03: "בכסה ליום חגנו"

  • הרב יהודה עמיטל

"בכסה ליום חגנו"* / הרב יהודה עמיטל

מקומו של ראש השנה במקרא נותר מכוסה. במקום אחד (במדבר כט, א) הוא נזכר כ"יום תרועה", ובמקום אחר (ויקרא כ"ג, כד) כ"זכרון תרועה", אך מהותו של זיכרון זה לא נתבהרה.

מהו "זיכרון" זה? האם זכרונם של ישראל לפני הקב"ה הוא, בחינת "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם" (במדבר י', ט), או שמא זכרון הקב"ה לפני ישראל, בחינת (עמוס ה', ו) "דרשו את ה' וִחְיוּ"?

רמז כלשהו ניתן לנו על-ידי הנביא יחזקאל (מ', א):

בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה, בעשור לחודש...

הנביא מקשר בין ראש השנה ליום הכיפורים.

"תקעו בחדש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהלים פ"א, ד).

ההקבלה בין שני חלקי הפסוק אינה שווה (וראה אב"ע על אתר)

ואפשר שפירוש הדברים הוא על דרך ההבדל בין "משפט הכהנים" (דברים י"ח, ג) לבין "משפט המלך" (שמואל א, ח', יא).

כשם שלארץ יש הנהגה, כך גם בשמים. בכל שאל המועדים, הנהגת השמים מבטאת תגובה לקיום המצוות של האדם. לעומת זאת, יום ראש השנה – "משפט לאלוקי יעקב הוא". מצב ההנהגה האלוקית משתנה מכוח עצמו, לאו דווקא כתגובה למעשי האדם.

"בכסה ליום חגנו". לא רק ראש השנה – יום מכוסה הוא, אלא גם תקיעת השופר שבו נסתרת היא. לפי פשוטו של מקרא, אותה תקיעת שופר גדולה תישמע רק ב"יום ההוא", באחרית הימים, בו יהיה "ה' אחד ושמו אחד".

החידוש הגדול של תפילת "ונתנה תוקף" הוא שאותו "שופר גדול" שבו יתקע, אינו מכוון רק כלפי עתיד, לימות המשיח, לעתיד לבא, אלא גם כלפי ההווה.

יתר על כל: התבוננות בפסוקי ברכת "שופרות" מגלה דבר מעניין. הפסוקים שנאמרו בתורה ובנביאים מדברים על תקיעת השופר של הקב"ה, לא של האדם. "ובקול שופר עליהם הופעת, ככתוב בתורתך: ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים, וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד".

רק בפסוקים שמן הכתובים, מדובר על האדם, שתוקע ומריע. "עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר" – שופרו של האדם, וכן הוא אומר: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".

לפי זה מובן מדוע הקדימו את פסוקי הכתובים לנביאים, שלא כסדר התורה[1]. שהרי הלכה היא מהלכות שופר: "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה", והתרועה היא בתווך. כך בתקיעות, כך בברכות: קולות שופרו של הקב"ה נשמעים מזה ומזה, ותרועת האדם – ביניהם.

האדם, בעל לב נשבר ונדכה, מתוסבך ומתוסכל, אינו מסוגל לבטא קול "פשוט". ראשיתו ותכליתו של אדם – פשוטים המה. אך ניתק מטבורה של אמו, וכבר פועה הוא פעייה שבאה ממעמקי הלב. כך גם בשעת המוות, שבה מתגלה קולו האמתי של אדם, ללא חשבונות של בשר ודם.

לא כן במהלך חייו. חז"ל דרשו את המקרא שבשיר השירים (ד, ט) – "לבבתיני אחותי כלה לבבתיני באחת מעיניך" על מתן תורה: אפילו בשעה גדולה ונשגבה זו, הבחין הקב"ה שרק "אחת מעיניהן" של ישראל המתקדה ב"נעשה ונשמע". העין השניה פזלה החוצה, לקול שנשמע מחוץ להר סיני, לחטא העגל.

הקב"ה אינו בא בטרוניה עם בריותיו. המהר"ל, מבאר ב"גור אריה" מה טעם נאמר ציווי "מנעי קולך מבכי" דווקא לרחל. יש לה טיעון חזק כנגד רבונו של עולם. כביכול אמרה לו: "מדוע אתה בטענות לעמך ישראל, שהכניסו עבודה זרה לביתם? והלוא אתה בנית עולם של שְנִיוּת, והִכְנַסְתָּ צרתי לאה לביתי".

סוף דבר: אין הרמוניה בעולמו של הקב"ה, והריהו מסוכסך ומפולג.

בדומה לכך יש להבין גם את מחלוקת החכמים בעניין תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ע"א). תנור זה – עשוי חוליות-חוליות היה:

חתכו חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה – רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין.

לדעת רבי אליעזר תנור שאינו עשוי מקשה אחת – אינו כלי. אפילו נתנו חול בין חוליה לחוליה כדי לצרפן, אין זה מספיק להופכו לכלי אחד, לשלמות אחת. רבי אליעזר חי בעולם אוטובפי, שבו השלמות היא מוחלטת, אבסולוטית.

לא כן חכמים. לדעתם, אם התנור מחובר בדרך כלשהיא, אפילו בדרך של טלאי העשוי משכבות של חול – יכול התנור להיחשב "כלי" המקבל טומאה.

האדם נוטה להסתבך. מרצון, לא מאונס. "עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז', כט). "אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי י"ט, ג).

לא כן האמת. "כל מה שהאמת היא יותר גבוהה", כתב מרן הרב זצ"ל, "היא יותר פשוטה ונחוצה לכל". והוא מוסיף:

צרות הלב של האדם, עלולה היא לנסות לנתח את האמת לחלקים, להקטין אותה. מתירא הוא מפני גודלה, וחושב שבהקטנתה תהיה יותר פופולרית. יותר שווה לכל נפש. ובאמת בזה הוא מכיב יותר ומונע מהכל את היותר נחוץ לו... והמדע הבחירתי והרצוני של האדם עומד הוא על מרכזו, וכמוכרח הוא – אחרי עמלו הגדול לנתח את האמת, לקצרה כדי להקטינה ולעשותה מוכשרה לרבים – לשוב אל גדלה וטהרתה. "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה". (אורות הקודש, חלק א, עמ' ד).

"וידע כל פעול" – זהו היעוד הגדול של ראש השנה. לחזור לפשטות, לגעייה הטבעית, לפעייתו של התינוק, קודם שנסתבך האדם בהמון החיים ושאונם.

כבני תורה, מחזיקים אנו ב"סם חיים", חיים לעולם כולו. ואף על-פי כן איננו מצליחים לעורר אימון. דווקא התינוק, יכול בקולו הצלול והפשוט, לעורר ישועות.

המדרש מספר כי בשעת קריעת ים סוף, תינוקות שמטו דדי אמותם ואמרו: "ה' ימלוך לעולם ועד!".

אותו רעיון מובא גם במדרש (ילקוט שמעוני ואתחנן, רמז תתלז): "'בכל לבבך' – שלא יהא לבך חלוק על המקום". בשעה שאדם מתפלל, צריך הוא שיהא לו רק לב אחד, פשוט וישר, ולא "שני לבבות" – שניות מתוסבכת.

"עלה אלוקים בתרועה, ה' – בקול שופר". בתקיפת השופר יש שני ממדים. ממד אחד של מידת הדין – "עלה אלקים בתרועה", אך לצדה יש גם את מידת הרחמים: "ה' בקול שופר". הקב"ה מודד לנו במידה שאנו מודדים לו. "ה' צלך על יד ימינך". אם הושטנו לו אצבע – יושיט לנו אצבע. אך אם נדע להושיט לו יד שלמה, "על יד ימינך", יושט גם הוא לנו מלוא "ידו".

היה ולא נזכה, יתעלה הקב"ה בתרועה, "עלה ה' בתרועה", בחוסר שלמות. ביבבה וילולא. מי ייתן ונזכה, באמצעות השופר הפשוט, להפוך מידת דין למדה של רחמים, "ה' בקול שופר", ויתעלה, ויתגדל ויתקדש שמו המבורך בקול מידת הרחמים.


 

* שיחת ראש השנה תשמ"ו.

[1] ואפשר שבעקבות סדרם של פסוקי ברכת "שופרות", נקבע גם סדר דומה – תורה, כתובים, נביאים – גם בפסוקי "מלכויות" ו"זכרונות".