תפילה במניין

  • הרב אביעד ברטוב

תפילה במניין

כותב הרמב"ם בתחילת פרק ח' מהלכות תפילה: "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת".

 

מעלה גדולה יש לתפילה בציבור, ועל כן על האדם להתפלל במניין. אולם האם יש חובה בדבר? הגמרא בפסחים מו ע"א קובעת שיש לאדם להרחיק בחיפוש אחר מניין עד שיעור מיל, וכן נפסק בשו"ע (או"ח צ', א). מכאן הבין הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אג"מ או"ח ח"ב סי' כ"ז) שקיימת חובה להתפלל במניין. אלא שהמעיין בלשון השו"ע (או"ח צ', ט) יתרשם שלדעתו אין חובה כזו: "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת - יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללים...".

 

המקור לדברי השו"ע הוא הגמרא בברכות ז ע"ב, המספרת כי ר' נחמן לא טרח לכנס עשרה אנשים בביתו ולהתפלל במניין כאשר נבצר ממנו להגיע לבית הכנסת. אולם כיצד פסק זה מתיישב עם החובה שהביא השו"ע עצמו, לחזר אחר מניין עד שיעור מיל?

 

בפשטות ניתן לחלק בין החובה לכתחילה לבין המנהג בדיעבד. לכתחילה על האדם להשתדל לארגן לעצמו את סדר יומו כך שיוכל להתפלל במניין. בדיעבד, אם יש טרחה מרובה בדבר ואין בידו להתפלל במניין, יכול הוא להתפלל ביחידות - אולם אז, טוב יעשה אם יכוון את תפילתו לשעה שבה הציבור מתפלל בבתי כנסיות.

 

מלשונם של הרבה אחרונים - הגר"ח מבריסק, ערוך השולחן, ה"ציץ אליעזר" ועוד - משמע שתפילה במניין היא הידור מצווה, ולא חובה כשיטת הרב פיינשטיין. אולם עם זאת, כפי שראינו, השו"ע פוסק במפורש שחייב אדם לעשות כל שביכולתו כדי להתפלל במניין.