תמיד דף ל – פיס

  • הרב אברהם סתיו
המשנה בפרק שלישי (ל ע"א) מתארת את הפייסות השונים שהיו נערכים במקדש בתחילת יום העבודה כדי לחלק את עבודות היום בין הכהנים. בעיון זה ננסה לדון במהותם ועניינם של פייסות אלו. ניתן להבין את מהות הפיס בשתי דרכים:
א. מצד הלכות עבודת הכהנים אין כל משמעות לשאלת זהותו של הכהן העובד, אלא שמכיוון שלמעשה יש לכל כהן אפשרות לעבוד הופכת אפשרות זו לזכות ממונית ועליה נערך הפיס.
ב. בספרי על פרשת קרח (פיסקא קטז) נאמר: "ועבדתם – שומע אני מעורבבים, ת"ל 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם' – מה מתנה בפייס, אף עבודה בפייס". כלומר, עריכת הפיס היא חלק מסדר העבודה הנדרש, ולא רק דרך להסדיר את היחסים הממוניים בין הכהנים. ייתכן שניתן למצוא חיזוק לגישה זו גם בדברי ספר החינוך (מצוה שפט), שכתב שכהן שעשה עבודה שחברו זכה בה חייב מיתה.
השלכה מעשית חשובה לחקירה זו תהיה במקרה שבו הכהן שזכה בפיס מבקש להעביר את העבודה לאחד מאחיו הכהנים.
בגמרא ביומא (כה ע"ב) נאמר:
"רבי יהודה אומר: לא היה פייס למחתה, אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה".
ברש"י על אתר מבואר שעבודת המחתה הייתה מגיעה באופן אוטומטי לכהן העומד לימין הכהן שזכה בעבודת הקטורת, אך התוספות שם (ד"ה תא שמע) ביארו את דברי הגמרא באופן אחר:
"בדעתו דכהן שזכה בקטרת תליא מילתא אי בעיא איהו עביד הכל... מיהו משום דטריחא מילתא קצת אורחא דמילתא הוה שהיה אומר לאחר זכה עמי במחתה ורגיל היה לומר לאותו שעומד אצלו לימינו משום איבה שלא יקפידו האחרים עליו ומיהו אם ירצה לשנות הרשות בידו לעשות הוא בעצמו הכל או לומר למי שעומד בשמאלו או לאחר שאינו עומד אצלו כלל".
לדעת התוספות אין הפיס מגדיר מבחינה הלכתית את הכהן המיועד לעבודה מסוימת, אלא מקנה לכהן שזכה בפיס את הזכות הממונית לעבוד. משום כך הם סבורים שהכהן יכול להעביר חלק מזכייתו לכהן אחר כרצונו.
מאידך, במסכת יומא בירושלמי (ב, ב) נאמר ש"הזוכה זכה לעצמו", ופירש בקרבן העדה שם שאין הכהן הזוכה יכול להעביר את זכותו לאדם אחר. ייתכן שעמדה זו נובעת מתוך תפיסה של הפיס כמגדיר את הכהן הראוי לעבודה, אך אפשר להבין שגם הירושלמי מסכים שהזכייה בפיס היא זכייה ממונית בלבד, אלא שהוא סבור שאסור למחול על זכות זו משום שיש בכך ביזוי של קדשי שמים (כפי שכתב בהקשר דומה הגבורת ארי ביומא כו ע"ב).