01: איסור מלאכה בערב הפסח

  • הרב יאיר קאהן

איסור מלאכה בערב הפסח / הרב יאיר קאהן

א. מבוא

הגמרא בריש פסחים מביאה דיון ארוך בניסיון לפרש את המונח "טור". בדרך אגב, מצטטת הגמרא (ב, ע"ב) ברייתא שעניינה איסור המלאכה בערב הפסח:

מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה?

רבי אליעזר בן יעקב אומר: משעת האור.

רבי יהודה אומר: משעת הנץ החמה.

ופירש רש"י על אתר (ד"ה אסור בעשיית מלאכה):

מקום שנהגו בו לנהוג איסור, דאמרינן לקמן (נ, ע"א) מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה - אין עושין.

דבריו מתייחסים למשנה בראש פרק ד' דפסחים, המזכירה מנהגים שונים אודות עשיית מלאכה בערב הפסח עד חצות. ומכל מקום, מחצות היום ואילך, הכל מסכימים שעשיית מלאכה אסורה היא. הברייתא שבראש המסכת, מתייחסת אפוא רק למנהג שקודם חצות היום, ולא לאיסור שלאחר חצות.

התוספות (ב, ע"ב, ד"ה מאימתי), חולקים ומעירים שלגבי המנהג לא יכולה להיות מחלוקת, שהרי אדם יכול ללכת ולבדוק מהו המנהג! (ראו גם תוספות נה, ע"א ד"ה אמר). לכן, מסבירים בעלי התוספות שהברייתא מתייחסת לדעה שעשיית מלאכה בערב הפסח אסורה אפילו קודם חצות היום. בהתאם לכך, המחלוקת בברייתא מקבילה למחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה שבראש פרק ד'.

טיעונם של התוספות מעורר עניין. ומכל מקום, עיון במקורה של הברייתא (תוספתא פסחים ג, יב-יג) מלמד שמחלוקת התנאים מתייחסת דווקא למנהג, כפי שפירש רש"י. להלן ננסה להבהיר שדברי רש"י מבוססים על ניתוח מהות איסור המלאכה בערב פסח לאחר חצות היום, ועל הרחבתו של האיסור - בצורת "מנהג" - גם קודם חצות היום. יתר על כן, ננסה להסביר את מחלוקת רבי אליעזר בן יעקב ורבי יהודה בהתייחס לזמן המדויק שממנו ואילך אסורה עשיית מלאכה.

ב. איסור עשיית מלאכה לאחר חצות היום

הברייתא שבמוקד דיוננו מתייחסת לאיסור מלאכה קודם חצות היום. מחצות היום ואילך, מקובל על הכל שעשיית מלאכה נאסרה. הירושלמי (פסחים פ"א ה"ד) מבסס איסור זה על הלכות קורבן פסח, וטוען שאין זה ראוי להמשיך בעשיית מלאכה בזמן הקרבת הקורבן. לפי התוספות, מקור איסור זה הוא מן התורה, ואילו הריטב"א חולק וסובר שמקורו מדרבנן.

הראשונים נחלקו גם בהבנת טיבו של איסור זה. מפשט דברי הירושלמי עולה שעשיית המלאכה "אינה ראויה". אדם צריך להיות מעורב ומעורה כולו בהבאת הקורבן, ולא לפנות דעתו לדברים אחרים. לכן, אסור לו להמשיך בשגרת מלאכתו תוך הפגנת התעלמות מן הקורבן.

ומכל מקום, הר"ש משאנץ, בהתבסס על ברייתא אחרת (ראו תענית יב, ע"א), טוען שהיום בו מביא אדם את קורבנו נחשב למעין "יום טוב" פרטי, וממילא אסור הוא בעשיית מלאכה בו ביום.

סביר להניח, שמאן דאמר שהאיסור הוא רק בגדר של "אינו ראוי", יסבור שמקורו מדרבנן, ואילו מאן דאמר שהוא נובע מהיות היום "יום טוב", יסבור שמקורו מדאורייתא.

הרמב"ם (הלכות יום טוב ח, יז-יח) מגדיר את איסור המלאכה בערב הפסח כאיסור "מדברי סופרים", מונח שמשמש בדרך כלל לציון הוראה שמקורה מדרבנן:

אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות. וכל העושה מלאכה בהן - אינו רואה סימן ברכה לעולם... לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ימים טובים מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קורבן. לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד, והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה. אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג.

לעומת זאת, בהתייחסו לאיסור עשית מלאכה ביום הבאת הקורבן, רואה הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ו, י) איסור זה כ"מנהג" בעלמא:

אפילו יחיד שהתנדב עצים או גזרים במערכה, אסור באותו היום בהספד ותענית ובעשיית מלאכה, ודבר זה מנהג.

ברור אפוא שלדעת הרמב"ם, איסור מלאכה בערב הפסח אינו רק יישום הכלל הרגיל של איסור מלאכה ביום הבאת הקורבן, שהוא "מנהג" בעלמא. ממילא, קשה לומר לשיטתו שהאיסור בערב הפסח הוא רק בגדר של "אין ראוי לעשות מלאכה בשעת הקרבת הקורבן", כמו בכל קורבן אחר. לו היה האיסור נובע ממעמדו המיוחד של ערב הפסח כמועד שבו מביא האדם את קורבנו, היינו יכולים להציע ולומר שלאיסור בערב הפסח יש מעמד מיוחד "מדברי סופרים" בשל כך שכל ישראל, ולא רק אדם בודד, מחויבים להביא בו קורבן. המנהג להימנע מעשיית מלאכה בשעת הבאת קורבן אישי, מהווה הרחבת מעמדו המיוחד של ערב הפסח.

מאחר ואיסור המלאכה מבוסס על קורבן הפסח, הראשונים דנים בשאלת חלותו בזמן הזה. בעל המאור סבור שהאיסור אינו חל כיום, אך רוב הראשונים סבורים שהוא עומד

בתוקפו, ומכל מקום, ניתנו לכך הסברים שונים. חלק מהראשונים סבור שטעם האיסור בעינו עומד. הרמב"ן, לדוגמא, סבור שאיסור המלאכה מאפשר לנו הכנה טובה יותר לליל הסדר.

ראשונים אחרים, כדוגמת הראב"ד, מודים שטעם האיסור בטל, אך הוא נותר בעינו כיוון שמעולם לא בוטל באופן "רשמי". בעל "המכתם" מוסיף שמעמדו המיוחד של ערב פסח כ"יום טוב" לא בטל מעולם, וממילא גם בימינו הריהו בבחינת "יום טוב".

הסברו של הרמב"ן עולה בקנה אחד עם הגישה שאוסרת מלאכה כדי למנוע אדם מהסחת דעתו ממלאכת הקורבן. בעיה זו קיימת גם היום, כיוון שאנו צריכים להכין עצמנו לסדר. ומכל מקום, בעל ה"מכתם" סבור שאיסור המלאכה טבוע בהגדרת ערב הפסח כ"יום טוב".

לסיכום: ראינו שתי גישות להבהרת מהות איסור המלאכה בערב פסח לאחר חצות היום: א. המלאכה טורדת את מחשבת האדם ומפריעה לו בתהליך ההקרבה הראוי או בהכנותיו לליל הסדר; ב. ערב הפסח הוא "יום טוב" וממילא אסור בעשיית מלאכה.

ג. איסור עשיית מלאכה קודם חצות היום

כפי שצוין לעיל, יש האוסרים עשיית מלאכה אפילו קודם חצות היום. אם האיסור נובע מהסח הדעת הכרוך בעשיית מלאכה, האיסור בוודאי יכול לחול גם קודם חצות היום. אחרי הכל, ההכנות הנחוצות לליל הסדר מרובות הן, ומלאכה - אפילו קודם חצות היום - עשויה להפריע להן. לעומת זאת, ראיית ערב פסח כ"יום טוב" מוגבלת רק לזמן שמחצות היום ואילך, שבו מקריבים את הקורבן.

ראוי לציין שהתלמוד הירושלמי (פ"ד ה"ו) רואה את היום כלו כ"יום טוב". בהתייחסו למשנה שאוסרת מלאכה מתחילת היום, מציין הירושלמי:

יום פסח הוא לה'!

ממילא, היום כולו נושא אופי של "יום טוב", מאחר ובו ביום מביאים קורבן פסח. אפשר לתמוך גישה זו בקריאת פשוטו של מקרא, המתייחס לערב הפסח כ"חג הפסח" לעומת שבעת ימי החג שנקראים "חג המצות" (ראו שמות יב; ויקרא כג, ה-ו; במדבר כח, טז-יז).

בקצירת האומר ניתן לומר: שתי הגישות שהוצעו להבהרת אופיו של איסור עשיית המלאכה לאחר חצות היום, יכולות להיות מיושמות גם לאיסור המלאכה קודם חצות היום. לפי גישה אחת, האיסור נובע מהסח הדעת מההכנות לסדר שכרוך בעשיית מלאכה, ולפי הגישה השניה האיסור נובע מכך שכל היום בו מובא קורבן הפסח נחשב כ"יום טוב".

מתוך כך, ניתן להבין את מחלוקת התנאים ביחס למועד תחילת האיסור. אם האיסור נובע ממעמדו של היום כ"יום טוב", ראשיתו צריכה להיות בראשית היום: או בלילו של יום, כשיטת בית שמאי, או בעלות השחר, כשיטת רבי אליעזר בן יעקב.

לעומת זאת, אם האיסור נובע מחשש הסח הדעת שכרוך במלאכה, הוא יתחיל - כדעת בית הלל ורבי יהודה - רק מהנץ החמה ואילך, שעה שבה בני אדם יוצאים למלאכת יומם (ראו תוספות ב, ע"ב ד"ה רבי).

ד. אופיו של איסור מלאכה

קודם שנמשיך, חשוב להבהיר ששתי גישות אלה מאפיינות איסור מלאכה באופן כללי. יש דוגמאות מובהקות שמהן עולה כי איסור המלאכה נובע מהגדרת היום כ"יום טוב". כך, בוודאי, לגבי איסור מלאכה בשבתות וימים טובים. במקביל, אנו מוצאים איסור מלאכה שמקורו בהיסח הדעת הכרוך בעשיית מלאכה, כדוגמת איסור מלאכה לאבל.

ניתן למצוא מחלוקת דומה ביחס לאיסור מלאכה בחול המועד. מהירושלמי (מועד קטן פ"ב ה"ג) עולה שאיסור המלאכה בחול המועד נובע מהרצון לאפשר לאדם לייחד זמנו בחול המועד ללימוד תורה. ומכל מקום, לדעת חלק מהראשונים (דוגמת הרמב"ן), איסור המלאכה נובע מאופי ה"יום טוב" שבחול המועד. מאלף לציין שאיסור המלאכה בערב הפסח מושווה לאיסור המלאכה בחול המועד (ראו פסחים נה, ע"ב; מועד קטן יג, ע"א).

ה. המנהג להימנע מעשיית מלאכה בערב פסח קודם חצות

הבה נעיין שוב בשיטת רש"י. כזכור, בעלי התוספות טענו שלא יכולה להיות מחלוקת הלכתית באשר לנוהג קיים. לדעתם, ניתן פשוט לצאת לחוץ ולראות "מאי עמא דבר", כיצד העם נוהג. במלים אחרות: לדעתם ה"מנהג" הוא פונקציה של פרקטיקה מעשית, שאינה תלויה בקטיגוריות הלכתיות.

אכן, ניתן להבין את שיטת רש"י אם נניח שלדעתו גם המנהג מכוון ומבוקר על ידי מסגרות הלכתיות. אם, לדוגמא, המנהג להימנע מעשיית מלאכה מבוסס על כך שאנשים קיבלו עליהם את ערב הפסח כ"יום טוב", הרי שהאיסור יתחיל מראשית היום, בעלות השחר, או בלילה הקודם (ראו חידושי ר' דוד לפסחים, ב, ע"ב ד"ה מאימתי). לעומת זאת, אם איסור המלאכה נובע מהסח הדעת שכרוך בו, תחילתו המדויקת של האיסור אינה מוגדרת בבירור, ומכל מקום הנץ החמה - ראשיתו של יום העבודה - נראית סבירה בהקשר זה.

שתי גישות אלו ביחס ל"מנהג" חשובות ביותר, אך השלכותיהן הרחבות יותר חורגות מדיוננו הנוכחי.

ו. סיכום

ביקשנו לבחון את איסור המלאכה בערב הפסח על שלביו השונים. פתחנו בניתוח ההלכה הבסיסית, שמתייחסת לאיסור המלאכה לאחר חצות היום, שמקורה הוא ככל הנראה מדאורייתא. המשכנו בביאור השיטות שאוסרות עשיית מלאכה גם קודם חצות היום. בכל אחד מהשלבים מצאנו שתי גישות יסוד: האחת, רואה בעשיית המלאכה "הסח דעת" שמפריע להכנות שיש לעשותן בערב הפסח. השניה, רואה בערב הפסח מעין הרחבה של "יום טוב", שממנו נובע, ממילא, איסור המלאכה.

שתי הבנות אלה משקפות שתי גישות יסוד בהבנת מהותו של ערב הפסח:

א. מועד עצמאי שקשור לקורבן הפסח;

ב. יום שמיועד להכנות לקראת חג הפסח.

לשתי הבנות אלה יש השלכות גם לעניינים אחרים, דוגמת מהות איסור החמץ בערב הפסח (ראו פסחים ה, ע"א). ועוד חזון למועד.