תנאי החיוב בתרומות ומעשרות

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
הלכות המטבח
שיעור מספר 2
תנאי החיוב בתרומות ומעשרות
א. הגידולים החייבים בתרו"מ
מצוות הפרשת תרומה מופיעה בספר דברים, י"ח, ד:
רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ.
בפסוק זה מופיעים רק דגן תירוש ויצהר, אך לעומת הפסוק בתורה, במסכת מעשרות מופיעים כללים לחיוב בתרו"מ:
כלל אמרו במעשרות: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגדוליו מן הארץ, חייב במעשרות...
(מסכת מעשרות, א', א).
הראשונים נחלקו בשאלת היחס שבין הפסוק בתורה לבין המשנה[1] - האם הגידולים המוזכרים בפסוק הם רק דוגמא לכללים של המשנה, או שמא דווקא הגידולים הללו מחוייבים בתרו"מ מהתורה, ושאר הגידולים חייבים רק מדרבנן.
הרמב"ם סבור כי כל הפירות חייבים בתרו"מ מן התורה, ודגן תירוש ויצהר הם רק דוגמא לכללים של המשנה; אולם, הדוגמאות של התורה ממעטות ירקות,[2] וחיובם הוא מדרבנן בלבד (תרומות, ב', א, ו).
לעומת זאת, רש"י (בכורות נד. ד"ה "הני") ותוס' (שם, ד"ה "שני") סבורים שרק דגן תירוש ויצהר, המופיעים בפסוק, חייבים מן התורה בהפרשת תרו"מ, ושאר הגידולים חייבים מדרבנן בלבד. נעיר כי הרמב"ן על התורה (דברים, י"ד, כב) סבור שמדובר בפסוק בשמן ויין בלבד, ואילו ענבים וזיתים עצמם מחוייבים רק מדרבנן[3].
להלכה, החזו"א (שביעית ז', אות כ"ה) הכריע כרוב הראשונים, שרק דגן תירוש ויצהר מחוייבים מן התורה בתרו"מ, ו"במשפטי ארץ" (פרק א') הוא הדגיש שהכוונה היא גם לענבים וזיתים.[4]
ב. הגדרת מאכל אדם
ראינו כי אחד הכללים של המשנה הוא "אוכל". הרמב"ם (הלכות תרומות, ב', ב - ג). מרחיב את הגדרת "אוכל" גם למינים שנאכלים רק בשעת הדחק, וכדבריו פסק גם השו"ע (יו"ד, של"א, יג). להלן נדון במקרים קצת יותר מורכבים בהגדרה של אוכל אדם:
א. אוכל הנפסל מאכילת אדם. תוס' (יומא פא:, ד"ה "שהפלפלין חייבין בערלה") כתב שפלפלים שטחנם ואינם ראויים עכשיו לגבלם במים פטורים, למרות שבתחילה היו חייבים. הריטב"א (עירובין כח:, ד"ה "זרע הגרגיר למאי חזי") חולק על כך, והוא מסביר שאם חל איסור טבל הוא לא פוקע, אף שעתה האוכל איננו ראוי לאכילה בעינו. אולם, החזו"א (דמאי, תחילת סימן ט"ו) מסביר שבאופן מהותי גם הריטב"א מודה לתוס' שדבר שאיננו ראוי לאכילה נפטר מאיסור טבל, ומחלוקתם מצומצמת למצב בו הדבר אמנם איננו ראוי לאכילה בפני עצמו, אך הוא ראוי לאכילה כאשר יתווסף לתבשיל.[5]
ב. קליפות וגרעינים. באופן פשוט יש לומר שדינם משתנה בהתאם לאפשרות לאוכלם: מה שראוי למאכל אדם מחויב בתרו"מ, ומה שלא ראוי - פטור.[6] בנוגע לקליפות תפוזים - יש מחלוקת בשאלה האם צריך לברך עליהן (שו"ע או"ח, ר"ב), והחזו"א (מעשרות א', סק"ל) הכריע לעניין מעשר שהקליפות פטורות, שכן הם ראויות לאכילה רק לאחר תהליך בישול, וכן רוב הקליפות נזרקות. אולם, יש אחרים שחייבו בכך, כיון שסוף סוף הן נאכלות (המעשר והתרומה פ"ג אות ל"ח, כרם ציון אוצר התרומות הלכות פסוקות פי"ג, ס"י).
ג. תבלינים. במשפטי ארץ (א', ו'- ז') חילק בין שלושה סוגי תבלינים: תבלין שאפשר לאכלו בפני עצמו (כגון בצל), תבלין שלא נאכל בפני עצמו (כגון עלי תה) ותבלין שנאכל על ידי טיבול או ממרח. הסוג הראשון חייב בתרו"מ, אפילו במצב בו הוא ניתן בתבשיל רק כדי לתת בו טעם, ולאחר מכן הוא הוצא ממנו;[7] הסוג השני פטור; בסוג השלישי נחלקו הראשונים, ולכן יש להפריש ללא ברכה.
ד. צמחי מרפא. צמחי מרפא לאכילה פטורים מתרו"מ. מקור לכך ניתן למצוא ברמב"ם (כלאיים א', ד) שאסר כלאי זרעים רק במינים הראוים למאכל אדם, אך פטר עשבים שמשמשים לרפואה בלבד. כך יש לומר גם לגבי צמחים שמפיקים מהם ויטמינים - רוב בני אדם לא אוכלים אותם, וגם מי שאוכל אותם עושה זאת בשביל הערך התזונתי שיש בכך, ועל כן יש מקום להחשיבם כמעין תרופה של רפואה מונעת. המשפטי ארץ (א', ח') הסתפק בכך, והפנה לשו"ת הרדב"ז (ח"א, סי' מד) שכתב שמרקחת הוורד, אע"פ שיש האוכלים אותה, הרי שהאכילה נועדה למטרות בריאותיות בלבד, ולכן אין זה עץ מאכל, ואין נוהג בו איסור ערלה.
ג. מקום הגידול
יניקה מן האוויר או מלחלוחית הקרקע
הכלל השלישי של המשנה הוא "גדוליו מן הארץ", והרמב"ם בהלכות תרומות (ה', טו- טז) כתב שחיוב דאורייתא קיים רק בגידול הגדל בקרקע או בעציץ נקוב, שדינו כמחובר לקרקע, ומדרבנן חייבים גם בגידול הגדל בעציץ שאינו נקוב. לאור זה, גידול שאינו יונק מהקרקע כלל יהיה פטור, וניתן למצוא לכך כמה דוגמאות:
1. פטריות. הר"ש על מסכת מעשרות (א, א) כתב שפטריות פטורות מתרו"מ, כיוון שעיקר יניקתם מלחות האוויר (עיינו ברכות, מ:).
2. ירק שגדל מלחלוחית הקרקע בלבד. הגמ' בעירובין (עז.) עוסקת במקרה מחודש ביותר, בו טמנו ירק באדמה (לאחר שהוא נקטף), ולמרות זאת הוא פטור מהפרשת מעשר על מה שנתווסף בו לאחר ההטמנה. התוס' במקום מסבירים זאת:
דרגילות הוא שמתוספין מחמת לחלוחית הקרקע כעין שאנו רואים שומין ובצלים שמתוספין אפילו כשמונחים בחלון. ועל אותה תוספת קאמר דאין צריך לעשר, הואיל והיו מתוקנים מקודם.
(שם, ד"ה "הטומן").
מדברי התוס' מתחדש שלמרות שהפרי גדל מלחלוחית הקרקע, גדילה שכזו איננה נחשבת לגידולי קרקע, והיא פטורה מתרו"מ.[8] התוס' משווה תוספת מלחלוחית הקרקע לתוספת מהאוויר, ששתיהן פטורות מתרו"מ.
 3. נבטים שגדלו בכלי. מצב של גרגירי חיטה שהופרשו מהם תרו"מ, ולאחר מכן הותזו עליהם מים וצמחו מהם נבטים כאשר הם היו בכלי, דומה למקרה הקודם, ואין בהם חיוב הפרשת תרו"מ.[9]
גידולים בתוך הבית
מוסכם כי בגידולים בתוך הבית אין חיוב מדאורייתא של תרו"מ, כיוון שהם אינם גידולי שדה; לדעת הרמב"ם יש במצב כזה חיוב דרבנן (הלכות מעשר, א', י) שהרי לא גרע מגידול שבחצר שאספו כאחד, והראב"ד משיג על כך:
לא נראה כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר"ע וחכמים בתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם בסוריא ומכרה לישראל והוסיפה, דר"ע אזיל בתר שליש ראשון וחכמים בתר שליש אחרון עיין באותה שמועה. והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה, ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה.
האחרונים נחלקו בשאלה האם הוא חולק על הרמב"ם או לא, ועל כן למעשה יש להפריש ללא ברכה (משפטי ארץ א', ט"ז).
את טעם הפטור ניתן להסביר בפשטות בכך שחיוב תרו"מ הוא חלק ממצוות התלויות בארץ, ולכן צריך שהגידול יהיה בקרקע. אולם, החזו"א (מעשרות ז', סק"ה) באר שהפטור נובע מכך שגידול כזה, המבודד מן הטבע, לא נחשב לגידול טבעי:
משום סכך המונע את הגשם ואת הטל ואת הרוח ואת השמש ואין זו דרך גידול הטבעי.
החזו"א (שביעית כ"ב, סק"א) מדגיש שהעיקר תלוי בכיסוי, כלומר שאם יש כיסוי הגידול נחשב כבית, אך הוא מוסיף שיתכן גם שיש צורך למחיצות של עשרה טפחים בכדי להיחשב כבית. אולם, בסדר השביעית שהדפיס תלמידו (ר"ז שפירא) כתב שמקורה נחשב כבית גם ללא מחיצות, וכן הורה במשפטי ארץ (א', יז). לאור הגדרה זאת, אדניות התלויות בחלון או על המרפסת בחוץ, אם הם לא בחלק המקורה, הגדל בהם חייב מדאורייתא, וכן כתב במשפטי ארץ (א', י"ח).
ד. תוקף החיוב בימינו
לכאורה, תוקף החיוב בימינו תלוי בשאלה האם קדושה ראשונה וקדושה שנייה קידשו לשעתן או קידשו לעתיד לבוא.[10] הרמב"ם פסק שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, אך קדושה שניה כן קדשה לעתיד לבוא (הלכות תרומות, א', ה); למרות זאת, הוא קובע כי חיוב תרו"מ הוא דרבנן בלבד:
התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר "כי תבואו" - ביאת כולכם, כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.
(שם, הלכה כו).
הראב"ד במקום חולק עליו:
לא כיון להלכה יפה, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא, והוא עצמו נראה שכך כתב בתחילת הספר, ואי איתא להא מילתא גבי חלה הוא דאיתא.
הראב"ד טוען שהתנאי של "ביאת כולכם" נאמר רק לגבי חלה, ולא לגבי תרומה (כתובות כה.), ולכן, כיוון שקדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא, תרומה בזמן הזה היא מדאורייתא.[11]
 
ה. שלבי החיוב
שלושת שלבי החיוב
המשניות במסכת מעשרות מתארות את שלבי החיוב השונים בתרו"מ:
מאימתי הפירות חייבות במעשרות? התאנים משיבחילו, הענבים והאובשים משיבאישו ...התבואה והזיתים משיכניסו שליש...
איזהו גרנן למעשרות? הקשואים והדלועים משיפקסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה...ירק הנאגד משיאגד אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו...
במה דברים אמורים? במוליך לשוק, אבל במוליך לביתו - אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו.
(פרק א', משניות ב' - ה').
ממשניות אלו עולה שישנם שלושה שלבים בחיובי תרו"מ:
1. הגעה ל'עונת המעשרות', לדוגמא הבאת שליש בתבואה.
2. 'גמר מלאכה', לדוגמא איסוף ומירוח.
3. 'קביעות למעשרות', לדוגמא מוליך לביתו (ראיית פני הבית).
נבאר את כל אחד מן השלבים לגופו, ונציין כיצד משתנה הדין בעקבותיו.
 עונת המעשרות
כפי שהעלינו לעיל, על מנת להתחייב בתרו"מ הגידול צריך להיות ראוי למאכל אדם לפחות על ידי הדחק, וקודם זמן זה של 'עונת המעשרות', שמשתנה מגידול לגידול, הרי שאין שם אוכל אדם על אותו הגידול, ולכן מותר לאוכלו בלי שום הגבלה. כמו כן, רק כאשר יש שם אוכל יש משמעות של נתינה ללוי ושל הכרת טובה לה'.[12] לאחר שהפרי הגיע לעונת מעשרות הוא נאסר באכילת קבע מדרבנן (על פי גיטין מז.), אך הוא עדיין מותר באכילת עראי. ניתן להסביר שרבנן אסרו לאכול אכילת קבע כסימן היכר לכך שלא ישכח להפריש תרו"מ לאחר מכן, והירושלמי (חלה ג', א') מסביר שהטעם לכך הוא כדי שלא יערים להיפטר מהחיוב. ההשוואה בין עונת המעשרות לזמן הראוי לאכילה עולה גם ממקרה נוסף המופיע במשנה במעשרות (שם, משנה א') שפוסק אותו השו"ע:
כל פרי שמקטנותו הוא ראוי לאכילה ואינו מניח אותו אלא כדי להוסיף בגופו, מיד הוא חייב במעשרות. וכל פרי שאינו ראוי לאכילה בקטנו, אינו חייב במעשרות עד שיגיע לעונת המעשרות.
(יו"ד של"א, עט).
נראה מכאן שיש קריטריון המקביל לעונת המעשרות והוא ראוי לאכילה. על כן, מספיק שאחד מהקריטריונים יתמלא כדי להתחייב בתרו"מ מדרבנן.
גמר מלאכה
זהו שלב שבו נעשית פעולת האיסוף של הגידול בצורה מאורגנת, ובשלב זה מתווסף איסור אכילת קבע מן התורה (על פי הגמרא בבכורות יא.). מדוע משתנה דינם של הפירות משלב 'גמר המלאכה'? ניתן לבאר זאת בשני אופנים:
א. גמר המלאכה משנה את ה'חפצא' של הפרי - רק לאחר גמר המלאכה הפרי מוגדר כפרי שלם המוכן לאכילה. כלומר, התורה דיברה על דגן, תירוש ויצהר, דהיינו פרי מוגמר, ולא על שיבולים, ענבים וזיתים.
ב. גמר המלאכה מבטא את המעבר מעולם הטבע לעולמו של האדם, מעבר מגידול טבעי לתוצר חקלאי של תועלת מצד האדם.
מפשט המשניות במעשרות (פרק א', משניות ה' - ח') נראה שגמר מלאכה אינו בהכרח שלב שבו משתנה החפץ באופן משמעותי - בהרבה מן הגידולים מדובר בשלב שבו מתבצעת בחפץ פעולה טכנית כלשהי הקשורה לשיווקו, כמו אריזה, אגידה, העמדת ערמה וכדומה. אולי אפשר לחלק בעניין זה בין סוגי גמר מלאכה בגידולים השונים: בדגן, תירוש ויצהר גמר מלאכה מבטא שינוי זהות של החפץ, ואילו בשאר הפירות, גמר מלאכה משקף באופן סמלי מעבר לעולם האדם[13]. אולם, אם נאמר כך יש לשאול: כיצד יתכן שישנם שני מסלולי חיוב שונים בגמר מלאכה? תשובה אפשרית היא שבאופן מהותי יש דרישה אחת, כדברי הספרי (קרח, קכא) "'כדגן מן הגורן' - מן הגמור", כלומר חיוב תרו"מ חל רק כאשר הפרי הגיע לכך שהוא "מן הגמור". הכוונה ב"גמור" היא שגידול כבר אינו 'גידול טבעי' אלא 'תוצר' המוכן לאדם. אולם, יש בכך שוני בין גידולים שונים - ישנם גידולים המוכנים בעצם קטיפתם, ורק אריזתם וכדומה חסרה, אך יש גידולים שנדרשות בהם פעולות יותר מהותיות, כגון המעבר משיבולים לחטים או מזיתים לשמן, כדי שיהיה תוצר מוכן.
להבנת אופי גמר מלאכה ישנה השלכה על השאלה מהו הגורם המחייב - האם הבעלות על הפרי או זהות הממרח בפועל היא זו שקובעת. להבנה שמדובר על התקדמות מבחינת הפרי, זהות הממרח בפועל היא הקובעת, אך אם נבין שהמירוח מבטא את הכנסת הפרי לחסות האדם והפגנת בעלותו, אז בעלות הפרי בעת המירוח היא הקובעת. לחקירה זו ישנן מספר השלכות מעשיות:
א. מירוח גוי. הגמרא במנחות (סז.) דנה בשאלה האם תבואה שהתמרחה ע"י גוי חייבת בתרו"מ. להלכה נפסק שתבואה זו פטורה מתרו"מ, אולם הראשונים נחלקו במה מדובר: הרמב"ם (תרומות, א', יג) קובע שמדובר בזהותו של הממרח - אפילו תבואה של ישראל פטורה מן התורה מתרו"מ, אם היא התמרחה ע"י גוי.[14] לעומת זאת, תוס' בבכורות יא: [15] סבור שאין זה משנה מי ביצע את הפעולה הטכנית של המירוח - השאלה היא למי הייתה שייכת התבואה בשלב זה. השו"ע (יו"ד, של"א, ז) פוסק כדעת הרמב"ם.
ב. דעת הבעלים בגמר המלאכה. בירושלמי במעשרות (פרק ה', הלכה ג) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במקרה של הממרח כריו של חברו שלא מדעתו. ניתן לומר שאם הממרח משנה את ה'חפצא' של הפרי, הוא צריך לעשות כן מדעת הבעלים, אך אם מדובר בשלב שהתבואה עוברת, אין צורך בדעת הבעלים. להלכה, פסק השו"ע (שם, פ"ה) כר' יוחנן, שאין צורך בדעת בעלים; ואם כן עולה שיש לשו"ע שיטה עקבית לפיה המירוח הוא התקדמות הפרי, ללא קשר לבעלים.
ג. גמר מלאכה שאינו בידי אדם. רש"י ביאר שהפיקוס, גמר מלאכה של הקישואים והדלועים, הוא דבר הנעשה מאליו:
משניטל פקס שלהן והוא כמין פרח בראשו כמו שיש בתפוחים, ונופל מאליו כשמתיבש.
(ביצה יג: ד"ה "משיפקסו").
מפירוש המשניות לרמב"ם (מעשרות, א', ה) וכן מהירושלמי (שם) משמע שהפיקוס נעשה על ידי אדם.
נראה שלדעת רש"י גמר המלאכה הוא השלב שהפרי התקדם עד שהוא תוצר מוגמר, אך הרמב"ם מבין שגמר המלאכה הוא הכנסת התוצר מהטבע לעולמו של האדם.
ו. קביעות למעשרות
ראיית פני הבית
המשנה במעשרות, א', ה, קובעת שכאשר הפירות יראו את פני הבית אסור לאכול מהם אף אכילת עראי. מן הגמרא בב"מ פז: - פח. עולה שראיית פני הבית קובעת לתרו"מ מן התורה, וכך פוסק גם הרמב"ם:
אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו...אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות.
(הלכות מעשר, ד', א).
מה מתווסף בשלב ראיית פני הבית? ניתן להעלות שתי אפשרויות:[16]
א. שינוי בפרי. מעבר מתוצר חקלאי, דהיינו יבול, למאכל ותצרוכת ביתית.
ב. שינוי בהרגשת האדם. רק לאחר שהאדם מכניס את תוצרתו המוגמרת לביתו, הוא יכול לרוות נחת ממעשיו, ואז התורה מחילה איסור טבל וקובעת שאל לו ליהנות לפני הפרשת תרו"מ.
חקירה זאת משליכה על המקרה הבא: אם אדם הכניס את תבואתו לבית לפני המירוח, הוא פטור מתרו"מ. מה יהיה הדין אם הוא ימרח אותה בביתו? הרמב"ם (מעשר, ג', ד) סובר שהוא חייב בתרו"מ, אך רש"י ותוס' (פסחים ט., ד"ה "כדי") סוברים שהוא פטור. שיטת הרמב"ם מובנת מאד לאור הבנה א', אך שיטת רש"י ותוס' אינה מובנת אלא לאור הבנה ב': ייתכן שהתורה מחייבת הפרשת תרו"מ רק בכניסה הראשונית לבית, כיוון שרק אז אושרו ושמחתו של האדם גדולים במיוחד; אך אם הוא מכניס לביתו יבול לא מוכן שמחתו אינה שלמה, והוא פטור מתרו"מ גם אם לאחר מכן הוא ימרח את התבואה, כיוון שבסופו של דבר השמחה איננה מלאה כשמחה של הכנסת תבואה שנגמרה מלאכתה.[17] השו"ע (יו"ד, של"א, פג) פסק כרמב"ם, וכן הורה החזו"א (מעשרות ג', סק"ג), אך הוא סייג ואמר שעדיף לא להפריש מכך על טבל שראה פני הבית לאחר גמר מלאכה, בכדי לחשוש לשיטות האחרות.[18]
דברים נוספים הקובעים למעשר
יש ששה דברים המהווים תחליף ל"ראיית פני הבית", והם קובעים למעשר (דהיינו שאסור לאכול ללא הפרשה אפילו אכילת עראי):
אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות, החצר, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה, והשבת, וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.
(רמב"ם, מעשר ג', ג).
את המאפיין לששת הדברים הללו[19] ניתן להסביר באחד משני אופנים:
א. הם מהווים סימן לכך שהפרי הגיע לתחנתו הסופית.
ב. הפרי הפך למאכל וגם האדם רווה נחת ממנו.
נעיר מספר פרטים ביחס לחלק מגורמי הקביעות:
א. חצר. הרמב"ם (מעשר, ד', ח) פסק שבכדי שהחצר תקבע צריך למעשר, היא צריכה לעמוד באחד משלושה תנאים: כלים נשמרים בתוכה; אין אדם בוש לאכול בתוכה; אם נכנס לתוכה אדם זר אומרים לו "מה אתה מבקש".[20]מתוך דברי הרמב"ם (שם, ד', יד, טז) עולה שגינה שעיקרה לנוי אינה קובעת, גם אם היא עונה על התנאים הללו של חצר. מה הדין כאשר פרי גדל בתוך החצר? בכך עוסקות משניות רבות, ותמצות הדברים מופיע בשו"ע (יו"ד, של"א, פט- צג). הכלל הוא שפרי שדרכו להאכל כמה פירות ביחד, ניתן לתלוש ולאכול כל פרי בנפרד ללא חיוב תרו"מ, אך אם יצטברו שני פירות - חייב בתרו"מ.
ב. מקח. לאור הנאמר לעיל, המקח קובע רק אם כבר נגמרה המלאכה קודם לכן, גם כאשר האדם קונה בשביל למכור (רדב"ז, מעשר ה', א')[21]. אולם, דווקא מקח ממש מחייב ולא מתנה או נתינה שהאדם חייב בן מן התורה, כגון מזון הפועלים. שעת חיוב המקח היינו בשעת מתן המעות, ויר"ש - כבר ברגע שגמר בלבו לקנות.
ג. שבת. פסק השו"ע:
פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם ליל שבת, נקבעו, ולא יאכל מהם, אפילו לאחר השבת, עד שיעשר.
(שם, קיא - קיב).
בירושלמי (מעשרות, פרק ב', הלכה ג) מובאת מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש האם נקבעו דווקא כאשר נלקטו לצורך שבת (ריש לקיש), או שאין צורך בכך (רבי יוחנן). מפשט הסוגיה בביצה (לד:) משמע יותר כר"ל (וכך דייק הגר"א). הרמב"ם (מעשר, ה', כ) ושערי צדק (פ"ד, ס"ו) פסקו כר' יוחנן, אך בפשטות הם יודו שאם לקט במפורש שלא על מנת לאוכלם בשבת, השבת איננה קובעת (וכן נראה מהש"ך שם ס"ק קל, וכעין זה כתב החזו"א מעשרות ה', סק"ג). מתוס' (ביצה לה. ד"ה "רבי אליעזר") רש"י (שם, ד"ה "הכי גרסינן", ולד: ד"ה "שבת קובעת"), מאירי (שם, ביצה ג.), ורדב"ז (על הרמב"ם, מעשר, ה', כג) עולה שפירות שלא נלקטו לצורך שבת אמנם אסורים באכילת עראי בשבת, אך מיד לאחר שבת הם מותרים. הגר"א (ס"ק קעה) כתב שסוגיית הבבלי כר"ל, אך אנן קיי"ל כר' יוחנן, ועל כן בכל פרי שנלקט יש להחמיר ששבת קובעת, וכן הורה במשפטי ארץ (ז', ל"ו). אמנם תמוה לי טובא, שהרי בפשטות במחלוקת בירושלמי וסתם בבבלי יש לפסוק לטובת הבבלי.
ז. הפטורים מתרו"מ
יש כמה מצבים בהם למרות כל האמור לעיל אין חיוב הפרשת תרו"מ, כפי שנפרט לקמן. העיקרי שבהם הוא ההפקר, וממנו מסתעפים עוד מספר מקרים. לעיל ראינו שאחד הכללים של המשנה הוא "נשמר": "נשמר" הוא שיש לו בעלים השומרים עליו, דהיינו שאינו הפקר, וכן פסק השו"ע (של"א, טז).
את הסיבה לפטור זה ניתן לבאר בכמה צורות:
א. ברטנורא פירש שיבול הפקר איננו נכלל בחיוב הפסוק "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד, כב), שהרי הפקר אינו נקרא "זַרְעֶךָ".
ב. הספרי לומד מן הפסוק "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ (שם, כט) - "יצא זה שיש לו חלק ונחלה עימך". סיבת הפטור על פי לימוד זה היא שבדברים שיד הכל שווה בהם, והלוי יכול לזכות בהם ככל אדם, אין סיבה לחייב את האדם להפריש מהם.
ניתן להציע נפקא מינה בין שני הביאורים, במקרה של פירות שאינם מופקרים ממש, אך הבעלים לא מקפיד אם מישהו לוקח מהם: מצב זה אינו כלול בפטור של הפקר, אך כן כלול בפטור של "ובא הלוי".  
בדומה לדין ההפקר ישנו פטור מתרו"מ במתנות עניים ובפירות שמיטה, וכן בהקדש ונטע רבעי.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   בהמשך נעסוק בכללים שקבעה המשנה, וכעת נתייחס רק לעצם קיומם וליחס שבינם לבין הפסוק.
[2]   על פי הירושלמי מעשרות (א, ד).
[3]   כך גם סבורים תלמידי רבינו יונה (ברכות, מא. ד"ה "כל").           
[4]   ביחס לשאר מיצי פירות, כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות, י', כב) שלעניין טבל חדש והקדש גם המשקין היוצאים מהם כמותם ולוקים עליהם. נחלקו האחרונים האם חייבים עליהם מדאורייתא (קרית ספר שם, פמ"ג, או"ח, ר"ב, א"א סקי"ח, חת"ס בשו"ת יו"ד סימן קי"ד, וכן דעת החינוך מצווה רפ"ד) או רק מדרבנן (כס"מ שם, פנ"י קו"א לקידושין, חזו"א מעשרות ז' סק"א). השלכה מעשית למחלוקת זו היא האם ניתן להפריש מהמיץ על הפרי: לדעה שדין המיץ כדין הפרי מדאורייתא, ברור שניתן להפריש מזה על זה. לדעה שחייבים רק מדרבנן, נחלקו האחרונים: החזו"א (שם) והגרש"ז (מעדני ארץ ב', א' אות ד' ד"ה "ומ"מ") כתבו שאפשר - כיוון שאנו פוסקים שחיוב שאר הפירות מלבד דגן תירוש ויצהר הוא מדרבנן, אז גם הפירות וגם המיץ חייבים מדרבנן וניתן להפריש מזה על זה. בקיצור הלכות (פ"א, סי"ב) כתב שלמ"ד שהמיץ הוי רק מדרבנן, הרי שהוא תרי דרבנן ואילו הפירות חד דרבנן, ואי אפשר להפריש מאחד על השני, וגם בשם הגרי"ז מובא שהוא הסתפק בכך ונטה להחמיר (הר צבי סימן ע"ז); ועיינו עוד במנחת יצחק (חלק ה', ס"ח).
[5]   ועיינו עוד במעדני ארץ (תרומות ב', ח), שהאריך בכך.
[6]   החזו"א (מעשרות א', סקל"א) מביא רשימה של סוגי קליפות, וכן עיינו במשפטי ארץ א', ה.
[7]   הוא מתבסס על הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, ט"ו, ו שפוסק שטבל אוסר בנותן טעם בטעם הבלוע במאכל ולא בכלים.
[8]   תוס' כתבו "הואיל והיו מתוקנים" (דהיינו מעושרים) ומכאן ניתן לדייק שאם הירק שנטמן לא היה מתוקן אזי יתחייב על התוספת, וכן העלה במשפטי ארץ (א', יג), שביאר בסברא שהוי כגידולי טבל. אמנם, הרב קנייבסקי כתב (ב, צה"ל מ"ב) שגם אם הירק לא היה מעושר, על חלק התוספת לא מתחייב במעשרות, "שאין שום סברא לחלק בזה", שכן תוספת זו מקורה בלחלוחית הקרקע שאינה מחייבת. הוא ביאר שכוונת תוס' היא לבאר את מה שאמרה הגמרא שאין צריך לעשר כלל - במקרה בו הירק היה מעושר לפני ההטמנה אין צורך לעשר כלל, ובמקרה בו הירק שנטמן לא היה מעושר יש צורך לעשר את מה שגדל לפני כן, אך לא את מה שגדל מלחלוחית הקרקע.
[9]   במשפטי ארץ (א', י"ד) כתב שדינם שווים לבצל שהתווסף.
אשר לגידולי מים באופן כללי, ישנה מחלוקת בפוסקים האם מים דינם כקרקע או לא. בשם החזו"א (הליכות שדה, גליון 63) נמסר שדינם כקרקע לכל דבר. אולם, הרב זילבר (אז נדברו ח"ד, נ"א) כתב שגם לדעת החזו"א היינו דווקא אם יש שם עפר או איזהו שהוא מצע. בכרם ציון (אוצר השביעית, מאמר של הגרח"ז גרוסברג) חלק וכתב שאין דינם כגידולי שדה ופטור, וכן דעת הגרימ"ט (ספר השמיטה פ"ג, ה"ד); והאריך בכך גם בדרך אמונה תרומות פ"ב, ביה"ל ד"ה "אוכל".
[10]            ההגדרות המדוייקות של מושגים אלו ושל משמעותם דורשות עיון נרחב, שלא נוכל לעסוק בו במסגרת זו. לעניינו, נסביר בקצרה כי קדושה ראשונה היא הכיבוש שכבשו עולי מצרים את ארץ ישראל, וקדושה שנייה היא העלייה בימי עזרא (עולי בבל), וחיובן של המצוות התלויות בארץ, כגון תרו"מ, תלוי בשאלה האם קדושות אלו קיימות עדיין או לא. מבחינה מעשית שתיהן אבדו לכאורה מתוקפן בעקבות הגלויות (קדושה ראשונה עם חורבן בית ראשון, וקדושה שנייה עם חורבן בית שני), ולכן נשאלת השאלה האם הן תקפות רק לשעתן (עד החורבן) או גם לעתיד לבוא (גם לאחר החורבן). כמו כן, גבולות הארץ של הקדושה הראשונה היו רחבים יותר מזו של השנייה (ולכן, אם נאמר שקדושה ראשונה קדשה רק לשעתה וקדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא, אז רק חלק הארץ אותו קדשו עולי בבל חייב מדאורייתא).
[11]            האם לדעת הרמב"ם התנאי של 'ביאת כולכם' הוא רק תנאי לחיוב בתרומה וחלה, או שמא זהו גורם משמעותי בהחלת הקדושה באופן כללי? מלשון הרמב"ם נראה כאופן הראשון, אם כי הוא בעייתי מצד ההרחבה שעשה הרמב"ם ביחס למעשרות, שלא נכתב בהם פסוק זה, וגם לא ברור לפי אופן זה יחסו של הרמב"ם לדין שמיטה, מתנות עניים, וערלה בזמן הזה. ר' חיים (הלכות תרומות, א', י) באר כאופן השני, אך אין זה נראה מפשט לשון הרמב"ם, מלבד הבעיה שלפי ביאור זה תוקפן של כל מצוות התלויות בארץ צריך להיות שווה, ואין זה כך כפי שמתבטא במשנה תורה במקומות אחרים. ניתן להציע שגם אם נאמר כר' חיים, שישנו ליקוי בקדושה, הרי שהוא ליקוי יחסי שמשמעותי יותר לדברים שיש בהם קדושה, כתרומה וחלה, ולא לעניינים של איסור כערלה וכדומה.
[12]            עיינו בשיעור הקודם.
[13] חילוק זה עולה מן הירושלמי (תרומות א, ה) בנוגע לדין המופיע במשנה דתרומות (פרק א', י):
...אין לך אסור מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד.
[14]            וכל שכן אם התבואה הייתה שייכת לגוי.
[15]            תוס' שם אינו כותב כן בפירוש, אולם כך משתמע בדבריו בד"ה "דמרחינהו", וכן כתב השטמ"ק שם (אות כ"ד) בשם הרא"ש.
[16]            עיינו במאמרו של נועם ורשנר (עלון שבות, 164, תשס"ה) שהעלה זאת.
[17]            ניתן עוד לבחון חקירה זו במקרים נוספים, כגון אדם שהכניס תבואה לבית חברו, אדם שהכניס תבואה של חבירו שלא מדעתו, ואדם שהכניס את התבואה לבית שאינו בית דירה.
[18]            כיוון שהפרשה מיבול שפטור מתרו"מ על יבול שחייב בתרו"מ איננה פוטרת את התבואה שחייבת.
[19]            בשערי צדק (פ"ד, סעיף א') כתב שיש הבדל מסוים בין ששת המקרים: מקח וחצר נקבעים דווקא כשיש לפחות שני פירות, שזהו דבר חשוב ונחשב כגורן בפני עצמו. אך בשאר המקרים כל כמות נחשבת לקביעות. והוסיף משפטי ארץ (פ"ז, הערה סג) שנראה שגם בתרומה הדין כך, והעיר שלא מצאנו מקור לכך, וכנראה שכתב כן מסברא.
[20] החזו"א (מעשרות ה', סקי"ב) ביאר שנעילת החצר היא סימן לכך שמתקיים בה לפחות אחד מן התנאים.
[21]            אך החזו"א (מעשרות ו', סקי"ב) הסתפק בכך.