03: ויקרא

  • הרב יעקב פישר

ויקרא* / הרב יעקב פישר

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור. (ויקרא א', א)

ספר ויקרא פותח בקריאה. רש"י מביא מ"תורת כהנים":

'ויקרא אל משה' - הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין...

'לאמור' - צא ואמור להם דברי כבושין ...

הפתיחה בקריאה, בצורך המוקדם והבסיסי, הצורך בהאזנה קשובה וחודרת - "הקול הולך ומגיע לאזניו...", אינה אלא הדגשת ייעודו וייחודו של הספר - בחינת חותם הטבוע בו. על מנת להבין את עניין ההאזנה ומשמעותו המלאה דווקא בהקשר לויקרא, עלינו להתבונן היטב ברקע ממנו צומח העניין.

בספר שמות מוצאים אנו את השחרור מעבדות. עם עבדים משך מאות שנים פורץ בניסי ניסים הישר אל המדבר הגדול. והמדבר - מדבר מכל הבחינות. במשך מאות שנים דוכאו רגשות העצמאות והיצירה של ישראל וביותר כח הנתינה, שהוא נחלתו הבלעדית של בן-החורין. אפילו ביציאת מצרים היו הם פסיביים - "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

או אז, לפתע, מוצאים עצמם ישראל במדבר ושם פורצים בעוצמה לא מבוקרת ולא מאוזנת כל כוחות האדם, ובייחוד כוחות העצמאות והנתינה שבקרבם. כה גדול היה כח המתת ושחרורו כה פתאומי, עד כי בא לידי ביטוי בשיא של טירוף העגל: "ויתפרקו... את נזמי הזהב אשר באזניהם...".

רצון עז, פראי וקמאי בוער בקרבם, וקרבת א-להים יחפצון. רוצים הם להביא קרבן ולמלא בכך משהו משנות החסך והחסרון, ואף גם זאת - את תחושת ההעדר והתסכול העכשווית של "זה משה האיש" אשר "לא ידענו מה היה לו". להביא קרבן, כמשמעו על-פי הזהר הקדוש: "שמקרב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים".

דא עקא, חסרים היו את כושר ההאזנה, את כושר האיזון והריסון המבוקר של כוחות הנפש וביותר כוחות המתת, ולא מקרה הוא, שדווקא את הנזמים הללו שבאזניהם פורקים הם ראשונה! פורקים הם את ההאזנה ואת האיזון, פורקים את השמיעה ואת המשמעת...

יש צורך בארגון וסידור הכוחות הפורצים, ועל-כן בא צווי הקמת המשכן מיד אחרי חטא העגל. ברם אף כאן ישנה הפרזה וחסד שופע, שעולה על גדותיו באורח מסוכן - והחכמים מתלוננים: "מרבים העם להביא... והמלאכה היתה דים... והותר" (שמות ל"ו, ה-ז).

עדיין אין ישראל יודעים את סוד גבורת האיפוק, עדיין אין הם מסוגלים לאיזון ולריסון. כאן בא ספר ויקרא ומבקש את ייעודו ותפקידו, כאשר במוקד ציווי עבודת הקרבנות שבו - הקדמת הקריאה התובעת האזנה קשובה; לא איש הישר בעיניו יקריב. יש ציווי והדרכה עד פרטי הפרטים. הקרבן הגדול ביותר הוא עצם היכולת והנכונות להאזנה, למרות רגשי הנתינה - או אפילו יצר הנתינה - הלוחץ לפרוץ שוב.

בעוד שספר שמות הוא "ספרו של משה", ספר הנבואה, שבמראה ובמחזה היא, ספר ויקרא הוא "ספרו של אהרן", ספר הכהונה, שעניינה - קריאה, האזנה וקדושה[1].

לא מקרה הוא שבניגוד לספרנו הפותח בקריאה התובעת אוזן, פותח ספר שמות במראה: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה", ורק אחר כך: "ויקרא אליו א-להים...". הנבואה ענינה מראה (אם גם פנימי) והכהונה ענינה האזנה[2]. הנבואה, בחוש הראיה הפועל במסגרתה, צופה למרחקים ומרחבים: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו" (במדבר י"ב, ו). במראה! ואפילו אם יש דיבור הרי שהוא: "בחלום אדבר בו", כמו גם: "וכל העם ראים את הקולות" (שמות כ', טו).

הכהונה מעמיקה חדור פנימה, אל תוך הנפש בהפנמה ובהאזנה, ויעדה - הקדושה. על כן יברכו הכהנים - "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן". הקדושה בוא תבוא רק לאחר הקריאה וההאזנה, בחינת: "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש" (ישעיהו ו', ג).

בראשית ספר כהונה זה, נתבעים אנו להקרבה, אך עוד לפני כן להאזנה. הדחף לתת, להקריב, גדול הוא באדם וטבעי לו, ולאדם דווקא. ועל כן: "אדם כי יקריב מכם...". תנאי מוקדם והכרחי לאפשרות להקריב הוא היות המקריב אדם, על מעלותיו וחסרונותיו, וביותר על כל כח ההקשבה המיוחד בו ניחן. כאמור, הדחף לתת גדול וחזק יותר על רקע איפוק וכיבוש הכוחות ועל רקע חסך והעדר, ומעשה העגל מוכיח. דווקא אז גדול הצורך בהאזנה מאזנת ובריסון והכוונה. דווקא אז חשוב לדעת מקומה של ההקשבה הטובה, החמה, האנושית כל כך - "אדם כי יקריב...".

על רקע השבר אשר הושברנו, כי לקינו בכפלים, קיימת תחושה עמוקה בקרבנו של הצורך לתת, לתרום ולהקריב.

כאן המקום והצורך בהאזרות ובגבורת ההקשבה הנלמדת מספר ויקרא. עלינו ללמד להקשיב ברב קשב פנימי לעצמנו תחילה, לשיח נשמתנו לכוחות נפשנו. כאותה קריאה מופלאה המושרת עם שחר, טרם תפילת ותיקין: "שימו לב אל הנשמה!..." ואולם, צורך יש גם בהאזנה חמה, פשוטה ולבבית לשיחו של חבר, למצוקתו ולרצונותיו.

קיימת תחושה מוטעית (אם גם מובנת), שהנתינה הגדולה לזולת, היא דווקא זו המלווה באקטיביות ודינמיקה גדולה ומרשימה, במעשה גדול. ולא היא! הרגישות והפתיחות לחבר, ה"שלום" וה"בוקר טוב" הפשוטים כל כך, הקלים כל-כך, הם הם הנתינה הפנימית הגדולה ביותר, הקרבן והתיקון הגדול ביותר שיכולים אנו כאן לבצע בימים קשים ומרים אלו.

מדהים! - ה' נגלה אל שלמה בגבעון ומבשר: "שאל מה אתן לך!" ושלמה אינו מבקש לא כסף ולא זהב, לא נצחון בקרב אף לא אריכות ימים. דבר אחד קטן מבקש הוא ועל כך משבחו הקב"ה. הוא מבקש: "ונתת לעבדך לב שמע..." (מלכים א' ג', ט). לב שומע!

אף אנו נבקש בכל חום לב את בקשת שלמה: "ונתת לעבדך לב שמע", ונבקש מהקדוש ברוך הוא, שאף הוא ישמע שוועתינו, כדרך שמבקש ומצפה שלמה, בסגנון "ואתה תשמע השמים..." (מלכים א' ח', לד). סדרת שמיעות שמבקש הקב"ה לשמוע ובמרכזן מה שאנו כל כך זקוקים לו, בייחוד בימים קשים וכואבים אלו: "בהנגף עמך ישראל לפני אויב... ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עמך ישראל והשבותם אל האדמה אשר נתת לאבותם" (שם).

 

* תמצית דברים שנאמרו בישיבה בשנת תשמ"ה בשבת קודש פרשת ויקרא, בעקבות נפילתם של דני מושיץ ודוד כהן הי"ד. פורסם ב"דף קשר", סיון תשמ"ה, גליון 7 .

[1]. בישראל ישנו שילוב של שתי מגמות אלו, שהרי אם לא נביאים הם ישראל - בני נביאים הם מחד, ומאידך הלא הם "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

[2]. יש אמנם מראה במשכן ובמקדש - "מראה כהן", אך לעולם שיא ופסגת העבודה דווקא: "כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה...".