02: חובת ההימנות על קורבן פסח

  • הרב משה טרגין

חובת ההימנות על קורבן פסח / הרב משה טרגין

א. מקור החובה

אחת מההלכות הייחודיות הקיימות בקרבן הפסח היא המינוי. אדם מחויב לשריין לעצמו מראש חלק בקרבן הפסח ממנו הוא מתכוון לאכול. לפי דעות רבות, נאסר על האדם לאכול מקרבן הפסח אלא אם נמנה עליו ושמר לעצמו חלק מראש. אף לאותן דעות המתירות לאכול מהקורבן ללא הימנות עליו מראש, הרי שעדיין יש להקריבו בשם אלו שכן נמנו.

מקור ההלכה הוא בפסוק בשמות (יב, ד):

ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכסו על השה.

במאמר זה ננסה להבין את משמעותה של חובה ייחודית זו ולעמוד על טיבה.

ב. ייחודו של קורבן הפסח

קרבן הפסח שונה משאר הקורבנות בכך שאדם יכול להימנות ולהשתתף בקרבן, דהיינו לאכול ממנו ולקיים את המצווה, אף ללא נטילת חלק בפעולת ההקדשה עצמה. בדרך כלל, מאופיינים דיני הקורבנות ברמת קפדנות גבוהה. המקדיש את בעל החיים מוגדר כבעליו של הקורבן ורק הוא נחשב כמי שמילא את חובתו ביחס להקרבת קרבן זה.

היה ובעל החיים יוקרב בשמו של אדם אחר, ייפסל הקורבן ובעליו לא ימלאו את חובתם. על דרך הכלל ניתן לומר שבכל הקורבנות לא ניתן להצטרף למעשה הקורבן לאחר מעמד הפרשתו והקדשתו.

כאמור, קורבן הפסח נבדל באופן ברור מכלל זה: גם מי שלא היה שותף במעמד ההקדשה המקורי, יכול להצטרף בהמשך ולהימנות על מקריבי הקורבן כל עוד טרם הוקרב בפועל.

דומה, שתהליך ההקדשה בקרבן הפסח מהווה עניין שולי, אולי אף חסר חשיבות לחלוטין. חיזוק לדברים אלו נוכל למצוא בדברי הרמב"ם (הלכות קרבן פסח ד, ט), שפוסק שמי שהפריש פסחו בעודו גוי ולאחר מכן התגייר, יכול להביאו כקורבן פסח. הווי אומר: תהליך ההפרשה כמעט ואינו משחק תפקיד בקורבן הפסח (ליתר הרחבה בעניין זה ראו "מקדש דוד" בריש הלכות קרבן פסח).

ג. מהות המינוי לאחר זמן

השאלה העולה בעקבות הלכה זו, המאפשרת הצטרפות מאוחרת לקרבן, היא האם מי שאכן הצטרף מאוחר יותר נחשב כבעל הקורבן, גם אם עשה זו בדרך שונה בתכלית מאשר בקורבנות אחרים, או שמא הוא במעמד שונה שיש להגדיר את טיבו. לפי האפשרות השניה, על מנת שייחשב כבעל הקורבן צריך אדם להשתתף בו כבר במעמד ההפרשה. לעומת זאת, היה והצטרף מאוחר יותר לחבורת אוכלי הפסח, יש לו מעמד חדש, המקנה לו זכות אכילה בקורבן ולקיים את מצוותו. להלן, נבקש לענות על שאלה זו תוך בחינת טיבו של מושג המינוי והשלכותיו.

נראה שהעניין המשמעותי ביותר העשוי להכריע בשאלה הוא הבנת ההגיון העומד מאחורי האפשרות להימָנוּת מאוחרת, לאחר ההפרשה. הירושלמי (פסחים פ"ח, ה"ד) מביא שתי דעות בהקשר זה.

לפי דעה אחת, של רב הונא, אנו מניחים שהמקדיש המקורי, בעל הקורבן, התנה שהקדשתו תוכל לחול גם על מנויים עתידיים (וממילא, היה והמקדיש המקורי שלל בצורה מפורשת הצטרפות מאוחרת, זו אכן אינה אפשרית). לעומת זאת, שיטתו של זעירי היא שהאפשרות להימנות המאוחרת היא גזירת הכתוב.

בעוד שלדעת רב הונא, כפי שממשיך הירושלמי ומפרש, אנו רואים את קורבן הפסח כ"הקדש שותפים", ענף עצמאי בהלכות תמורה, הרי שלדעת רב זעירי אין זה אלא "הקדש יחיד" - קורבן פרטי של המקדיש המקורי וממילא חלות עליו הלכות תמורה שונות. כלומר, לדעת זעירי אין המנוי המאוחר נחשב כבעל הקורבן ואילו לדעת רב הונא הוא מצטרף לבעלות. נראה שהתוספות בבבלי בפסחים (פט, ב ד"ה וזה) מאמצים את גישתו של רב הונא.

אלא שעדיין לא ברור כיצד ניתן להימנות על הקורבן בשלב כה מאוחר, ומהו בדיוק התהליך שמאפשר זאת. למרות שהגמרא אינה מבהירה נקודה זו, ניתן אולי להסיק מדבריה (פסחים פט, ע"ב) שיש כאן בעצם מעשה של רכישת בעלות וקניין, וזאת מתוך חובתו של המאחר לשלם כסף למקדיש המקורי.

אכן, אפשר לומר גם שתשלום זה אינו לצורך רכישת חלקו של המנוי המאוחר מידי המקדיש המקורי אלא לצורך אחר. אפשרות זו עולה מהדיון בגמרא אודות יכולת מקבל הכסף - המקדיש המקורי - להשתמש בו.

ד. השלכות המינוי לאחר זמן ומשמעותו

לדעת רבי, יכול הוא לעשות כן לכל צורך שהוא, ולאו דווקא לצורכי הקדש. לכאורה, אם אדם קונה את חלקו בפריט של הקדש, סביר לומר שתמורה כספית זו תיחשב כהקדש ותיאסר לשימוש פרטי. איך, אפוא, מתיר רבי שימוש כזה?

הגמרא מביאה שתי דעות. לפי האחת, רבי רואה את קורבן הפסח כ"הקדש" מדרגה מיוחדת, מוגבלת ברמתה. ממילא, אין לבעל החיים מעמד ראשוני של הקדש ולכן גם תמורתו אינה קודש. לפי הדעה השניה, בעל החיים המיועד לקורבן פסח הוא הקדש לכל דבר, אלא שהמקדיש הראשון לא הקדיש את כולו והשאיר מקום לאחרים להשתתף ולהימנות על הקורבן. לפי רש"י אין הכסף מהווה קניין, אלא הריהו כמתנה למקדיש המקורי, שגומל לנותן במתנה משלו - חלק בקורבן.

לפי הדעה הראשונה, ברור שיש כאן מעשה רכישת בעלות, ולכסף יש תפקיד חשוב ביצירת מעמד זה. דעה זו נזקקה לומר שהקורבן עצמו אינו כהקדש ולכן גם תמורתו - הכסף - אינה קודש. לדעה השניה, קשה להבין מהו בדיוק תפקידו של הכסף ביצירת זכותו ומעמדו החוקיים של המנוי ביחס לקורבן.

נפקא מינה נוספת יכולה להיות בהבנת פסול הקורבן בשל הקרבתו "שלא למנוייו". באופן כללי, מחשבות זרות, לא ראויות או לא נכונות בעת מעמד ההקרבה, פוסלות את הקורבן. דוגמאות למחשבות וכוונות לא ראויות הן הכוונה לאכול את הקורבן שלא במקומו, שלא בזמנו או להקריבו עבור האדם ה"לא נכון".

המשנה בפסחים (סא, ע"א) מונה פסול נוסף, ייחודי, בקרבן הפסח: הקרבתו שלא לשם מנוייו. התוספות (סא, ע"ב ד"ה ואיתקש וד"ה שחטו) דנים בשאלה האם הקרבה "שלא למנוייו" שקולה להקרבה "שלא לבעליו". השלכותיה של אנלוגיה זו מעניינות ביותר. כוונה "שלא לבעליו" מהווה בעיה בכל אחד משלבי טקס ההקרבה. האם כך הוא הדבר אף בכוונה "שלא למנוייו" בקורבן פסח, או שמא נטען שאמנם אין המנויים נחשבים כבעלים של ממש אך עדיין עצם היותם מנויים וקשורים לקורבן מזקיקה כוונה לשמם?

לפי הדעה השניה שנזכרה לעיל, הקרבה "שלא למנוייו" היא בעיה ייחודית נפרדת שקיימת בקורבן הפסח. ממילא, הפסול מוגבל לכוונות לא רצויות בשעת השחיטה בלבד (וזאת על סמך המפורש בפסוק - "תכסו", ראה תוספות שם).

השלכה נוספת יכולה להיות לעניין חלקו של כל אחד מן המנויים בקורבן. הגמרא (פסחים פט, ע"ב) דנה במקרה שבו אחד המנויים הוא "בעל תיאבון גדול". השאלה היא: האם האחרים יכולים להגביל אותו לאכול רק כפי חלקו היחסי, או שמותר לו לאכול יותר? לדברי הגמרא, המנויים האחרים אכן יכולים לדרוש מ"בעל התיאבון" שלא יאכל יותר מחלקו. וכאן הבן שואל: כיצד בכלל עלתה האפשרות שהאחד יוכל לאכול יותר מחלקו היחסי, והרי כל המנויים - כשותפים המה, וממילא עליהם לחלוק בחלקים שווים, כל אחד לפי חלקו בשותפות?

לאור דברינו לעיל, אפשר שניתן להציע ולומר: עקרון השותפות אינו קיים כלל בקורבן הפסח, כיוון שאף אחד ממנוייו אינו במעמד חוקי של בעלים, והוא נחשב רק כ"אוכל" עתידי של הקורבן. לאור זאת, אין להחיל עליהם דין שותפים, ואין להגביל ולהשוות את חלקו של האחד לזה של חברו. אמנם, הגמרא מגיעה למסקנה שגם אם אין המנויים בעלי הקורבן, והם רק במעמד של אוכלים פוטנציאליים, עדיין יש להשוות את אכילתם ולא לתת לאחד לאכול יותר מחברו.

ה. סיכום

במאמר זה הצגנו את השאלה הבסיסית בהקשר לקורבן הפסח: האם תהליך המינוי דומה לתהליך ההפרשה, שהופך את האדם לבעליו של הקרבן, או שלמנויים יש מעמד ייחודי - הם אינם בעלים אלא רק בעלי זכות אכילה בקרבן.

לאור שאלה זו בחנו נושאים שונים: מהות המינוי, אופן המינוי, משמעות וטיב כוונה פסולה של "שלא למנוייו" והשלכתם לעניין אופן חלוקת הבשר בין המנויים השונים.