05: דור המדבר השני - מן החטא ועד הכניסה לארץ ישראל

  • צבי בזק

דור המדבר השני - מן החטא ועד הכניסה לארץ ישראל / צבי בזק

א. סקירה כללית

במאמר קודם שכתבתי בגיליון ראש השנה תשנ"ט של עלון זה, התייחסתי לחטאי בני ישראל במדבר - חטאי הדור שיצא ממצרים. הסתמכתי על מאמר חז"ל במסכת אבות (ה, ג) בדבר אותם עשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, וכן על מאמר מקביל במסכת ערכין (ט"ו, ע"א) בנושא. המאמר דן בחטאים ששינו את מהלך חייהם של בני ישראל במדבר: חטא העגל שגרם ל"כי לא אעלה בקרבך"; חטא המתאווים, שהביא עמו את מינוי שבעים הזקנים, ומעל כולם חטא המרגלים שבעטיו נגזרה כליה על דור יוצאי מצרים וממילא נמנעה כניסתם לארץ ישראל. עם זאת, תשובת העם על חטאים אלו מנעה תוצאות חמורות יותר ואף שמרה על קיומו של העם במשך שנות נדודיו הארוכות במדבר. גם אם דור יוצאי מצרים לא יזכה להיכנס לארץ - דור הבנים יזכה. ממילא, ימשיך העם בקיום הייעוד האלוקי שנקבע לו מדורות קדומים של תקופת האבות.

במאמר זה ברצוני לבחון את חלקו השני של מסע בני ישראל במדבר, שמתואר בספר במדבר, החל מפרשת חוקת. עם תחילת הדיון בנושא אזכיר את סדר זמני האירועים שבספר במדבר, על-פי התאריכים שלפיהם הם מופיעים בספר:

* מפקד בני ישראל (במדבר א) - א' באייר, בשנה השניה ליציאת מצרים;

* חגיגת פסח ראשון במדבר - י"ד בניסן בתום השנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים;

* מסע ראשון מהר סיני - כ' באייר בשנה השניה. מספר ימים לאחר מכן ארע חטא המתאווים;

* חטא המרגלים - ט' באב בשנה השניה. תאריך זה אינו מוזכר בתורה ומופיע במסכת תכנית כט, ע"א);

* מות מרים וחטא מי מריבה - בחודש ניסן, שנת הארבעים. גם תאריך זה אינו מוזכר בתורה, ונלמד מדברי חז"ל שלפיהם מרים, אהרן ומשה מתו כולם באותה שנה (ראש השנה ג, ע"א). על אהרן נאמר בפירוש שמת בא' באב בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים (במדבר ל"ג, לח).

בפרשת חוקת יש אפוא דילוג גדול, על כשלושים ושמונה שנות נדודיהם של בני ישראל במדבר. בראש פרשת "מסעי", נזקק רש"י לפירוש עניין זה:

"אלה מסעי" - למה נכתבו מסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאף על-פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל אבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה. שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם ארבעה עשר שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזרה... ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן... נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות.

הדילוג הגדול בסיפור התורה על 38 שנות הנדודים במדבר, מתרחש בספר במדבר (כ', א): "ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון". בפירושו על אתר, עומד רש"י (והסכימו עמו האבן עזרא והחזקוני) על הביטוי המודגש "כל העדה":

עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים.

ב. חיי דור המדבר השני

הסיפור הראשון שהתורה מספרת לנו על דובר המדבר השני ("כל העדה") הוא חטא מי מריבה. אירוע זה התרחש לאחר שהעם נסע מקדש, שם ישב "ימים רבים" (דברים א', מו). היה זה מסעו הראשון של הדור החדש במדבר, ומעניין שצעדיו הראשונים דומים היו לאלו של בני הדור הראשון. כאן נאמר (במדבר כ', ב-ג) "ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה ויאמרו לאמר: ולו גווענו בגוע אחינו לפני ה'".

גם במסע הדור הראשון של ישראל במדבר, הן במרה הן ברפידים, מופיעה בעיית המים: "ואין מים לשתות העם" (שמות י"ז, א), ושוב מופיע אותו בטוי: "וירב העם עם משה" (שם, ב). תגובת משה בשני המקרים דומה: הוא לא מבטיח לעם דבר, אלא, כביכול, בורח מפניהם וזועק: "ויצעק משה אל ה' לאמר: מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני" (שמות יז, ד), ובספר במדבר (כ', ו): "ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם".

בשני המקרים לא מצאנו שהקב"ה כועס על בני ישראל. מים הם דבר הכרחי במדבר, "חיי נפש", וניתן להבין את תלונת העם. בספר שמות מדובר על היציאה הראשונה למדבר, וגם בספר במדבר מדובר ביציאה למדבר לאחר תקופה ארוכה של ישיבה בקדש. ככל הנראה, בקדש לא חסרו מים לעם, בין אם מבאר מקומית ובין אם, כדברי רש"י, מבארה של מרים, שפסקה לתת מימיה לאחר מותה. ואולי שני הדברים אחד הם: מאז אירוע מסה ומריבה שבו רבו בני ישראל עם משה על המים (שמות י"ז), ועד לחטא מי מריבה (במדבר כ'), איננו שומעים על כל מחסור במים. בני ישראל מתלוננים על חוסר מזון, על בעיות אחרות, אך לא על מים.

אפשר שהמחסור הזמני במים, עם לידתו ויציאתו של דור המדבר השני מה"חממה" של קדש לקראת המסע לארץ ישראל, נועד לבחון את אמונתו של "דור מדבר" זה.

למרות תגובתו הקשה, "ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו", אין בתורה כל רמז לכעס מצד ה' על בני ישראל. לעומת זאת, עולה חרון אפו של הקב"ה במשה ואהרן, עד כדי גזירה המונעת את כניסתם לארץ ישראל. לא אתעכב כאן על חטאו של משה, וכבר רבו הפירושים עליו. אעיר רק שכמו לאחר חטאים גדולים קודמים, הייתה כאן נקודת שינוי משמעותית בחיי עם ישראל ישראל שביטוייה בהחלפת המנהיג. משה רבנו, שהוציאם ממצרים ונתן להם את התורה, עומד להיעלם מהבמה. ושמא יש כאן עונש כלשהו, אמנם עקיף ונסתר, על בני ישראל. רמז לכך אפשר למצוא בדבריו של משה לישראל בתחילת פרשת ואתחנן: "ויתעבר ה' בי למענכם". לאמר: גם על בני ישראל נגזר העונש. אמנם, הנושא העיקרי בעונש זה הוא משה, אך ודאי שגם בני ישראל לא נוקו ממנו.

מדוע, למרות זאת, אין הכתובים מגלים לנו ולו רמז לכעס על בני ישראל? מאידך, אין יש להסביר חטא כזה של חוסר אמונה לאחר ארבעים שנות מדבר, שבהם ה' סיפק את כל צרכי בני ישראל?

יש לזכור שדור זה לא חי בזמן שיעבוד מצרים. בניו לא ראו בעיניהם את הנסים הגדולים שעשה ה' לישראל במדבר, אלא רק שמעו עליהם מדור אבותיהם. מאז לידתו התרגלו בני הדור ההוא לתלות בנס: עמוד האש והענן, באר מרים, המן וכדומה. ממילא, ברגע שמשתבש משהו, העם חש חסר אונים. לפי רש"י, עם מות מרים חדלה בארה לתת מימיה. אם כך, מובנת תחושת חוסר האונים של העם, וה' אינו כועס עליהם על כך. יש מקום לטעון כנגדם על חוסר אמונה, אך פגם זה נתלה במשה ובאהרן, שבמקום לדבר אל הסלע היכו עליו. דור זה, שעומד להיכנס לארץ, זקוק לתמיכה ולהנהגה באמצעות דיבור ולא על ידי הכאה. דרך הנסים צריכה להיות אחרת.

ג. שירת הבאר

למרות האמור לעיל, התורה אינה מספרת לנו עוד, עד מועד הכניסה לארץ, על מחסור במים. בהמשך הפרשה אף מופיעה שירת הבאר: "עלי באר ענו לה...".

מהי משמעותה של שירת באר זו במרחק ניכר מפרשת המחסור במים? מדוע לא שרו ישראל את שירת הבאר לאחר ש"יצאו מים רבים, ותשת העדה ובעירם"?

תשובה אחת היא שלאחר ענישת משה ואהרן אין עוד מקום לשירה. לכן נדחתה קצת, למועד מאוחר יותר. לפי רש"י, השירה לא הייתה דווקא על מתנת המים אלא על נס אחר שאירע לישראל במדבר: האויבים רדפו אחרי בני ישראל להורגם, ההרים זזו זה כנגד זה ומחצו אותם, ועצמותיהם נראו בבאר. או אז הבינו בני ישראל את הנס שאירע להם ואמרו עליו שירה.

אפשר שניתן לתת הסבר אחר ביסוד הדברים. במשך כל שנות נדודיהם במדבר, הורגלו בני ישראל לסיפוק צורכיהם על-ידי מנהיג. גם המתנות שניתנו להם במדבר - הבאר, המן ועמוד הענן - בזכות מנהיגיהם - מרים, משה ואהרן - באו להם. עתה, משהגיעה שעת סילוקם של מנהיגים אלו מן העולם, עולה השאלה: מי ידאג לסיפוק צרכי בני ישראל במדבר? מרים מתה, הבאר שהיתה בזכותה כל השנים נעלמה, ומאין להם מים לשתות?

למרות זאת, שירת הבאר פורצת ועולה. אכן, ה"באר, חפרוה שרים" - משה, אהרן ומרים - אך מתברר כי "ממתנה נחליאל": "שלש מתנות ניתנו לישראל במדבר" ובכללן הבאר, אך לא עוד כמשהו חד פעמי אלא כ"נחליאל" - נחלה קבועה ועומדת. ה"מתנה" הפכה והייתה ל"נחלה". היא לא תלויה עוד בזכות מרים, בזכות מנהיג כזה או אחר, אלא נעשתה חלק מחייהם של בני ישראל במדבר. לאור זה מובנת התפרצות השירה דווקא כאן, שירתו של עם שהמשך דרכו מובטח לו בזכות עצמו, ואינה תלויה במנהיג זה או אחר.

דור שמעריך את מנהיגיו אך אינו תלוי רק בהם, דור שיכול להסתדר בכוחות עצמו לאחר חיי מדבר, הוא-הוא הדור שיוכל להיכנס לארץ ישראל ולהתמודד בה עם האתגרים הגדולים העומדים לפניו.

בימים שבהם אין לעם ישראל מנהיג בעל שיעור קומה, אין לו אלא לסמוך על אלוקיו ועל הכוחות הפנימיים האצורים בו. הכוחות גדולים והפוטנציאל קיים, אלא שה"קליפות החיצוניות", רבות ועבות מאד, מכסות עליהם. נתפלל בימים אלה שיסיר ה' את ערלת לבבנו ויזכנו להוציא אל הפועל את מלוא כוחה של הנשמה הישראלית בכל תחום שהוא.