דילוג לתוכן העיקרי

ויצא | הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה

* 

ויען יעקב ויאמר ללבן... זה עשרים שנה אנכֹי עמך... הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותִדד שנתי מעיני... (בראשית לא, לו-מ).

הגמרא (בבא מציעא צג, ע"ב) לומדת מכאן להלכה: באיזו רמה חייב שומר שכר לשמור - "עד כדי הייתי ביום אכלני חרב...". נחלקו שם בגמרא בהסבר החיוב: יש מי שסובר שזהו חיוב לכל שומר שכר, ויש הסובר שזהו רק לשומר העיר (רמה מיוחדת), ולשיטתו - יעקב לא היה חייב לשמור כך אך התחייב ללבן לשמור שמירה מעולה כ'שומרי העיר'.

תפיסה זו, שיעקב התנדב לשמור שמירה מעולה, תואמת את דמותו של יעקב כפי שמצטיירת בפרשה. יעקב מספר לנשיו על שנות עבודתו (עוד קודם שעבד בשכר!): "ואתֵנה ידעתן כי בכל כֹחי עבדתי את אביכן...".

ונראה, שניתן לחלק כאן בין תחומים שבהם התבלט יעקב: האחד - מבחינת הכמות "ביום... ובלילה ותדד שנתי מעיני"; השני - מבחינת האיכות "בכל כֹחי עבדתי"!

אם בשומר מצאנו מחלוקת בעניין חיובו לשמור כיעקב, הרי שבעניין פועל פסק הרמב"ם להלכה דברים מפורשים:

... מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כוחו שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן'. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר: 'ויפרוץ האיש מאד מאד' (הלכות שכירות יג, ז).

גם ברמב"ם אנו מוצאים, איפוא, שני הדגשים אלו: הן מצד הכמות - אסור לפועל לבטל זמנו, ועליו לעבוד ברצף כל רגע ורגע מזמן שכירותו, והן מצד האיכות - עליו לעבוד בכל כוחו.

יש לציין, כי הדברים אמורים לגבי כל תחום ותחום בחיינו. לא משנה במה עוסק האדם, אם זה בלימודים, אם בעבודה או בצבא - יש לו מחוייבות כ'בן-ישראל', לנהוג כיעקב אביו: מה שעושה עליו לעשות בכמות הנדרשת ממנו, ובאיכות הנדרשת ממנו.

הגהות מימוניות בסוף הלכות שכירות מעיר על דברי הרמב"ם: מסופר בירושלמי על ר' יוחנן, שראה מלמד תינוקות שהיה חלש כעין חולה, ושאלו על מה זה. ענה לו הלה שהוא נוהג להתענות. "אמר לו: אסור לך - השתא במלאכת בשר ודם אסור, במלאכת הקב"ה על אחת כמה וכמה", ומדייק מכאן הראבי"ה: "אסור למלמד ליקץ בלילה יותר מעונתו מפני שלמחר עצל לו ללמוד..." - ואמנם הדברים קל וחומר, בן בנו של קל וחומר.

בעולם המודרני רווחת התפיסה כי מוסר הינו תחום השייך בין אדם לחברו. התנהגות האדם באופן מוסרי משמעה שיחסו לזולת הינו מוסרי - חס על כבודו, ממונו וכדומה.

אולם התפיסה היהודית שוללת גישה זו מכל וכל - "כל מי שריח יהדות נודף ממנו מבין כי המוסר איננו תחום השייך בין בני אדם דווקא". אדם נדרש להיות דובר אמת לא משום שחבירו ייפגע מדבר שקר, אלא משום שמידת האמת כשלעצמה הינה מידה רצויה ונכונה. המוסר נקבע עפ"י מונחים המנותקים מיחסי אדם לחבירו: אנו חייבים לדבוק באמת כי זוהי אחת מי"ג מידות, וחותמו של הקב"ה - אמת!

יעקב אכן דורש מעצמו את כל הכמות ואת כל האיכות ביחסי אדם לחבירו, אך בתחילת הפרשה אנו מוצאים כי גם בענייני אדם למקום דרש יעקב מעצמו כל שהיה יכול: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום..." - ומבארים חז"ל כי יעקב הגיע כבר לחרן אך חזר חזרה, אמר: "אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ולא התפללתי?! יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל...". אין להעלות על הדעת שיעקב כשלעצמו לא היה ברמה מספיק גבוהה כדי שיוכל להתמודד עם לבן, ולומר אח"כ "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", ומדוע א"כ חזר מחרן לבית אל? - אלא וודאי שיעקב אמר לעצמו - יש כאן הזדמנות להוסיף השראה רוחנית, הפוטנציאל הרוחני שלי יכול לגדול, ואני לא אנצל זאת? - עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי?! יעקב חזר לבית-אל כדי שיוכל אח"כ להיות שלם עם עצמו ולומר בכל כוחי עבדתי!

שנינו בברכות (לב, ע"ב): "תניא: ארבעה צריכים חיזוק ואלו הן. תורה, ומעשים טובים, תפילה, ודרך ארץ...", ומפרש שם רש"י - 'דרך ארץ': אם אומן הוא לאמנותו, ואם סוחר הוא לסחורתו, ואם איש מלחמה הוא - למלחמתו.

עפ"י דברינו לעיל יובן הדבר - כל אדם, בכל מה שעוסק, חייב חיזוק כדי שיוכל לעסוק בענייניו על הצד הטוב ביותר, בכמות הדרושה ובאיכות הדרושה.

 


* שיחה שנאמרה בסעודה שלישית, שבת פרשת ויצא, תש"ן. סיכם: דוד טי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)