הפטרת תשעה באב | 'אסוף אסיפם': פורענות ופתח תקווה

ירמיה ח', יג - ט', כד

אך טבעי הוא שבחרו את הפטרת תשעה באב מתוך נבואות ירמיהו, שהוא שניבא על החורבן הצפוי והוא שהיה עד להתגשמות הנבואה

א. מסגרת

סממן סגנוני למסגרת הנבואה הוא הביטוי 'נאום ה' '. כך היא פותחת: "אסף אסיפם נאם ה' " וכך הוא חותמת: "כי באלה חפצתי נאם ה' ". וכמה פעמים חוזר הביטוי בנבואה (ח,יז; ב,ה,ח).[1]

ועוד פן מסגרתי: הנבואה פותחת ב"אסף אסיפם" והיא כנחתמת ב"ואין מאסף" (ט,כא) ועוד ידובר על כך בהמשך.

"אסף אסיפם" - לשון כלייה. ונראה כי הנביא השתמש כאן במילה אסף שיש בה כמין כפל משמע קוטבי , שכן אסוף יש לו גם משמע חיובי של ברכה. שברכה גדולה היא כשאדם אוסף את יבולו ואסיף זה מלווה בזמרה וגיל[2]. והנה עתה תחת ברכה - מארה; ותחת שמחה - אבל[3].

ב. אין ענבים ואין תאנים ואין שלווה

הכל כלה - "אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה" (יג). ובמכוון נקט הנביא גפן ותאנים, שהם בפוריותם משמשים סמל לשלווה והשקט. כך מתוארת מלכות שלמה ושלווה בימי שלמה - "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו מדן ועד באר שבע" (מל"א ה,ה).

ולא רק שהפרי כלה, אלא אף העלה נבל, ולא נותרו ענפים ועלים להצל תחתם. הישיבה בצל גפן ותאנה, אינה רק סמל לרווחה כלכלית, אלא גם לשלווה ביטחונית. ועתה לא רק שכלתה הרווחה, אלא יש צורך להישגב מפני אויב צפוי, ומכאן הקריאה "על מה אנחנו ישבים" (יד), בכמין שלווה מדומה, אלא "האספו (בהמשך לצליל "אסף אסיפם") ונבוא אל ערי המבצר". לא עוד שלווה כפרית, אלא התבצרות בערי מבצר.[4]

ושם בערי המבצר "נדמה" כלומר - נשתוק (רד"ק). וזו שתיקה רועמת, לעומת קולות השמחה וההידד שהיו צפויים להישמע לעת בציר ואסיף.

שתיקה זאת יש עימה השלמה עם המצב, השלמה הנובעת מהסתכלות מעמיקה המגעת לשורשי המצב - "כי ה' אלהינו הדימנו", וקבלת הדין[5]- "כי חטאנו לה' ".

מפרי הגפן לא שתינו כי כלה היבול, ותחת שתות מהיין המשמח השקה אותנו ה' "מי ראש", היינו מים מרים ארסיים.

באמת מצינו כמין מי רוש היוצאים מגפנים - "כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמרה, ענבמו ענבי רוש, אשכלת מררת למו" (דברים לב,לב).

סיכום המצב נשמע בפסוק טו

קוה לשלום ואין טוב לעת מרפה והנה בעתה

הרי זה כמין הדרגה: לא זו בלבד שאין התקווה מתממשת ('ואין טוב'[6]) אלא שהמצב הופך גרוע יותר ('והנה בעתה').

ג. שלוחי הפורענות

הבעתה כבר היא מתממשת והולכת - "מדן נשמע נחרת סוסיו" (טז). איזכור דן כאן בא אולי כהנגדה לימי השלווה שהתאפיינו בהיות ישראל יושבים בטח "מדן ועד באר שבע" (מל"א ה,ה). והנה עתה נשמעים משם צלילי מלחמה של האויב, ומתקיים מה שנאמר לירמיה בתחילת נבואתו: "מצפון תפתח הרעה" (א,יד).

האויבים הם שיאכלו "ארץ ומלואה" אבל גם "עיר וישבי בה". שאם חשבו ישראל להישגב בערי המבצר, הרי גם שם צפויים הם לאבדון.

ואפשר ש'ארץ' היא ארץ ישראל, ו'עיר' היא עיר הקודש. ואם כן כבר עברה הפורענות לשלב נוסף, שאם בחזות הקשה של ישעיה - זו שנקראה בשבת חזון - עוד "נותרה בת ציון כסכה בכרם ... כעיר נצורה" (ישעיהו א,ח), הרי עתה גם לה צפוייה פורענות. והרי זה מפורש להלן: "ונתתי את ירושלים לגלים מעון תנים" (ט,י).

אולם נאום ה' מודיע להם כי לא רק אויב, שקול סוסיו נשמע למרחוק, הוא הצפוי להם, אלא "נחשים צפענים אשר אין להם לחש" (יז). וקשה רעתם של אלו האחרונים, שכיוון שאין להם לחש אין פגיעתם צפויה ואי אפשר להערך לקראת נשיכתם.

ד. דו או תלת שיח

בפסוקים יח-כג נשמעים קולות שונים, מהם הנראים להיות דברי הנביא, מהם דברי העם ומהם דברי ה'; מהם שאלות מכאיבות ומהם ביטויים של כאב. מסתבר שכל בליל הקולות הללו עולים מתוך ליבו של הנביא, שהוא כמייצג בו זמנית את ה' ואת העם, ובתוך הדברים הוא כמשמיע את אנחותיו שלו, על כי שיח זה מתקיים בתוכו ולא ישירות בין ה' לבין העם.

אם קודם נשמעה נחרת סוסיו של האויב למרחוק, הרי עתה נשמעת שוועת בני העם, שהם כבר גלו ומצויים מארץ מרחק[7]. והקול קול חלושה. הם כתמהים: "הה' אין בציון אם מלכה אין בה" (יט) וכיצד זה ישלטו בה האויבים. תגובת ה' אף היא באה כתמיהה: "מדוע הכעיסוני בפסליהם"[8].

ושוב נשמעת שוועת העם: "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (כ), מלמד שגם לאחר שבאה הצרה עוד היו מקווים לישועה.

ה. בת עמי

עתה באים פסוקי קינה של הנביא "על שבר בת-עמי" (כא). ביטוי זה חוזר בקטע שלפנינו שש פעמים. עוד נמצא לנו הביטוי שלש פעמים בספר נבואותיו וחמש פעמים במגילת הקינות שלו מגילת איכה. פרט לכך מופיע הביטוי עוד פעם אחת במקרא - בנבואת ישעיהו - ואף שם בהקשר של קינה: "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי, אל תאיצו לנחמני על שבר בת עמי" (כב,ד).

תופעה זו מעלה על הדעת שהביטוי 'בת עמי' יוחד לשימוש בתיאור שבר וחורבן של העם וקינה עליו. ואפשר שהוספת המילה בת לעמי, מבטאת כמין חמלה וצער על שכך עלה בגורלה של 'צעירה' פתייה זו, שאיבדה את חינה ואת כבודה ואת מעלתה[9].

ו. הצרי אין בגלעד...?

שאלתו הריטורית של הנביא, היא כהמשך לתקווה שהובעה קודם "קוה ... לעת מרפא". תקווה זו היה לה לכאורה על מה להישען, שהרי בגלעד יש מרפא (צרי) ויש רופא, מכאן לתמיהה הכואבת: "מדוע לא עלתה ארכת בת-עמי" (כב).

גלעד היא בצפון מזרחה של ארץ ישראל. נמצא שלא רק רעה תיפתח מצפון, אלא משם יכולה היתה לבוא גם הישועה. אבל הישועה לא באה. מדוע לא באה - שואל הנביא - ואינו משיב. אפשר שהתשובה רמוזה כבר בשאלה עצמה, שכן צרי גלעד מעלה באסוסיאציה תמונה מספר בראשית - "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי" (לז,כה) שיירה זאת לאזו בלבד שלא הביאה עימה מרפא אז, אלא הביאה את החולי לידי משבר נורא. שהרי בשיירה זאת השתמשו האחים כדי למכור את יוסף מצריימה. מכירה שהיא ביטוי מבעית לשנאת אחים קשה.

כאן רמוזה התשובה: מדוע לא עלתה ארוכת בת-עמי? כי זה השטן של שנאת אחים עדיין מרקד ומפיל חללים, כפי שמתאר ירמיהו להלן בהמשך הנבואה בפרק ט.

וכיוון שכבר אין תקווה לריפוי, לא נותר אלא לבכות את החללים "מי יתן ראשי מים... ואבכה יומם ולילה", שכן הדמעות המצויות אינן מספיקות לכל כך הרבה חללים[10].

ז. מרעה אל רעה

עד עתה שמענו על הפורענות והכאב ועל התקווה לרפואה שאיננה מתממשת והשאלה שניסרה בחלל היתה: "מדוע לא עלתה ארכת בת עמי". בפסוקים הראשונים של פרק ט' ניתנת התשובה. העם מתואר כאוסף של מנאפים ובוגדים (אם במשמעות הפשוטה, ואם במשמעות מיטאפורית הרואה את היחס שבין העם לה' כיחס אשה לבעלה. ולפי"ז הפנייה לע"ז כמוה כבגידה וניאוף), של הולכי רגיל ודוברי שקר, המבקשים איש את רעת רעהו. אשר על כן הנביא או ה' מבקשים להינתק חברתית וגיאוגרפית מן העם - "מי יתנני במדבר מלון ארחים במדבר ואעזבה את עמי" (ט,א).

בין הרעות הנימנות מצינו גם את זאת: "ואתי לא ידעו". חמורה מזאת: "במרמה מאנו דעת אותי" (ה). על משמעות אי ידיעה זאת ניתן יהיה לעמוד בסיום ההפטרה.

כדרך שהעם מצפה לישועה ורפואה (לעיל ח-כ, כב) כן גם ה' מצפה. והוא מבקש לבחון (מסתבר בכור הייסורים) אם יש שינוי קודם שיביא פורענות - "הנני צורפם ובחנתים" (ו)[11], אולם הבחינה מלמדת כי עדיין "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ז).

ושוב קולות של בכי. ואם בסוף פרק ח מבכים את "חללי בת-עמי", הרי כאן הבכי הוא על חורבן ההרים ונאות המדבר, ועל ירושלים וערי יהודה, השוממים מאין יושב.

ח. על מה אבדה הארץ

משאבדה הארץ והיתה שממה, מהדהדת השאלה: "על מה אבדה". וזו שאלה שאינה מכוונת לכאורה לכל אחד, אלא לחכם ולנביא ("אשר דבר פי ה' אליו"). אבל גם בפיהם אין מענה והם נזקקים לתשובת ה'.

ותימה: והלא כבר פירש הנביא בתחילת פרק ט את העוונות הדתיים והמוסריים שבעטיין חרבה הארץ ומה כאן כל כך נעלם ונסתר.

ואולי אין כאן אלא שאלה ריטורית האמורה באירוניה ובלעג: וכי צריך להיות חכם ונביא כדי להבין מדוע אירע מה שאירע, וכי נזקקים לדבר ה'. והלא הכל ראו וידעו.

ואולי החורבן כל כך נורא הוא, עד שאין הדעת יכולה להבין.

ואולי כשנמצאים ממש בתוך החורבן כבר אין הדעת צלולה להבין מעצמה ואין הדברים נתפסים כלל. כדי להבין ולהסביר צריך להימצא באיזו נקודה אריכמדית מבחוץ.

ואולי אכן אין די בתיאור המפורט שבפסוקים א-ז, שכן משמתרגלים לכך הרי זה הופך להיות נורמת התנהגות, ודומה על בני החברה שהם מקיימים תורה ומצוות, חרף שקר לשונם והליכת רכיל שלהם. לכן משמיע להם ה': "על עזבם את תורתי... ולא שמעו בקולי... וילכו אחרי שררות לבם" (יב-גד)[12].

ט. מבכי אל בכי

קודם דובר על בכיו של הקב"ה ובכיו של הנביא, עתה על בכי העם. וכדרך שקודם התבקשו אמצעים להגברת הבכי - "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה" (ח,כג), כן עתה מתבקשים אמצעים: "קראו למקוננות ותבואינה" (טז), שהן "תשנה עלינו נהי" ואז "תרדנה עינינו דמעה" (יז). אולם אין די, כנראה, במקוננות המקצועיות ולכן ראוי כי נשים ילמדו את בנותיהן נהי "ואשה רעותה קינה" (ט). ואפשר שהן קרואות לעשות זאת עוד קודם החורבן (שכן בעת החורבן הרי כבר יבוא הבכי מאליו). לא קינה שלאחר המוות, אלא נוכח המות העולה מחלונות והבא בארמונות (כ)[13]. אפשר שבכי כזה יעורר לתהייה לחרטה ולתשובה, ואולי יהיה בכוחו לעצור בעד הפורענות.

י. ואין מאסף

פסוק כא נראה שהוא כמסיים את נבואת הפורענות. ושני סימנים לדבר:

1. 'נאום ה'' - כך פותחת הנבואה, והנה ביטוי זה מופיע גם כאן; 2. 'ואין מאסף'. הנבואה פותחת ב"אסף אסיפם" וכאן "ואין מאסף". והרי זה ניגוד כואב. שבתחילה דובר על כלייה. והנה מתברר שאין הכלייה שלימה, שכן הנבלות תיפולנה כדומן על פני השדה ואין מאסף.[14] ואם בתחילה דובר על העלה הנובל, הרי כאן על נבלת האדם.

יא. השכל וידוע אותי

שני הפסוקים האחרונים נשמעים כנבואה חדשה, שלכאורה אין לה דבר עם הקטע הקודם. אולם יש נקודה אחת המחברת ביניהם. ה' כביכול התאונן על כי "אתי לא ידעו" (ב) ועל כי "במרמה מאנו דעת אותי" (ה). וכאן הוא משמיע כי בזאת ראוי למתהלל להתהלל "השכל וידע אותי". נמצינו למדים כי דעת ה' כרוכה בהשכלה ובהבנה והיא לכאורה עניין לתבונה שכלית.

אולם המשך הדברים מלמד כי ידיעת ה' עניינה הנהגה חברתית ראויה. שכך מציג ה' כביכול את עצמו: "כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ". נמצא כי הדעת את ה', היא הכרת ה' במאפיינים אלו של עשיית חסד וכו'.

ובמה הוא חפץ? בכך שבני אדם ילכו בדרכיו אלו ויעשו אף הם חסד משפט וצדקה.[15] ומעשים אלו הם מפתח לגאולה כפי שאנו עתידים לקרוא במנחה, מתוך נבואת ישעיהו -

שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות (נו,א)

ומעין זה השיב הנביא זכריה לשואלים אותו - לאחר שיבת ציון - האם ראוי להמשיך ולצום. ותשובתו הארוכה סוכמה על ידו במלים: "והאמת והשלום אהבו" (ח,יט).

משפט וצדקה הם תולדת אהבת האמת ואילו החסד והמשפט נובעים מאהבת השלום.

 

---