תענית דף כח - דברים שבכתב

  • הרב אברהם סתיו
תענית כח – דברים שבכתב
במשנה (כו.) נאמר שבני המעמד היו קוראים בכל יום את הפרשייה השייכת לו ממעשה בראשית. ובגמרא (כח.) הובאה מחלוקת בנוגע לאופן שבו היו קוראים בתפילת המנחה:
תניא: בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת וקורין כדרך שקורין כל השנה, ובמנחה יחיד קורא אותה על פה.
אמר רבי יוסי: וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור? אלא: כולן נכנסין וקורין אותה על פה כקורין את שמע.
מן הברייתא משמע שאין מחלוקת בין התנאים בעניין מעמדה של הקריאה בתפילת המנחה, ושניהם מודים שאין צורך בקריאה בתורה במובן הרגיל. אלא שנחלקו האם במקרה כזה יכול יחיד לקרוא דברי תורה בעל פה בפני הציבור, או שמא יש כאן איסור של "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה", ולכן כל אחד צריך לומר לעצמו.
מהו שורש המחלוקת?
נראה שלדעת תנא קמא אין איסור עצמי על אמירת דברים שבכתב בעל פה. לדעתו, דין "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה" עניינו הוא שכאשר קיים חיוב לקרוא בתורה אי אפשר לקיים אותו בעל פה. על אף שפרשנות זו נראית מחודשת, אפשר למצוא לה מקור בדין קריאת התורה של הכהן הגדול ביום הכיפורים. הכהן הגדול קורא את פרשת "ובעשור" בעל פה (יומא סח:), ורבנו פרץ הסביר בתוספותיו (שם ד"ה ועוד) שההיתר הוא "מכיוון שאין חובה לקרות קריאה זו, דאין זו רק תקנת עזרא". כלומר, כאשר אין חובה לקרוא קריאה מסוימת, אין גם איסור לעשות זאת בעל פה.
לעומת זאת, רבי יוסי סבור שקיים איסור על עצם הקריאה בעל פה במעמד ציבורי, גם אם אין חובת קריאה בתורה כלל. אמנם, גם רבי יוסי מודה שאיסור זה איננו איסור גורף, שהרי הוא מתיר כל אדם לומר את הפרשייה בעל פה באופן עצמאי. בטעם הדבר כתב הקרן אורה (כח.) שדין "דברים שבכתב" מתאר את האופן שבו מותר ללמד תורה, אך אין הוא מגביל את לימוד התורה העצמאי. בניסוח קצת שונה טען הגרי"ד (הובא במאמרו של הרב הופמן בקובץ בית יוסף שאול ד) שדין "דברים שבכתב" הוא דין בהעברת המסורה, היינו שאנו צריכים למסור את התורה הלאה באותו אופן שבו היא ניתנה לנו. ממילא, אין איסור באמירה ובשינון עצמאי של פסוקים.