04: "הלא זה צום אבחרהו"

  • הרב יהודה עמיטל

"הלא זה צום אבחרהו"* / הרב יהודה עמיטל

"ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש" (תהלים ק"ב, יב). זוהי התחושה המלווה עשרות משפחות בישראל כיום הזה, ויהי רצון שהקב"ה ירפא שברן, יחזק לבן, שתפקודן לא ייפגם, ושיהא להן האומץ הנפשי להמשיך ולהתקדם. להיות גיבורים בנפש, עם הייסורים. להיות חזקים.

באשר לעניין התשובה, כל אחד וחשבון נפשו-שלו. כל אדם יודע את אשר עם לבבו.

הגמרא (מכות יא, ע"א) מספרת על מאורע טראגי שאירע בדורו של רבי יהושע בן לוי:

אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו, כי הא דההוא גברא דאכלה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דר' יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי.

איש לא ראה, איש לא שמע. אבל אליהו, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי כל יום נמנע מלבוא אליו. וכל כך למה? "שהיה לו לבקש רחמים על דורו, ולא ביקש".

בחברה שבה יכול להתרחש דבר כזה, עוון הדור תלוי ברבי יהושע בן לוי. המשנה (מכות ב, ו) אומרת:

אחד [=כהן] משוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחתו [=אם מת אחד מהם] – מחזירין את הרוצח. לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להן [= לחייבי גלות שבערי המקלט] כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו.

ושואלת הגמרא על אתר (יא, ע"א):

"טעמא דלא מצלו, הא מצלו – מייתי? והא כתיב (משלי כו) 'כציפור לנוד כדרור לעוף, כן קללת חכם לא תבוא'.

אמר ליה ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו.

"אבל אשמים אנחנו". מגיע לנו. "שהיה להם לבקש רחמים על דורן – ולא ביקשו".

אנחנו רחוקים מרבי יהושע בן לוי מרחק עצום, אבל בצבא – כל בחור ישיבה הוא בבחינת ר' יהושע בן לוי. אין ר' יהושע בן לוי אחר. לעתים אנחנו שוכחים את הערך של בחור הלומד תורה ונמצא במסגרת צבאית.

לפני כשלושים שנה, בא לביקור בישיבה עיתונאי לא-יהודי מבריטניה, ונלווה אליו איש משרד החוץ הישראלי. סיפרתי לו מהי "ישיבה", מהו ה"הסדר". אותו זר בריטי, קר ומנוכר, לא הבין: "צבא ולימוד? זה תרתי דסתרי!. האם אי פעם בהיסטוריה היה מצב שבו החיילים עוסקים בלימוד יומם ולילה?". אותו זר התרגש מהתופעה, ואנחנו?

להיות בחור ישיבה בצבא – זוהי זכות גדולה. אך לעתים אנו שוכחים שלצד הזכויות יש לנו גם חובות. משום שאנחנו בני תורה וחיילים – אנו מתחייבים. על כל צעד שאנו עושים יש חשש לחילול השם. כל הזמן מדברים על קידוש השם, אך אני חרד דווקא לחילול השם.

הגמרא באה בטענות לאלה שיכוליל להתפלל. לצערנו, בדורנו רבים הם שאינם מסוגלים להתפלל כלל, ומכאן מוטלת חובה יתירה וגדולה עוד יותר עלינו, על אלה שיודעים להתפלל.

מעשה ביהודי שבא לפני הרבי מקוצק, ובפיו טרוניה: "יש לי בעיות פרנסה". "מה הבעיה?", שאלו הרבי, "לך והתפלל!". "אבל רבי, איני יודע להתפלל". "אם כך", השיבו הרבי, "למה אתה בא להתלונן על בעיות של פרנסה? עליך להתלונן על כך שאינך יודע להתפלל! זו הבעיה שלך!"...

בעיה זו צריכה להטריד אותנו. הננו מאמינים שיש כוח לתפילה. לעינות דעתי, עיקר חשבון הנפש של היום הזה צריך להיעשות בתחומים שבין אדם לחבירו. אסביר לכם מדוע.

הרמב"ם בריש הלכות תעניות, אומר:

מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור. שנאמר 'על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא הצרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן. ככתוב: 'כוונותיכם הטו' וגו', וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזרית וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה 'והלכתם עמי בקרי, והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי'. כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי – אוסיף לכם חמת אותו קרי.

אילו זכינו לנביא, היה אומר לנו בשל מי באה אלינו הצרה הזאת, מפני מה ועל שום מה,והיינו יכולים לבדוק את עצמנו.

אחד מן הדוברים בימים האחרונים אמר כי "היום אין ימין ואין שמאל, אין מחלוקת ואין מריבה, הזעזוע עבר בלבות כולנו באופן שווה, החוויה המזעזעת שעברנו הפכו אותנו למשפחה אחת".

ועם זאת, דומני שלו זכינו והיה קם לנו נביא, הוא היה עומד וזועק: "בשביל להיות ולהרגיש כמשפחה אחת יש צורך בשבעים ושלושה נערים שייהרגו בבת אחת? כששבעים ושלושה אנשים נהרגים בשבעה שבועות זה כואב לנו? יום יום אנשים נהרגים בדרכים, וכי זה מזיז לנו משהו?". האמנם בשביל להזדעזע יש צורך בשבעים חללים?

זה לא נוגע רק לעניין נפשות. היכן אנו עומדים בעניין "הנושא בעול עם חבירו"? וכי חסרים מקומות בהם יכולים אנו להטות שכם? האם אנו מסוגלים להבין מה פירושו של דבר לגבי יהודי בן חמשים שכל ימיו עסוק בעבודה וביום בהיר אחד, ללא כל התראה, מפטרים אותו. הוא יושב בבית, לא עושה דבר, מובטל. איזה עלבון! איזה צער! איזה שברון לב!

אנחנו מדברים ב"מקרו" על שינוי מבנה ההון, על צמצום הפער, על הפרטה, על "יעילות, יעילות, יעילות". אבל איפה האדם? איהו?

יש מחלקה פסיכיאטרית, מחלקה פסיכולוגית, מחלקה סיעודית, הכל עובד ביעילות. באופן אוטומטי. אך היכן היחס האנושי לאדם?

רבי עקיבא איגר היה גדול הדור ושמו יצא בעולם. בספר תשובותיו (שו"ת ר' עקיבא איגר, מהדורא תניינא, סימן ג) הוא מתאר אסון שאירע באחת מערי מזרח אירופה. עגלון נסע לאחור והרג בשוגג את בנו ואת הפועל שלו. רבי עקיבא איגר מתאר את גודל הטרגדיה. בימינו היו רצים לעורך הדין הטוב ביותר כדי לא לאבד את הרישיון. לעומת זאת, באותו מקרה שאל העגלון את רבי עקיבא איגר: כיצד לעשות תשובה? מהו חשבון הנפש שצריך לעשות, על שנתגלגלו הדברים והגיעו לידי כך?

רבי עקיבא איגר מחלק את תשובתו לשניים. בין השאר, הוא דן בשאלת ה"פשיעה", האם העובדה שהמקרה אירע בלילה מהווה "פשיעה" אם לאו. אבל בראשית התשובה הוא אומר:

אחרי שנהרגו בנו ומשרתו בנער ולא עשו פירות בעולם, הוא יקים זרע להם, דהיינו שעבור בנו הנהרג יחשוב באם היה זוכה להכניסו לחופה כמה היה מוציא עליו נדן [= נדוניה] ומלבושים ושארי ההוצאות, ויפריש כפי הסך ההוא שיהיה לקרן קיימת לעולמי עולמים, ומהרווחים יוחזק בן עני לגדלו וללמדו תורה וגמרא עד שיהיה בן ט"ו שנים שיוכל לשלחו ללמוד בישיבה ואחר כך יוחזק מהרווחים תלמיד אחר, וכן לעולם... ועבור הנער המשרת יקבל האיש על עצמו ליתן כל ימי חייו מדי שנה בשנה כה' ר"ט ליתן מזה שכר לימוד לבני עניים. בשנה הראשונה ישלם לעשרה מלמדים עניים שילמדו יום יום שיעור לתועלת נשמות ההרוגים, ויאמרו נוסח תפילה וקדיש דרבנן...

כל זאת על מנת שלא יוכל להפיק איזו "תועלת" ולחסוך משהו מהוצאותיו, ולא יהא בבחינת מי שעליו נאמר "הרצחת וגם ירשת". לצד תהליך התשובה ה"ממוני", מוסיף וכותב ר' עקיבא איגר, עליו להוסיף על עצמו עינוי נפש:

ובעניין סיגופים אחרי שהאיש ההוא סמוך לימי זקנה, לזה ראוי להקל עליו, ולזה במשך שלוש שנים יתענה ב' וה' וערב ראש חודש ועשרת ימי תשובה ולהשלים התעניתים האלו, ואחרי ג' שנים יתענה בימים אלו הנ"ל עד אחר חצי היום... וכל ימיו לא ילך לסעודת נישואין (זולת בסעודת צאצאיו או שהוא שושבין), וכל לילה קודם שהולך לישון יתוודה בלב נשבר ובבכיות גדולות ולבקש מחילה וכפרה מהשם יתברך...

כך יש להתייחס למאורעות המתרגשים ובאים עלינו. "ונחנו מה"? לצערינו, אצל רבים מאתנו החיים הפכו זולים עד כדי כך שניתן לעבור עליהם לסדר היום.

בשבת האחרונה דיברתי בישיבה ב"סעודה שלישית" על מצוות כיבוד אב ואם. הגמרא (קידושין לא, ע"א) אומרת:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את רבי אליעזר 'עד היכן כיבוד אב ואם'?

אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו. ביקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו.

נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם - אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.

ומסביר המהר"ל, שכל הדוגמאות שמביא התלמוד הובאו דווקא מן הנכרים, שזהירים יותר במצוות כיבוד אב ואם. והוא מציע הסבר משלו.

עם זאת, דומני שניתן להציע הסבר נוסף, על-פי דבריו של הרבי מקוצק, המדגיש את המיוחד שבדוגמאות שהובאו בתלמוד, כשלצד מצוות כיבוד אב ואם נקט דווקא בדוגמא של פרה אדומה. בעוד שמצוות כיבוד אב ואם היא מצווה שכלית, הרי שפרה אדומה היא בבחינה "גזירה", מצווה בלתי מובנת.

והדברים, כך דומני, הם בבחינת קיטרוג, ח"ו, שהיה בשמיים על ישראל. בעוד שמחמירים הם במצוות פרה אדומה, שטעמה אינו ידוע, מגלים הם חולשה במצוות שבים אדם לחבירו.

עלינו לשאול את עצמנו שמא, חס-ושלום, בשל אותה חרדה לכל תג ופסיק ב"שולחן ערוך" והדקדוק בקלה כחמורה, הוזל ערכן של מצוות שבין אדם לחבירו? יש כאן קיטרוג על כל מערכת עבודת ה' שלנו!

אותו ציבור שסובל אינו אומר: "אלה שומרי מצוות, הם יותר איכפתיים מאתנו". ויש כאן קיטרוג על עבודת ה' שלנו. איפה הרגישות שלנו?

אותה רגישות להחמרה, להקפדה, ולדקדוק בכל קלה כבחמורה במצוות שבין אדם למקום, היתה צריכה להעשיר, לחזק ולחשל אף את רגישותנו למצוות שבין אדם לחבירו. אנו רודפים מצוות. יש גמ"חים כאן ושם. אבל היכן אותה רגישות שבלב?

רבותיי, על הפסוק "הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו" (תהלים ק"ה, א), אומר הרב קוק: וכי נוכל להודיע את דבר ה' כשלא איכפת לנו מה קורה אצל אותם "עמים" רחוקים? כשאיננו חשים קרובים אליהם? כשאיננו מודעים לבעיותיהם הכלכליות והחברתיות?

לא ניתן לדבר עמם רק על יראת שמים. עשינו הרבה לקרב רחוקים, להחדיר בהם יראת שמים. אבל לחם לאכול ובגד ללבוש? וכי אפשר בלי זה?

משנה אחת (אבות א, טו) מצווה "הוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות", ואילו המשנה האחרת (אבות ג, יב) אומרת "הוי מקבל את כל האדם בשמחה". ועל המשנה השניה מפרש הרמב"ם:

'ראי שתקבל כל אדם, קטנם וגדולם, הבן חורין והעבד, כל אחד ממין האדם בששון ובשמחה, וזה יותר ממה שאמר שמאי 'בסבר פנים יפות'.

כל אדם שיש לו צלם אלוקים, בין קטן ובין גדול, מצווים אנו לקבל פניו בשמחה. עלינו לשמוח שעומד לידינו אדם עם צלם אלוקים.

רגישות זו, אין צריך לומר, מתחילה קודם כל בבית, בבית המדרש, באוטובוס. כל אותם דברים קטנים שאדם דש בעקביו.

עיקר חשבון הנפש צריך להיעשות איפוא באותן מצוות שבין אדם לחבירו. אין לי ספק כי לו ר' ישראל סלנטר היה עמנו הוא היה זועק על כך.

אמש היה "פקק ארוך" בדרך מהגוש לירושלים. מכונית ובה יהודי מזוקן ביקשה לעקוף אותנו. "מה יש, אתה נוסע לבית חולים?". – "לא, אני ממהר ל'מעריב'". על כך זועק ה"מסילת ישרים" (פרק יט) חמס, כאשר הוא קובע כי אין כל הבדל בין גזל ממון לבין גזל זמן. לעשות מצווה על חשבון גזל זמנו של האחר – אין זו יראת שמים. רגישות פירושה ליטול ידיים בקצת פחות מים על מנת שהמנקה לא תצטרך לסחוב דליי מים כבדים לנקות את כל הלכלוך שנגרם על-ידי כך על הרצפה. וכי יכול אתה לעסוק בשלך, במידת חסידות של נטילת ידיים על חשבונה של "אותה עלובה"?

היום, "יום כיפור קטן", נאמר "ויחל" בתפילת המנחה. יום כיפור קטן שנגזר מיום כיפור גדול. וביום זה אנו קוראים בנביא (ישעיהו נ"ח, א-י):

קרא בגרון אל תחשך, כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלהים יחפצון. למה צמנו ולא ראית? ענינו נפשנו ולא תדע? הן ביום צומכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגשו. הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע, לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם.

הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו, הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?

הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגדות מוטה, ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם.

אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע, וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים.

נשפוך שיח לפני הקדוש-ברוך-הוא, שירחם על עמו ישראל. יום חשבון נפש הוא וכל אחד יעשה את חשבון נפשו-שלו.

 


* דברים על-פה שנאמרו בישיבה בערב ראש חודש אדר א' תשנ"ז, בעקבות אסון המסוקים בו נפלו חללים ע"ג מחיילי צבא ההגנה לישראל. כתב וערך: אביעד הכהן.