ והמקדש: הגלות מן הארץ היא גלות מן המקדש; ולאידך גיסא: בניין הארץ ובניין המקדש כרוכים זה בזה.
המשנה במסכת מידות (ג, ד) קובעת שאין להניף ברזל על המזבח, שכן המזבח בא להאריך ימיו של אדם, והברזל מקצר ימיו של אדם. על דרך זו ראה הרמב"ם את מרכזיות הנימוק השני שבסוגייתנו: המקדש בא להוסיף על בניינה וכינונה של ארץ ישראל, ועל כן יש חומרה רבה בכך שהמזבח מכלה, כביכול, את יישוב הארץ.
אנו עומדים לקראת סיומו של סדר קדשים, העוסק בענייני מקדש וקודשיו. הרמב"ם פתח את ספר עבודה בהלכות בית הבחירה, ובראשיתן – המצוה לבנות את בית המקדש. אך מצוה זו הוזכרה ברמב"ם לא רק בראשית ספר עבודה, אלא גם בראשית הלכות מלכים. הרמב"ם שם קובע שכאשר נכנסו ישראל לארץ הוטלו עליהם שלוש מצוות, והשלישית – בניין בית הבחירה. הוי אומר – בניית המקדש איננה עומדת כמצוה עצמאית, אלא כחלק מהותי מיישוב הארץ ומן ההתנחלות בה. משום כך, כאמור, התמקד הרמב"ם דווקא באותו טעם ייחודי הנזכר בסוגיה, אשר מבקש לקשר בין הקרבת הקורבנות במקדש ובין יישוב ארץ ישראל.