תערובת יבש ביבש

  • הרב מתן גלידאי

תערובת יבש ביבש

בעולם התערובות ישנו חילוק ברור בין שני מצבים, המכונים בלשונם של האחרונים 'תערובת לח בלח', ו'תערובת יבש ביבש'. תערובת לח בלח היא מצב שבו איסור והיתר נבללו או התבשלו ביחד, כך שנוצרה יחידה אחת שלא ניתן להפרידה לחלקיה. לא מדובר בהכרח בתערובת של חומרים לחים: גם תערובת של קמח מותר וקמח אסור, למשל, נחשבת תערובת לח בלח, כיוון שהאיסור וההיתר נעשו יחידה אחת. במצב זה, בכל 'ביס' שנאכל מן התערובת מעורבים איסור והיתר, ולכן אין להתיר אכילה מן התערובת, אלא אם האיסור בטל בשישים, אינו נותן טעם בתערובת וניתן להתעלם מקיומו.

תערובת יבש ביבש, לעומת זאת, היא מצב שבו חתיכות איסור וחתיכות היתר מונחות בערבוביא, ואין יודעים לזהות היכן האיסור והיכן ההיתר. החתיכות נפרדות לגמרי זו מזו, כך שההיתר לא בלע מאומה מן האיסור, ומי שאוכל חתיכה מסויימת לא בהכרח אוכל איסור. לא מדובר בהכרח בתערובת של חומרים יבשים: גם כאשר בקבוקי יין כשר התערבו עם בקבוקי יין אסור - זוהי תערובת יבש ביבש, כיוון שההיתר והאיסור עומדים בנפרד. בתערובת כזו לא שייכת נתינת טעם, כך שאין צורך בביטול בשישים, אלא די בכך שהאיסור יתבטל ברוב, כלומר - שההיתר יהיה מרובה על האיסור, כדי שהתערובת כולה תהיה מותרת.

האם יש הבדל עקרוני בין שתי התערובות? כדי לברר נקודה זו, נעיין בשאלה מעניינת שהעלו הראשונים: בתערובת יבש ביבש, שבה האיסור בטל ברוב, האם רשאי אדם לאכול את כל החתיכות? אם, לדוגמא, חתיכה אסורה התערבה בשתי חתיכות מותרות והתבטלה ברוב - האם אדם אחד רשאי לאכול את שלוש החתיכות? לדעת הרא"ש (חולין צט ע"ב) הדבר אכן מותר: כיוון שהאיסור בטל ברוב, ניתן להתייחס לכל החתיכות כאל היתר. אולם הרי"ד (בבא בתרא לא ע"א) חולק על כך בתוקף, וקובע שמי שיאכל את שלוש החתיכות יתחייב קרבן חטאת, שהרי אין שום ספק שאכל איסור.

לכאורה, שיטת הרי"ד טעונה הסבר: איך אפשר לומר שאדם זה אכל איסור, והרי האיסור בטל ונעלם בתערובת! במה שונה הדבר מתערובת לח בלח, שבה מתירים לאדם אחד לאכול את התערובת כולה, כיוון שהאיסור בטל?

הרי"ד סובר, כנראה, שישנו חילוק ברור בין התערובות. תערובת לח בלח היא יחידה אחת, שהאיסור וההיתר נאבקים כביכול מי יקבע את מעמדה. דין ביטול קובע שכאשר ההיתר מרובה פי שישים מהאיסור - התערובת נקראת על שם ההיתר, וממילא ניתן להתעלם מקיומו של האיסור. תערובת יבש ביבש אינה חפץ אחד שיש מאבק על מעמדו, אלא חפצים שונים המונחים בערבוביא, כשאנו לא יודעים לזהות היכן האיסור והיכן ההיתר. ממילא, סובר הרי"ד, אין כאן באמת דין של 'ביטול ברוב', שבו האיסור הופך להיות היתר, אלא רק דין של 'הלך אחר הרוב', היינו - בכל פעם שמישהו אוכל חתיכה, הוא יכול לסמוך על כך שרוב הסיכויים שאין זו חתיכת איסור, והאיסור נמצא בחתיכה שכבר נאכלה או שטרם נאכלה. ממילא, אסור לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, כך שברור שיאכל את האיסור, אלא יש לתת את החתיכות לאנשים שונים.

ואילו הרא"ש חולק על כך וסובר שאמנם כל חתיכה עומדת בפני עצמה, אולם הואיל ולא ברור לנו היכן האיסור, הרי שמבחינתנו ניתן להגדיר את מקבץ החתיכות כ'תערובת', ולהפעיל את הדין הרגיל של 'ביטול ברוב', שבו האיסור בטל ונעלם וניתן להתייחס אליו כאל היתר.