ביצה | תפילות שבת, ראשי חודשים וימים טובים

בשיעור הקודם עסקנו בבירור האופנים השונים בהם מתקדשים המועדים. בשיעור זה ברצוננו לעסוק בבירור אופייה של קדושת המועדים.

בתורה קיים קשר הדוק בין ג' הרגלים לעונות השנה. בג' הרגלים האדם פוגש את א-לוהיו בהתאם למקצב של הטבע והבריאה: בתקופת האביב חוגג הוא את הפסח, בבוא הקיץ ותקופת הקציר את חג השבועות ובבוא הסתיו ותקופת האסיף את סוכות.

בהקשר זו שונים ראש השנה ויום הכיפורים. אף על פי שהכתוב מכנה אותם מקראי קודש בפרשיית המועדים, מועדים אלו אינם מחוברים למעגל הטבעי. ימים אלו מתקדשים מכוח קביעתה הפוזיטיבית של התורה כימי זיכרון וטהרה. בשיעור זה נעמוד על הביטויים ההלכתיים של הבחנה זו בתפילה הנאמרת בכל אחת מן המועדים. 

מעשה בגרי"ד סולוביציק

שמעתי פעם מפי הרב בנימין תבורי את הסיפור הבא על הגרי"ד סולוביציק. כילד פלא נסע הגרי"ד עם אביו ר' משה לכינוסי רבנים באירופה. באחד מן הכינוסים הובא הגרי"ד בפני רבי ברוך אפשטיין בעל התורה התמימה וזה חד לו חידה:

אנו יודעים כי בתפילה השבע של המועדים חותם החזן מקדש ישראל והזמנים, חוץ מבראש השנה שם חותם החזן מקדש ישראל ויום הזיכרון. במה נשתנה יום הזיכרון משאר המועדים בו טורח הכתוב לפרט מהי קדושת הזמנים?

תשובת התורה התמימה לשאלתו הייתה כי זהו אחד מן המקומות בהם בעלי הסידור הקדמונים השאירו סימן ותזכורת בנוסח התפילה. לדבריו, בכל מועד ומועד ראוי היה לציין בתפילה: מקדש ישראל וחג פלוני. בראש השנה השאירו בעלי הסידור סימן לדבר וציינו במפורש מקדש ישראל ויום הזכרון, אלא שסימן זה נשכח במשך הדורות.

ילד הפלא הצעיר דחה את תירוצו של הקשיש, והראה מדוע יש להבחין בין קדושות הזמנים בראש השנה לשאר המועדים. לטענתו, חידושו של התורה תמימה כי בעלי הסידור קיצרו בלשונם, הוא עורב פרח.

קדושת הזמנים

בפרשיות המועדים הפזורות בתורה לא מצאנו הפרדה לעניין הקדושה בין המועדים השונים. כך לדוגמה, בפתיחה לפרשת המועדים בפרשת אמור נאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש" - ללמדך שכל המועדים נובעים מאותו מקור קדושה.

הגמרא בברכות (מט.) העומדת על פשרה של ברכת 'מקדש השבת ישראל והזמנים', מסבירה כי בשונה מקדושת השבת, קדושת הזמנים נובעת ממעשיהם של ישראל המקדשים את הזמנים.

מדוע אם כן, שינה הרמב"ם את נוסח ברכת הזמנים של ראש השנה, ולא השתמש בתיאור הכללי של מקדש ישראל והזמנים?

ככל הנראה יש לומר שע"פ תפיסת הרמב"ם כאשר תקנו חז"ל את ברכת הזמנים הם תיקנוה על שלושת הרגלים, ואילו ראש השנה שאינו רגל לא נכלל ברשימה זו. להלכה אמצו בני אשכנז את שיטת הרמב"ם וגם ביו"כ חותמים את ברכת הזמנים באופן הבא: 'מקדש ישראל ויום הכיפורים'.

באופן דומה תירץ הגרי"ד סולביציק את קושיית בעל התורה התמימה: סתימתם של בעלי הסידור בברכת הזמנים בשלושת הרגלים נובעת מתוך התפיסה כי בשלושת הרגלים קדושת המועדים נובעת ממקור אחד.

שלושת הרגלים לעומת ראש השנה ויום הזכרון

על אף מאפייניהם היחודיים של שלושת הרגלים, מצאנו להם כאמור קו משותף והוא תלותם בעונות השנה. כאשר ישראל מקדשים את המועדים, הם מחברים את זמנו של החג לעונת השנה ולתקופה החקלאית שלה. בברכת מקדש ישראל והזמנים, בא לידי ביטוי חיבור זה במילה זמן המתארת באופן כללי את היחידה בה מתקיימת התרחשות.

בראש השנה וביום הכיפורים קדושת המועדים אינה נובעת מן ההתרחשויות שקורות ביחידת זמן זו, אלא מהיותם ימים של זכרון סליחה וכפרה. בעלי הסידור בקובעם את ברכת היום במועדים אלו, לא יכלו להתשתמש במילה זמן בהקשר זה, שכן מועדים אלו אינם תלויים בעונות השנה אלא בקביעה של התורה כי מועדים אלו יתייחדו לזמני זכרון וסליחה.

התפיסה העומדת מאחורי העובדה שימים אלו נקבעו מחוץ למעגל הזמן, הינה כי האפשרות לסליחה וכפרה היא עניין שהוא למעלה מן הטבע. חז"ל הדגישו רעיון זה בדברי המדרש כי תשובה קדמה לעולם. התשובה קדמה לעולם כי העולם משקף את הטבע ומערכת האילוצים בהם האדם חי, אשר לא בהכרח מאפשרים לאדם את הבחירה. התשובה ככח של תיקון וכמי שנובעת מן הבחירה, היא האפשרות להחלץ מן המעגל הטבעי.

לכן בעלי הסידור קבעו ברכה בפני עצמה למועדים אלו, שכן אופי התקדשותם הוא שונה במהותו משלושת הרגלים.

טעה או שכח את בהזכרת הזמן בתפילה

בספרות הלכה מצאנו התייחסות ענפה למצבי ביניים בהם אדם מתוך הרגלו התפלל ביו"ט תפילת שבע לא בצורה הנכונה. בין הפוסקים מצאנו מספר גישות:

1. שיטת הפרי חדש: הכל הולך אחר החיתום. אם במועד אדם סיים את הברכה האמצעית תחת החתימה מקדש ישראל והזמנים - יצא ידי חובתו. כך למשל אם יו"ט ראשון של פסח חל להיות בשבת ואדם מתוך הרגלו התחיל בתפילת שבע של שבת, ותוך כדי התפילה גילה את טעותו וסיים מקדש השבת ישראל והזמנים - יצא ידי חובתו^[1].
2. שיטת הגרע"א: אם טעה ולא הזכיר בגוף הברכה האמצעית את יו"ט  - לא יצא ידי חובתו. ע"פ גישה זו החיתום המדויק לא מתקן את הטעות שנעשתה בגוף הברכה.

להלכה פסק בעל ערוך השולחן (או"ח סי' תפ"ז, סעיף ד) כשיטת רקע"א שאין בכח החיתום לבדו לתקן את המעות.

אולם לענ"ד יש לבחון את הדברים. אם נכונים דברינו שקדושת המועדים נובעת ממקור אחד, והוא יכולתם של ישראל לקדש את הזמנים, הפירוט המופיע בברכה האמצעית בתפילת יו"ט היא תוספת שאינה קשורה לגוף הברכה שעניינה היא הקדושה הכללית בה ישראל מקדשים את המועדים.

בעל 'ערוך השולחן' המביא את הסברא אותה הצגנו בשיעור זה, לפיה קדושת הזמנים של ג' רגלים מגיעה ממקום אחד, סבור שאעפ"כ מאחר ובעלי הסידור החליטו לתקן לפרט מהו המועד ברכה 'את יום חג המצות הזה', לאחר הפירוט הוא עיצב אופי הברכה ולכן אם הוא טעה ביום עליו לחזור על ברכתו.

טעה וחתם בברכת הזמנים ברה"ש וביוה"כ

מצב ביניים נוסף שלגביו לא מצאתי התייחסות מרובה בפוסקים, הוא במי שטעה ואמר בראש השנה בסוף ברכת הזמן מקדש ישראל והזמנים, ולא מקדש ישראל ויום הזכרון. ע"פ התזה שהצגנו לעיל כי קדושת המועדים בראש השנה וביוה"כ שונה באופייה מקדושת הזמנים שבג' רגלים, הרי שלא יצא ידי חובתו^[2].

לאורך דברינו הצגנו את עמדת הגרי"ד סולוביציק כי קדושת המועדים מרוכבת מרכיבים שונים של קדושה. חשוב להדגיש כי בסוגיות במסכת ביצה פסחים וברכות העוסקות בשאלה זאת לא מצאנו התייחסות המבחינה בין הקדושות השונות, אולם מצאנו הד לחלוקה זו בדברי הראשונים (רבנו בחיי שמות י"ג, ד). כך משמע גם משפטי המקראות הרואים את ג' הרגלים כזמנים של שמחה בהם האדם עומד מולו קונו ומודה לו על השפע והברכה בפרי האדמה ועמלו, ואילו את ראש השנה כזמן שמעל הטבע, כימי זכרון וטהרה בהם האדם יכול לצאת מן המעגל הטבעי ולהתחדש.