תפילות הנאמרות לאחר תפילת שמונה עשרה

הטור, ואחריו השולחן ערוך, מביאים את המנהג לומר "והוא רחום" – סדרה של תחינות, רבות מהן מבוססות על פסוקים מהתנ"ך, והפותחת בפסוק מתהילים ע"ח, לח – בימים שני וחמישי. בעוד הלכות תחנון נדונות בסימן קלא בשולחן ערוך (או"ח), המנהג לומר "והוא רחום", הנצפה לרוב כחלק בלתי נפרד מתחנון, נדון רק בסימן קלד, יחד עם הלכות הגבהה. נראה כי התחינות הנאמרות בימי שני וחמישי, הימים בהם על פי המדרש והקבלה פועלים דין ורצון יחד, עוסקות אולי בנושאים קרובים לזה של התחנון, אך למעשה מדובר בתפילות נפרדות מיסודן. אכן, בעוד אשכנזים נוהגים לומר "והוא רחום" לפני נפילת אפיים, ספרדים נוהגים לומר "והוא רחום" אחרי נפילת אפיים.

 

הכולבו (יח), וגם ראשונים אחרים, מביאים מסורת עתיקה השופכת אור על מקור המנהג לומר "והוא רחום". על פי המסורת, תפילה זו חוברה מעט אחרי חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, על ידי שלושה זקנים מגולי ירושלים. כאשר הגיעו לנמל אחד, החליט השליט המקומי לכלוא את השלושה ולענותם, כפי שנעשה לחנניה, למישאל ולעזריה (דניאל ג', כד–ל), וזמם להשליכם לכבשן האש.

 

אמרו ליה הב לנא זמן תלתין יומין, יהב להון זמן, יתבו בתעניתא וכל יומא מאן דחזו בחולמיהון הוו משתעי באפי קהלא, בעו למשלם תלתין יומין הוה תמן חד סבא דדחיל חטאין ולא הווי חכים כולי האי דאמר ליה חמינא בחלמאי דאקרו חד פסיק דהוה כתיבא ביה תרין כי ותלאתא לא ולא ידענא מאי האי, אמר ליה חד סבא חכימא להדא האי קרא ודאי הוא דאהני לך מן שמיא 'כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך' (שם מ"ג, ב), את ודאי תיעול בנורא ותשתזיב דהא ודאי מן שמיא אתרחיש, עבדו בטעם הגמונא נורא רבתא להדא בפרשת אד ועלה ההוא סבא דחלם ההוא חלמא בגו נורא ואתפליג אישתא לתלתא חלקין ואחזין ועלו בגויה תלתא צדיקים לקבולי אנפיה דההיא סבא, והנהו תלתא סבי בכן שבחו ואמרו 'והוא רחום'...

 

אם כן, לפי סיפור זה "והוא רחום" היא תפילה בת אלפיים שנה! על כל פנים, מכיוון שהתפילה מופיעה לראשונה בסדר רב עמרם גאון (עמ' עה), ללא ספק חלפו לפחות 1,100 שנים מאז חוברה.

השולחן ערוך (סימן קלד) כותב כי יש לומר "והוא רחום" בקול רם ובמעומד. הרמ"א לעומת זאת סובר כי יש לאמרה בלחש.

הטור (סימן קלא) כותב שנהגו לומר "אשרי" פעם שנייה אחרי תחנון וקריאת התורה. ככל הנראה, מנהג זה תוקן לאור השבח שחולקת בגמרא למי שאומר "אשרי" שלוש פעמים בכל יום (ברכות ד ע"ב), "כל האומר 'תהילה לדוד' בכל יום שלוש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא". אנו קוראים אם כן "אשרי" פעם שנייה לקראת סוף תפילת שחרית, ובפעם השלישית לפני מנחה.

 

המשנה ברורה (סימן סה ס"ק ט), מביא את המגן אברהם (ס"ק ג) וכותב כי מי ששומע את הציבור אומרים "אשרי" חייב להצטרף עליהם (כפי שיש לעשות גם בקריאת שמע וב"עלינו לשבח"). הערוך השולחן (סעיף ו) כותב שנהוג להצטרף לציבור רק לקריאת שמע ול"עלינו", אך לא ל"אשרי".

 

יש פוסקים הסבורים שבפעם השנייה יש לומר "אשרי" בישיבה, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ט הל' ה) המבחין בין שליח הציבור לבין הציבור "הוא עומד והם יושבים והם קוראים עמו".

אחרי "אשרי" אנו קוראים "למנצח מזמור לדוד" (תהילים כ'), תפילה המתארת כיצד שועה הקב"ה לתפילתנו בעת צרה. האחרונים נחלקו בשאלת היחס בין תחנון לבין מזמור זה בתהילים. בעוד הספרדים נוהגים לא לומר "למנצח" בימים שבהם לא אומרים תחנון, הרמ"א (סימן קלא סעיף א) והמשנה ברורה (ס"ק לה) פוסקים שאשכנזים צריכים לומר תפילה זו אפילו בימים שבהם לא אומרים תחנון. אין אומרים "למנצח" בראש-חודש, בחנוכה, בפורים, בערב פסח, בערב יום-כיפור, בתשעה באב ובבית האבל.

בלבו של "ובא לציון" עומדת הקדושה השלישית הנאמרת מדי בוקר ובוקר (קדושה ראשונה נאמרת בברכות קריאת שמע כאשר אנו עונים "קדוש קדוש קדוש" והקדושה שנייה בחזרת הש"ץ), קדושה דסידרא, הכוללת קדושה בעברית ובתרגומה הארמי. כמו כן, אוסף פסוקים אחד מקדים את הקדושה ולאחריה נאמר אוסף פסוקים נוסף ובקשות.

 

הפסוקים הבאים (ישעיהו נ"ט, כ–כא) נאמרים לפני קדושה דסידרא:

 

וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה': וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא־יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם.

 

הערוך השולחן (סימן קלב סעיף ד) מסביר שאחרי אמירת "למנצח", מזמור המתאר את הצרות הבאות על עם ישראל, אנו מצהירים על אמונתנו בבוא הגואל. בדיוק כשם שישעיהו מכריז "ובא לציון גואל" אחרי שתיאר את העונשים שעתידים להיענש בהם ישראל, אנו מכריזים על אמונתנו בברית בין הקב"ה לעמו.

 

הערוך השולחן אף מוסיף שכבר חזינו בהתממשות נבואה זו. אחרי חורבן הבית השני הרומאים גזרו על העם היהודי גזרות שונות, אך דווקא אז התחזקה התורה ופרחה בתקופת התנאים.

 

בנוגע לקדושה דסידרא, בגמרא (סוטה מט ע"א) מובא:

 

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין וכו'. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר [דברים כ"ח, סז]: 'בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, הי בוקר? אילימא בוקר דלמחר, מי ידע מאי הווי? אלא דחליף. ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר [איוב י', כב]: 'ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים', הא יש סדרים – תופיע מאופל.

 

רש"י מפרש סוגיה זו ודן בתפקידה של קדושה דסידרא ובסיבה שעצם קיומו של העולם תלוי בה ובקדיש הנאמר לאחר אחרי לימוד אגדה.

 

סדר קדושה שלא תיקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו, והן כעוסקין בתורה וכיוון שנוהג בכל ישראל, בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתיים – קדושת השם ותלמוד התורה – חביב הוא. וכן 'יהא שמיה רבה מבורך' שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת – היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה – ויש כאן תורה וקידוש השם.

 

לדעת רש"י, קדושה דסידרא היא למעשה לימוד תורה שגם מעניק לנו הזדמנות לקדש את שם ה'. כך גם הקדיש הנאמר אחרי לימוד אגדה מכיל את שני המרכיבים הללו, לימוד תורה וקידוש ה'.

 

נוסף על הטעמים שמציע רש"י, רבי יוסף קארו (בית יוסף סימן קלב סעיף ב) מביא את דבריו של שיבולי הלקט (סימן מד), הדן בהערות המיוחסות לרש"י בחיבור האשכנזי העתיק "ספר הפרדס". שם מוסיף רש"י שהיו תקופות בהן נאסר לומר קדושה במקומה הרגיל (בחזרת הש"ץ), ובמקום זאת תוקנה קדושה לקראת סוף התפילה, כאשר החיילים שהופקדו לאכוף את הגזרה, כבר הלכו לדרכם.

 

הראשונים חלוקים בשאלת מעמדה של קדושה זו, כמו גם על מעמדה של הקדושה הנאמרת בברכה הראשונה שלפני קריאת שמע.

 

הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ז הל' יז) כותב על הקדושה שבברכות קריאת שמע, כי המתפלל יחידי צריך לדלג על הקדושה כולה. הר"ן (מגילה יג ע"ב) פוסק אף הוא שיש לדלג על קדושה זו כאשר מתפללים ביחידות. לעומת זאת, רבי אברהם בן הרמב"ם מעיד כי הרמב"ם עצמו חזר בו מפסיקתו והתיר ליחיד לומר קדושה זו (תשובות הרמב"ם סימן שיז). יתרה מזאת, הרשב"א (שו"ת חלק א סימן יז), רבינו ירוחם והמהר"י אבוהב (ראה בית יוסף סימן נט סעיף ג) מסכימים כולם כי מותר למתפלל יחידי לומר קדושה זו. ואכן, הטור מביא את דברי אביו, הרא"ש, שקבע שיחיד צריך לומר קדושה זו שכן היא בסך הכל מתארת כיצד מקדשים המלאכים את שם ה' כאחד.

 

באשר לקדושה דסידרא, אפילו בין המחמירים בעניין קדושה בברכה הראשונה שלפני קריאת שמע, יש פוסקים המתירים לומר קדושה דסידרא שלא במניין.

 

אמנם נהוג לומר גם ביחידות את הקדושה בברכותיה של קריאת שמע והנוסח השלם של קדושה דסידרא (רמ"א סימן קלב סעיף א), אך המשנה ברורה (סימן קלב ס"ק ג) קובע שבכל מקרה טוב יותר לומר קדושה בציבור, ואפילו כותב כי מי שטרם קרא "אשרי" או "למנצח" צריך לדלג קדימה כדי לומר קדושה זו עם הציבור. הערוך השולחן (סימן קלב סעיף ח) סבור מנגד שמכיוון שהתירו ליחידים לומר קדושה דסידרא, אין כל צורך לדלג כדי להספיק לומר אותה עם הציבור.

 

הפוסקים נחלקו בשאלה נוספת – אם מוטב לומר "ובא לציון" בעמידה או בישיבה. הזוהר, וגם ערוך השולחן, קוביעם כי יש לשבת. אחרים, הסוברים כי קדושה דסידרא היא אחד מ"דברים שבקדושה", פוסקים שיש לאמרה בעמידה. החזון איש (ראה פסקי תשובות סימן קלב סעיף ב הע' יא) לדוגמה, היה עומד בפסוקים אלה אפילו כאשר היה חלש מכדי לעמוד בתפילת שמונה-עשרה.

 

הפסוקים והתחינות שאחרי קדושה דסידרא מופיעים כבר בסידור רב עמרם גאון (עמ' עה).

 

הערוך השולחן מסביר גם כאן שפסוקים אלה תוקנו כתגובה למצבו של העם היהודי. אנו פונים לקב"ה בתחינה שיעזור לנו לעבוד אותו ולהתגבר על יצר הרע, על אף הצרות התוקפות אותנו. יתרה מזאת, פסוקים אלה מציעים נחמה ומביעים כיצד על אף שכעת אנו לא מסוגלים לשקוע בלימוד תורה בשל קשיי הקיום היומיומי, הקב"ה עדיין מחכה ומצפה להתמסרותנו לתורה.

 

רבי יוסף קארו, בבית יוסף (סימן קלב), מביא את "ספר הפרדס" (כפי שהזכרנו לעיל), שם נדון הפסוק (תהילים כ"ב, ד) "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל", הנאמר בין שני הפסוקים הפותחים את "ובא לציון" וקדושה. מוסבר שם כי "הקב"ה משרה שכינתו בתוכנו לשמוע תהלות ישראל".

 

מעניין להוסיף כאן שפסוקים אלה העוסקים באימננטיות של אלוקים בעולמנו, ככל הנראה השפיעו רבות על התיאולוג הגרמני רודולף אוטו (1865–1937). בשנת 1911 נסע אוטו לצפון אפריקה, להודו ולמזרח הרחוק. במסעותיו אלה ביקר אוטו גם בבית כנסת במרוקו ביום-כפור. הוא נרגש מאוד לראות כיצד אומר הציבור קדושה במהלך התפילה, כפי שתיאר באחד מכתביו:

 

שמעתי "סנקטוס, סנקטוס, סנקטוס" מפי הקרדינלים של סנט פיטר, "סְבייט, סְבייט, סְבייט" בקתדרלה של הקרמלין, "הולי, הולי, הולי" של הפטריארך של ירושלים. בכל שפה שבה הן מושמעות, המילים הנעלות ביותר שנישאו אי פעם בפי האדם, תמיד נאחזות במעמקי הנפש, ברעד אדיר המרגש ומעורר את המיסתורין של העולם האחר החבוי בעולם הזה. כך יותר מכול במקום פשוט זה, בו מהדהדות המילים באותה שפה שבה ישעיהו קיבל אותן לראשונה, ומפי האנשים שלהם הוענקו לראשונה.

 

(רודולף אוטו, "בודהיזם ונצרות: השווה והשונה". מתורגם לעברית מתרגומו לאנגלית של פיליפ אלמונד, Buddhist-Christian Studies 4 [198z4], p. 101)

 

חוויה זו הניעה את רודולף אוטו לצאת למסע ארוך שנים בעקבות מעמקי חוויית הקדושה בדתות שונות (ע"פ דניאל מוק בספרו: "Een wijze uit het westen: beschouwingen over Rudolf Otto en het heilige" אנתולוגיה של מאמרים העוסקים בתורתו של רודולף אוטו). בספרו הקלאסי "הקדושה", מתאר אוטו את "הרגש הנומינוזי" המתגלה בחווית נוכחותו של האל (תרגמה לעברית מרים רון).

 

רב עמרם גאון, המובא בבית יוסף (סימן קלב), כותב שאסור לעזוב את בית הכנסת לפני אמירת קדושא דסידרא "דדבר שהעולם מתקיים עליו אי אפשר לזלזולי ביה".

 

מי שנאלץ לעזוב מוקדם או לקצר את תפילותיו צריך לתת עדיפות לאשרי ולקדושה דסידרא, הואיל ותחנון אינו אלא רשות, ולאשרי ולקדושה דסידרא, כפי שהוכחנו מהגמרא, יש חשיבות עליונה. בנוסף, תפילות אלה חשובות יותר מהתפילות הבאות לאחר מכן: עלינו, שיר של יום, ופיטום הקטורת.

 

השולחן ערוך (סימן כה סעיף יג) כותב שנהגו לא להסיר את התפילין עד אחרי קדושה sסידרא. הרמ"א סובר כי יש לחכות עד אחרי קדיש יתום. המשנה ברורה (ס"ק נה) כותב שהאר"י ז"ל נהג שלא להסיר את התפילין עד אחרי הפסקה שנייה של "עלינו".

תפילת "עלינו לשבח" עומדת במרכזה של "מלכויות", התפילה הנאמרת במוסף ראש-השנה. מקורה ומחברה של "עלינו" אינם ידועים, אך ניתן למצוא תפילה זו בסידורים העתיקים ביותר.

 

רב עמרם גאון לדוגמה, כלל את "עלינו" בסדרה של תפילות הנאמרות ב"מלכויות" במוסף של ראש-השנה, המכונות "תקיעתא דבי רב". בתלמוד הירושלמי מוזכרת תפילה זו מספר פעמים (ראה למשל ראש-השנה פ"א הל' ה).

 

הראשונים מציעים סברות שונות באשר למקורה של התפילה ולזמן חיבורה. חלק מהראשונים סבורים שנכתבה לפני חורבן הבית, שכן התחינה להשבת עבודת המקדש המצויה בתפילות רבות אחרות, אינה מופיעה ב"עלינו". כמו כן, עקירתה של עבודה זרה היא נושא מרכזי המוזכר בתפילות רבות מתקופת המקדש.

 

מחד גיסא, הכולבו (סימן יז) מביא מסורת הקושרת את "עלינו" ליהושע בן-נון, שחיברהּ עם כיבוש העיר יריחו. הטור (סימן קלג) מאידך גיסא, מזהה את הביטוי "מושב יקרו" עם ספרות ההיכלות, כתבים קבליים מתקופת הגאונים.

 

מרבית הגאונים והראשונים עוסקים בתפילה זו בהקשר לתפילת ראש-השנה, ולא מזכירים אותה כחלק מסוף התפילה. רבינו שמחה מוויטרי, תלמידו של רש"י, מביא את המנהג לחתום את תפילת החול באמירת "עלינו" (מחזור ויטרי סימן קצג). ראשוני אשכנז, כמו הרוקח והכולבו, ומאוחר יותר הטור והרמ"א (סימן קלג סעיף א), תומכים במנהג זה.

 

הרב יוסף דב סולובייצ'ק (ספר הררי קדם, חלק ב', סימן קט) הסביר שניתן להבין את יסוד המנהג של אמירת עלינו לשבח בסוף התפילה בשני אופנים. מחד גיסא, ניתן לראות את אמירת עלינו לשבח כסיום התפילה. מאידך גיסא, רבי יואל סירקיס (1561–1640) מסביר בפירושו לטור (סימן קלג) "בית חדש":

 

הטעם [לאמירת "עלינו" בסוף התפילה] הוא לתקוע בלבבינו קודם שנפטרים לבתיהם יחוד מלכות שמים ושיחזק בלבבינו אמונה זו ש'יעביר הגילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי', כי אז גם כי יש לכל אחד מישראל משא ומתן עם הגויים עובדי עבודה זרה וגילוליהם ומצליחים [למרות זאת] לא נפנה לבבינו אל האלילים ולא יעלה במחשבה חס ושלום שום הרהור עבירה.

 

לדעתו אין לראות באמירת עלינו לשבח כסיום של התפילה, אלא כהתחלה של פעילותנו שאחרי התפילה.

 

הרב סולובייצ'ק הסביר, על פי ההבנות האלה, את המחלוקת בשאלה אם יש לספור ספירת העומר לפני "עלינו לשבח" (פרי מגדים, אשל אברהם סימן תפט ס"ק טו) או אחריו (כמנהגו של הגר"א). אם "עלינו לשבח" הוא גמר התפילה, אז יש לספור את ספירת העומר, שהיא מצווה בפני עצמה, אחרי "עלינו". ואולם אם "עלינו לשבח" נאמר על גמר התפילת והיציאה מבית הכנסת, אז יש לספור את העומר ואחר כך לומר "עלינו לשבח".

 

"עלינו" נאמרת במעומד ונהוג לכרוע ולקוד עם אמירת המילים "ואנחנו כורעים ומשתחווים", כדי לא להיראות כאילו אנו דוחים את העקרונות המובעים בתפילה (משנה ברורה סימן קלב סעיף ט).

 

"עלינו" כוללת ביטוי העשוי להיראות פוגעני כלפי הגויים ועבודתם, ולכן בעבר שורה זו צונזרה:

 

עָלֵינוּ לְשבֵּחַ לַאֲדון הַכּל. לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוצֵר בְּרֵאשית. שלּא עָשנוּ כְּגויֵי הָאֲרָצות. וְלא שמָנוּ כְּמִשפְּחות הָאֲדָמָה. שלּא שם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגורָלֵנוּ כְּכָל הֲמונָם: שהֵם מִשתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק [ישעיהו ל', ז] וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לא יושיעַ [מ"ה, כ].

 

לא רק שאנו מביעים בוז כלפי עובדי אלילים בביטויים אלה, יש גם מי שנהגו להביע את רגשותיהם בדרכים אחרות. הט"ז כותב (יו"ד סימן קעט ס"ק ה):

 

שנוהגין ברקיקה קודם 'ואנחנו כורעים' דשם הכול יודעין שהרקיקה היא לבזיון הגילולים של עובדי כוכבים...

 

מנהג מפתיע זה התפתח ככל הנראה מתוך הדמיון בין המילה "רִיק" והמילה "רוֹק". רבים ביקרו מנהג זה מסיבות שונות. חלק מהפוסקים חששו שמא עמי הארצות יבינו את המנהג בצורה מוטעית. אחרים הזכירו בהקשר זה כי השולחן ערוך (או"ח סימן צב סעיף ט) אוסר להתפלל אחרי שיורקים. רבים מן האחרונים ביקשו לבטל מנהג זה.

 

במשך מאות שנים, גררו הכינויים להם זכו הגויים ועובדי האלילים ביקורת מצד לא יהודים.

 

בשנת 1399, קבע פסח פיטר, יהודי מומר, שהמילה "וריק" רומזת לישו, שכן ערכה של המילה בגימטריה זהו לגימטריה של "ישו": 316. כמו כן, בשנת 1530 חזר על האשמה זו אנטוניוס מרגריתה בספר שנקרא "כל האמונה היהודית". סמואל פרידריך ברנץ, יהודי מומר, חזר על טענה זו שבעים שנה מאוחר יותר בספרו "Jüdischer Abgestreifter Schlangenbalg" ובתרגום חופשי "עור הנחש של היהודים – מופשט".

 

חלק מהרבנים, כמו ר' יו"ט ליפמן מילהויזן בחיבורו "ספר הניצחון", ניסו להתווכח עם טענות אלה והסבירו ש"עלינו" חוברה הרבה לפני הולדת ישו, ומתייחסת לעובדי אלילים בלבד. רבי מנשה בן ישראל (1604–1657) הקדיש פרק שלם בספרו "תשועת ישראל" ל"עלינו", שם טען כי התפילה נכתבה על ידי אנשי כנסת הגדולה בתחילת תקופת בית שני. כמו כן הוא כותב, הביטוי המעליב מורכב למעשה משני פסוקים מישעיהו, שחי בסביבות 700 שנה לפני ישו.

 

אף על פי כן, יוהאן אנדריאס אייזנמנגר (1700), בספרו האנטישמי "Entdecktes Judentum" (היהדות המגולה), אף הוא פירש ביטוי זה כעלבון לנצרות. בגלל האשמותיו אלה, בשנת 1702 הותקפו יהודי פרוסיה באכזריות רבה.

 

ב-28 באוגוסט 1703, פרידריך הראשון (1657–1713), מלך פרוסיה, גזר כי על היהודים למחוק שורה זו מהתפילה. ההכרזה שפרסם קבעה גם ששליח הציבור יאמר "עלינו" בקול רם ופקידים מטעם המלך יבקרו בבתי הכנסת כדי לוודא שהאיסור נשמר.

 

בין היתר, הרב יהושע יהודה לייב דיסקין (1818–1891), המהרי"ל דיסקין, קבע כי יש לשוב ולומר "עלינו". עם זאת, עד ימינו אנו חלק מקהילות אשכנז נוהגות להשמיט שורה זו.

 

למרבה הצער, "עלינו" העוסקת בקידוש ה', נקשרה גם לרדיפות הנוצרים. רבי יוסף הכהן (1496–1575), בחיבורו ההיסטורי "עמק הבכא" (עמ' 49–52) כותב:

 

אמר יוסף הכהן אוי לי אמי כי ילדתיני כי רעה נשקפה מצרפת ושבר גדול בביאולואיש (Blois), על קיצו ועל קצירו שודד נפל. ויהי בשנת תתקל"א ודי אלפים היא שנת קע"א ואלף (1171)... ויתחזקו הערלים ויקחוהו מידם, ויכו אותם לפי חרב וישליכום אל תוך האש, ולא נשרפו גם הם גם יתר היהודים אשר היו אתם שלושים ואחת נפש, ותצא נשמתם וימותו לפני ה'... כדברים, האלה כתבו אל ר' יעקב מהעיר אורליאנ"ש (Orleans) הקרובה אל חללי ה'. ויכתבו שנית לאמור: ויהי כעלות הלהב יישאו קולם פה אחד וירונו, ויאמרו הערלים: 'שמענו שירכם ולא ידענו מה, אך לא שמענו כמוהו בלתי היום'. ויודע באמת כי עלינו לשבח היה השיר ההוא אשר שמעו הערלים בעת הנמהרה ההיא.

המשנה האחרונה במסכת תמיד (פ"ז מ"ד) מפרטת אילו פרקי התהילים היו מזמרים הלוויים בכל יום בבית המקדש, אחרי הקרבת קרבן תמיד של שחר. לקרבן התמיד הועלה כבש פעמיים ביום בבית המקדש (במדבר כ"ח, ד), בבוקר ובין הערביים. הגמרא (ראש-השנה לא ע"א) מסבירה מדוע נבחר כל מזמור להיאמר ביום מסוים.

 

העדות המוקדמת ביותר לכך שמזמורי תהילים מסוימים שויכו ליום מסוים נמצאת בספר תהילים עצמו, שם נכתב בפתח מזמור צ"ב "שיר ליום השבת". כמו כן, בתרגום השבעים (מגילה ט ע"א–ע"ב) מצוין בתחילת חלק ממזמורי התהילים באיזה יום היו הלוויים מזמרים אותם בבית המקדש.

 

בעוד במקור רק הלוויים היו מזמרים שיר של יום בעת הקרבת קרבן התמיד, במסכת סופרים (פ' י"ח מ"ב) אחרי שמובא המקור לשיר של יום במסכת תמיד, נאמר: "שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בנה מזבח חדש והקריב עליו קרבן".

 

בנוסף, מחזור ויטרי (סימן תקכז) מביא את התלמוד הירושלמי (תענית פ"ד הל' ה), שם נדונה השאלה אם יש לומר שיר של יום "בלא נסכים", כלומר בנפרד מהקרבת הקרבנות. הירושלמי מסיק לבסוף כי הדבר מותר. מקובל להקדים כל פרק תהילים בנוסח "היום יום... שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש".

 

הרמב"ם, בנוסח התפילה המובא בסוף ספר אהבה, כותב כי יש מי שנהגו לומר "שיר של יום". לעומת זאת, בסדר רב עמרם גאון נכתב פשוט כי יש לומר "שיר של יום".

 

ישנם מנהגים שונים הנוגעים לאמירת "שיר של יום". האשכנזים נוהגים (רמ"א או"ח סימן קכג סעיף ב) לקרוא "שיר של יום" אחרי "עלינו". הספרדים לעומת זאת נוהגים לומר "שיר של יום" אחרי קדיש ו"ובא לציון", ורק לאחר מכן אומרים "עלינו".

 

מכיוון ש"שיר של יום" קשור לקרבן תמיד של שחר, ניתן לשאול מדוע לא נאמר "שיר של יום" גם במנחה כמקבילה לתמיד של בין ערביים. ואכן, מדברי המשנה (ראש-השנה פ"ד ה"ד) עולה כי יש לומר "שיר של יום" גם במנחה.

 

המשנה ברורה (סימן קלב ס"ק טז) מסביר כי אמנם "שיר של יום" היה צריך להיאמר בבית המקדש עם קרבן התמיד של בין ערביים, אך בבית המקדש גם דלגו פעמים רבות על שיר של יום במנחה, שכן הנסכים שהובאו עם התמיד של בין ערביים נמשכו פעמים רבות עד אחרי רדת החשיכה. לפיכך לא נוהגים לומר "שיר של יום" במנחה, שכן אפילו בזמן בית המקדש לא בהכרח נישא "שיר של יום" במנחה. ערוך השולחן (סימן קלג סעיף ב) מציע סברה נוספת ומסביר כי משום ש"שיר של יום" הוא רק זכר לשיר בבית המקדש, מספיק לאמרו פעם אחת ביום.

 

בימים שבהם מתפללים מוסף, חלק מהקהילות נוהגות לומר "שיר של יום" אחרי שחרית ולפני קריאת התורה, אך אחרים נוהגים לומר "שיר של יום" אחרי מוסף (ראה מגן אברהם סימן קכב ס"ק ד).

 

הרמב"ן (שמות כ', ז) סבור כי כל אימת שאדם קורא ליום בשם המספר שלו (שלישי, רביעי וכו'), הוא מקיים את המצווה לזכור את יום השבת. אם כן, אנו מקיימים מצווה זו גם כאשר אנו קוראים לפני "שיר של יום" את הפתיחה "היום יום... בשבת".

התורה (שמות ל', לד–לו) אומרת כי יש להקטיר קטורת כחלק מעבודת המקדש בימות השבוע.

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם.

 

בסידור התפילה מאוחדים קטעים מהתלמוד הבבלי (כריתות ו ע"א) ומהתלמוד הירושלמי (יומא פ"ד הל' ה) המתארים יחד את הרכבה של הקטורת ואת אופן הכנתה. נוסח זה נאמר מדי בוקר ובוקר, אחרי הפסוקים מהתורה העוסקים בקטורת שהבאנו לעיל, כחלק מפרשת הקרבנות.

 

מעניין לציין כי בסדר רב עמרם גאון "פיטום הקטורת" מופיע אחרי התפילה, ולא מוזכר כלל המנהג לומר קרבנות לפני שמונה-עשרה. ככל הנראה המנהג לומר קרבנות לפני תפילת עמידה – וליתר דיוק לפני פסוקי דזמרה – התפתח רק מאוחר יותר.

 

בנוסף ל"פיטום הקטורת" לפני פסוקי דזמרה, רבים נוהגים לומר "פיטום הקטורת" גם אחרי הקדיש האחרון של שחרית, סמוך ל"שיר של יום".

 

הבית יוסף (סימן קלג) מביא את דברי המהר"י אבוהב לפיהם יש לקרוא את "פיטום הקטורת" מתוך הכתב שמא ידלג המתפלל על אחד מסימני הקטורת ויתחייב מיתה, כפי שנאמר בגמרא (כריתות ו ע"א) "חיסר אחת מכל סממניה – חייב מיתה". המהר"י אבוהב מוסיף כי יתכן שזוהי הסיבה שבגינה רבים נוהגים שלא לומר "פיטום הקטורת" כלל. הבית יוסף חולק על דעה זו וכותב כי על פי רש"י, "חייב מיתה" רק מי שמעלה ביום כיפור קטורת שאחד מסימניה חסר. אמנם עולה מדברי הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ח) כי עונש זה חל כל השנה כולה, אך הרמב"ם מייחס עונש זה לכך שהחסרת אחד מסימני הקטורת (קטורת זרה) נחשבת כביאה למקדש שלא לצורך, עונש שללא ספק אינו חל על המעשה הפשוט של אמירת "פיטום הקטורת".

 

הרמ"א (סימן קלב סעיף ב) כותב כי יש לומר "פיטום הקטורת" פעמיים בכל יום, ערב ובוקר, לאחר התפילה (שכן הקטורת הוקטרה במקדש פעמיים ביום). עם זאת, הרמ"א מוסיף כי לאור החששות שהעלה המהר"י אבוהב, כפי שכתבנו לעיל, בקהילות רבות נהגו לדלג על "פיטום הקטורת" במשך השבוע, שכן המתפללים טרודים בפרנסתם וממהרים למלאכתם ואינם יכולים לומר קטע תפילה זה בדיוק הראוי.

בעוד על פי נוסח אשכנז בתפוצות לא אומרים "פיטום הקטורת" בימות החול, בארץ ישראל נהוג בכל העדות לומר "פיטום הקטורת", אולי בעקבות הוראותיו של הגאון מוילנה לתלמידיו שעלו לארץ.

 

האחרונים חלוקים בשאלה אם יש לומר "שיר של יום" לפני "פיטום הקטורת". הרמ"א (סימן קלב סעיף ב), בעקבות הטור (סימן קלב) וסדר רב עמרם גאון, ממקמים את "פיטום הקטורת" לפני "שיר של יום". האר"י ז"ל (ראה כף החיים ס"ק מח) לעומת זאת, על סמך תפיסה קבלית של סדר התפילה, היה אומר "שיר של יום" לפני "פיטום הקטורת".

 

לפני "פיטום הקטורת" מופיע הפיוט "אין כאלוקינו". רבי צדקיהו בן רב אברהם הרופא, בספרו "שיבולי הלקט" (עניין תפילה סימן א), מביא את דברי רש"י, ומסביר ש"אין כאלוקינו" הוסף לתפילה כדי לפצות על ההשמטה של שתיים-עשרה ברכות בתפילת עמידה בשבת וביום-טוב, שאז מתפללים תפילת שבע ולא תפילה של תשע-עשרה ברכות. כדי לקיים את המצווה לברך מאה ברכות בכל יום (מנחות מג ע"ב), תיקנו לומר "אין כאלוקינו" בשבת וביום-טוב. ראשי התיבות של שלוש השורות הראשונות של "אין כאלוקינו" הם "אמן", ושתי השורות האחרונות פותחות במילה "ברוך" ובמילה "אתה". כך מייצג הפיוט את הרכיבים הבסיסיים של ברכה רגילה. כאשר כל שורה מוכפלת פי ארבע, מתקבלות שתיים-עשרה "ברכות" נוספות, כך שסך כל הברכות נותר זהה לזה שבימות החול.

 

לאחר פיטום הקטורת מופיעה פסקה מ"תנא דבי אליהו", המובאת בגמרא (נידה עג ע"א), המהללת את הלומדים הלכות מדי יום ויום.

 

לבסוף, אנו קוראים את הפסקה האחרונה במסכת ברכות (סד ע"א) האומרת:

 

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר [ישעיהו נ"ד, יג] 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך'...

 

הרב קוק (עולת ראי"ה כרך א, עמ' של–שלא) מסביר פסקה זו:

 

יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות, וא"כ כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא ע"י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו.

 

נראה שמסר זה אינו חשוב רק בסיומה של מסכת שבה הוצגו הדיונים שערכו חכמים, אלא גם בעל משמעות רבה בסיום תפילת החול, רגע לפני שאנו נפנים להתמודד עם אתגרי היום-יום.