05: הלל בליל פסח

  • הרב יעקב פרנצוס

הלל בליל פסח[*] / הרב יעקב פרנצוס

להלל הנאמר במהלך ליל פסח ישנם שני מאפיינים ייחודיים: האחד, אמירתו בלילה, למרות שהמשנה במגילה (כ, ע"ב) מונה אותו כאחד מהדברים הנאמרים ביום. השני, פיצולו לשניים, כשאת החלק הראשון אנו אומרים לפני הכוס השניה ואילו חלקו השני נאמר לאחר הארוחה, לפני שתיית הכוס הרביעית[1]. השאלה היא מדוע, או כפי שנאמר בהקשר אחר בערב זה – מה נשתנה. מדוע ההלל הנאמר בערב פסח שונה משאר ההללים? האם המאפיינים המיוחדים מצביעים על הבדל משמעותי יותר במהותו?

על מנת לענות על שאלה זו עלינו לבחון תחילה היבטים שונים הקשורים לטיבו של ההלל ועל יישומם בהלל הנאמר בליל פסח.

ההלל

הגמרא בערכין (י, ע"א) דנה בימים בהם אנו אומרים הלל שלם. היא מונה שם את שמונת ימי החנוכה, שמונת ימי חג הסוכות (כולל שמיני עצרת), את יום טוב ראשון של פסח ואת יום טוב ראשון של שבועות. אחד הנעדרים מרשימה זו הוא ראש חודש, בו אין גומרים את ההלל וזאת על סמך הפסוק בישעיהו (ל, כט): "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". ראש חודש אינו נחשב כמקודש כחג ואין בו איסור מלאכה ויוצא, איפוא, מהכלול בפסוק. אלא שאז עולה השאלה מדוע בחנוכה אומרים הלל שלם והלוא גם בו אין איסור מלאכה. הגמרא מסבירה שהנס שהתרחש בחנוכה מהווה גורם משמעותי המחליף את הצורך ב'חג', ככזה המחייב הלל שלם.

ומכאן ששתי סיבות אפשריות עולות מהגמרא לחיוב אמירת הלל: האחת – אמירתו כחלק מחובות יום טוב, והשניה – אמירתו בעקבות נס שקרה.

בהמשך נראה כיצד שתי אפשרויות אלו משפיעות על ההלל הנאמר בליל פסח. לעת עתה, האספקט הייחודי הראשון של ההלל הנאמר בליל פסח, היינו אמירתו בלילה, יוסבר על פי הפסוק מישעיהו, המזכיר מפורשות שיר הנאמר בליל התקדש חג. מאפיין זה מצביע על כך שההלל הנאמר בליל פסח אכן שונה מהותית מכל הלל אחר אותו אנו מכירים.

נבחן כעת כיצד ראו פרשנינו הלל זה הנאמר בליל הסדר.

שיטת הרמב"ן

העדרותו, המפתיעה והמסקרנת, של ההלל בליל הסדר, מהרשימה הנדונה בערכין הטרידה את הרמב"ן (פסחים קיז, ע"ב) והוא מציע לכך שני הסברים. הראשון הוא שהגמרא דנה שם רק בהלל הנאמר ביום. ההסבר השני הוא שאין הגמרא דנה שם במקרים מיוחדים של הלל, היינו כאשר הוא נאמר עובר לעשייתה של מצוה מסוימת, אלא רק בהלל הנאמר מכוחו של היום בו הוא נאמר. כך יובן גם חסרונו מהרשימה בערכין של ההלל הנאמר בעת שחיטת קרבן הפסח (משנה, פסחים צה, ע"א), בפסח ראשון ושני.

על פי ההסבר הראשון, ההלל הנאמר בליל פסח יכול ליפול בקטגוריה של ההלל הנאמר ביום טוב – מכוחו של יום, בעוד שלפי ההסבר השני, הלל זה קשור למצוות אכילת פסח ומצה.

בין אם ננקוט בהסבר הראשון ובין אם בשני, הרי שלדעת הרמב"ן החיוב באמירת הלל זה היא ככל הלל אחר ולפיכך מצריך ברכה. חלוקתו לשניים אינה משנה הלכה זו שכן היא מהווה חלק מהתקנה של אמירת הלל זה וממילא אין הארוחה הנמצאת בתווך נחשבת כהפסק.

בהשגותיו על ספר המצוות (שורש א, עמ' 19-21 במהדורות הרגילות) מזכיר הרמב"ן אף את ההלל הנאמר בעת אכילת הפסח ככזה הנלווה לעשיית המצווה. הוא אף מזכיר שם ששני סוגי ההלל – זה הנאמר ביום טוב וזה הנאמר בעת עשיית מצוה – הריהם מדאורייתא או הלכה למשה מסיני.

על פי הרמב"ן, ההלל הנאמר בליל הסדר עוקב אחר כל כללי ההלל, למעט התקנה המיוחדת של פיצולו לשני חלקים, וזאת ככל הנראה נובע מהרצון לצרף את אמירת ההלל יחד עם אכילת פסח ומצה.

אמנם, כאשר בוחנים את ההלל הנאמר בעת עשיית מצוה, ניתן לראות שקיים הבדל בין הלל הנאמר בעת אכילת הפסח לבין זה הנאמר בעת שחיטתו. המשנה בפסחים (צה, ע"א) אומרת שבעוד אמירת הלל בעת שחיטת הפסח קיימת הן בפסח ראשון והן בפסח שני, הרי שרק בפסח ראשון קיים חיוב לומר הלל בעת אכילת הפסח.

נראה שמצוות אכילת הפסח, שבין יתר מטרותיה היא הזכרתו של פסח מצרים, בצירופו של זמן הגאולה דווקא, הוא הגורם המחייב אמירת הלל. מצוות האכילה כשלעצמה, ללא מימד ההזכרה וההנצחה, אינה יוצרת חיוב הלל. גם בפסחים מזכיר הרמב"ן את ייחודו של ליל הסדר כזמן הגאולה, כגורם המצטרף למצוות אכילת הפסח לכדי יצירת חיוב בהלל.

שיטת התוספות

התוספות בסוכה (לח, ע"א ד"ה מי שהיה) טוענים שאף על פי שנשים פטורות מאמירת הלל ביום טוב, הרי שהן חייבות לומר הלל בליל פסח. הראיה לדבריהם היא מהגמרא בפסחים (קח, ע"א) האומרת שנשים חייבות בשתיית ארבע כוסות. ומבארים התוספות, שכיוון שההלל נאמר צמוד לשתיית שתי כוסות (השניה והרביעית), הרי שאם נשים חייבות בכוסות הן חייבות אף בהלל. לשיטתם, ההלל הנאמר בליל הסדר שונה מההלל הנאמר ביום טוב כיוון שהוא נחשב כ"הלל על הנס" – הנאמר בעקבות נס שהתרחש, כפי שהגמרא בערכין כותבת ביחס לחיוב ההלל בחנוכה[2]. הטורי אבן במגילה (יד, ע"ב) רואה גם כן בהלל הנאמר בליל פסח כזה הנאמר על הנס ולא כהלל הנאמר מכח יום טוב.

הרמב"ן סובר, ככל הנראה, שחיובן של נשים בהלל בליל פסח נובע מחיובן בקרבן הפסח.

עד כה ראינו שלוש דרכים להבנת אופיו של הלל הנאמר בליל הסדר. האחת – ככל הלל הנאמר ביום טוב (השיטה הראשונה ברמב"ן); השניה – הלל הנאמר עובר לעשיית מצווה (השיטה השניה ברמב"ן); השלישית – הלל על הנס (שיטת התוספות).

חובת הברכה על ההלל

נראה, שלמרות הסיבות השונות לחיוב ההלל בליל פסח, הרי שלאחר שמוסכם שאכן קיימת חובה שכזו, לא יהיו הבדלים בפרטי ההלכות והוא לא יהיה שונה משאר המעמדים בהם אומרים את ההלל. ומכאן, שככל הלל אחר, גם הלל זה חייב בברכה, כפי שאכן סבור הרמב"ן. גם התוספות (ברכות יד, ע"א ד"ה ימים) סוברים כן ואף לשיטת ר' יהודה המובאת בסופו, אין לומר את הברכה רק בשל סיבה טכנית והיא אי אמירתו ברצף אחד.

שיטת הגרי"ז – שני סוגים של הלל

רב האי גאון (תשובות הגאונים, שערי תשובה 102. וכן מצוטט ע"י הראשונים כרמב"ן והר"ן בפסחים קיז, ע"ב) סבור שאין לומר ברכה על ההלל הנאמר בליל פסח כיוון שהוא מוגדר כשיר ואילו חיוב הברכה הוא רק על קריאת הלל.

הגרי"ז (הלכות חנוכה ג, ו) בפירושו על הרמב"ם מציג שיטה הדומה ביסודה לדברי רב האי גאון. לדעתו, קיימים שני סוגי הלל: האחד הוא תקנה מדרבנן ואילו השני הוא הלל הנאמר כשירה. זה האחרון נלמד, כאמור, מהפסוק בישעיהו, המזכיר את ההלל בליל פסח כדברי שיר. התקנה מדרבנן מתייחסת להלל הנאמר בנסיבות מסוימות, דהיינו – ימים טובים וחנוכה. הלל זה דורש ברכה כמו כל מצווה אחרת מדרבנן וכמו כן חובה לאומרו בשלמותו.

לעומת זה, ההלל הנאמר כשירה, הריהו בא בעקבות גאולתם של כלל ישראל מפני הסכנה אשר איימה עליהם, ומכאן, שאמירתו נעשית סמוך לשחיטת ולאכילת הפסח. אפשר שמתוך כך נלמד שאף אין צורך לאומרו בשלמותו ולפיכך ניתן לפצלו לשניים ולהפסיק בין שניהם בארוחה[3]. ייתכן גם שמכח זה סבר רב האי גאון שהלל זה אף אינו זוקק ברכה[4].

על פי הגרי"ז, דווקא ההלל הנאמר בליל פסח הוא ההלל הטיפוסי, בעוד זה הנאמר ביום טוב ובחנוכה הוא מכח תקנה מיוחדת דרבנן. נראה שהמבדיל בין ההלל של שירה וההלל של קריאה הוא מקור וטיב החיוב. תקנת חכמים המחייבת קריאת ההלל הריהי מצווה הקשורה בזמן, דהיינו שבנסיבות ובעיתויים מסוימים במהלך השנה קיים חיוב לומר הלל, ללא קשר לאירוע זה או אחר. לעומתו, ההלל הנאמר כשירה אינו תלוי בזמן אלא תלוי במאורע, כדוגמת נס המציל את כלל ישראל מסכנה.

שחיטת הפסח ואכילתו אף הם מלווים באמירת הלל ואף ששני אלו נאמרים בזמן מאד מוגדר הרי שלא הזמן הוא הגורם אלא המאורע. ומכאן, שבהעדר שחיטת הפסח אין צורך לומר הלל, ובדומה, בהעדר אכילת פסח, ואולי אף בהעדר אכילת מצה, אין לומר הלל.

ניתן לומר, אם כן, שההלל הנאמר כשירה הריהו תגובה למאורע, מעין פרץ ספונטני של דברי שיר והלל. לעומתו, התקנה של קריאת ההלל הריהי חובה פורמלית אשר נקבעה לזמנים מסוימים.

שיטת הר"י מיגאש

הר"י מיגאש (תשובה מד) סובר שאין לברך לפני אמירת ההלל בליל פסח. הסיבה הפורמלית היא שברכה נאמרת רק על הלל הנאמר ביום. וממשיך הר"י מיגאש ומבאר, שהלל הנאמר בליל פסח אינו מצווה, אלא הוא צורת ביטוי לשמחה שהאדם שרוי בה בעת אכילת הפסח[5], בנותנו שבח והודאה לקב"ה. הר"י מיגאש מבחין בין הלל זה לבין כל הלל אחר הנאמר ביום, כפי הנעשה בבית המקדש בעת הבאת הקרבן (ככל הנראה כוונתו לאמירת ההלל הנאמר בעת שחיטת הפסח).

לשיטתו יוצא, איפוא, שההלל הנאמר בליל פסח הינו ייחודי ואף אינו כלול תחת הקטגוריה בה נמצא ההלל הנאמר בעת שחיטת הפסח.

אפשר ולדעתו ההלל בליל פסח הריהו כדוגמת הלל הנאמרעל נס הגאולה, וכיוון שבכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, הרי שאותה חוויה מסוימת של יציאת מצרים בליל פסח היא הגורמת לאמירת ההלל, כמעין תגובה לנס.

הרב זצ"ל – הלל וסיפור יציאת מצרים

חובת ההלל בליל פסח אפשר וקשורה דווקא למצוות סיפור יציאת מצרים. הרב סולובייציק זצ"ל סבור (שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, א, עמ' ב-ג, הע"ש 4) שאחד המרכיבים המבדילים בין סיפור יציאת מצרים לבין זכירת יציאת מצרים הוא שסיפור מחייב פורמט של אמירת שבח והודאה. בכך גם תתבאר המשנה בפסחים (קטז, ע"ב), שלאחר שמזכירה את סיפור יציאת מצרים ממשיכה ב"לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל ולשבח".

מעין זה גם מצינו במכילתא בפרשת בא (פרשה יב, ד"ה ואמרתם זבח פסח), הלומדת שכל השומע אודות הניסים אשר קרו לבני ישראל במצרים חייב להלל ולשבח את הקב"ה.

לפי גישה זו, ההלל הנאמר בליל פסח איננו מצווה עצמאית של אמירת הלל אלא הינו חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים. מכאן שגם אין מקום לברכה על ההלל הנאמר במסגרת ההגדה[6].

שיטת התוספתא – הלל מפוצל

התוספתא בפסחים (י, ה) קובעת שאנשים שאינם בקיאים ואינם יכולים לומר את ההלל בעצמם יכולים לעשות זאת בבית הכנסת. עליהם לקרוא תחילה את החלק הראשון של ההלל, ללכת לביתם ולאכול ולשוב לבית הכנסת לאמירת חלקו השני של ההלל. במידה והדבר אינו אפשרי ומעשי עליהם לומר את כל ההלל ברצף וללכת לביתם לאכול. כלומר, המצב האידאלי הוא לומר את ההלל לפי מסגרת ההגדה. אפילו אם אין הדבר אפשרי, הרי שלדעת רב האי גאון והר"י מיגאש יש להעדיף לומר את ההלל אחרי סיפור יציאת מצרים ולפני הארוחה מאשר לאומרו עוד לפני הקידוש.

עוד עולה מהתוספתא שבמצב רגיל יש אכן לפצל את אמירת ההגדה לשניים. ככל הנראה נובע הדבר מתקנת ארבע הכוסות, אשר כל אחת מהן מקושרת לסוג מסוים של מצווה המחויבת בלילה זה, כאשר הכוס הרביעית קשורה לאמירת חלקו השני של ההלל. ואמנם, הירושלמי בפסחים (י, א) מוכיח מדברי התוספתא שבדיעבד ניתן לצאת ידי חובת ארבע כוסות אפילו אם נשתו כולן ברצף אחד, שהרי אם ישנה אפשרות שההלל ייקרא ברצף הרי שלא נותר דבר אשר יחצוץ בין הכוס השלישית לרביעית[7].

מסכת סופרים – שני הללים

הברייתא במסכת סופרים (כ, ט) שופכת אור חדש ושונה על ההלל הנאמר בליל פסח. היא קובעת שאדם מחויב לומר הלל שלם בשמונה עשר ימים ובלילה אחד בשנה ואילו בחוץ לארץ הוא מחויב לאומרו בעשרים ואחד יום ובשני לילות. מצווה מן המובחר, לפי הברייתא, לומר בליל פסח הלל שלם בבית הכנסת בברכה ולשוב לאומרו בבית, במסגרת הסדר, ללא ברכה שכן כבר נאמרה הברכה בבית הכנסת.

נראה שברייתא זו נוגדת את התוספתא, אשר ראתה בהלל בבית הכנסת מוצא אחרון ודווקא ההלל הנאמר בבית הוא הראשון במעלה.

ברייתא זו לא נזכרת בבבלי ואף לא התקבלה להלכה ע"י רב האי גאון, הר"י מיגאש והרמב"ן. אמנם הגמרא בערכין (י, ע"א) מביאה ברייתא דומה אלא שזו משמיטה מדבריה את ההלל של ליל פסח וזאת על פי שיטת הבבלי שההלל הנאמר בליל פסח הוא זה הנאמר בסדר, כחלק מההגדה. נציין כי הרמב"ן מביא ברייתא זו כהוכחה לשיטתו שיש לברך על ההלל הנאמר בליל פסח וכן מביא את הירושלמי (ברכות א, ה) כחיזוק נוסף לדעתו זו.

אמירת הלל פעמיים בליל פסח

אמירתו של ההלל בליל פסח פעמיים – בבית הכנסת ובמהלך הסדר - דורשת הסבר. לדעת הרמב"ן, כאשר אומרים את ההלל בבית הכנסת בברכה, הרי שאין לברך על ההלל הנאמר במהלך הסדר, במסגרת ההגדה, וכן אין אומרים את ברכת השיר – הברכה המצויה בסיומו. רבינו דוד (פסחים קיז, ע"ב) סבור שלמרות ההלל הנאמר בבית הכנסת הרי שאין לדלג על הברכה הקשורה לכוס הרביעית – ברכת השיר שבסיומו של ההלל.

הרמב"ן אינו מסביר מדוע נאמר ההלל פעמיים בלילה זה. ייתכן שסבור שישנם שני היבטים מנוגדים להלל. מחד, קיימת עדיפות לומר הלל בציבור ומאידך, כיוון שההלל בליל פסח נלווה למצוות אכילת פסח ומצה, הרי שעליו להיאמר לפני ואחרי מצוות אלו. הביטוי לשני היבטים אלו מתקיים באמירת ההלל פעמיים, כשאמנם הברכה עליו נאמרת רק פעם אחת שכן למעשה ישנו רק חיוב אחד.

ואפשר שהרמב"ן הולך בדרך אחרת וסבור שההלל נאמר בשנית, בשעת הסדר, בגינה של תקנת ארבע כוסות, הקובעת שיש לומר הלל לפני שתיית הכוס. אלא שחזרה זו עדיין אין בכוחה להצדיק את אמירת הברכה שאחרי ההלל – ברכת השיר. כפי שאין מברכים לפני ההלל, במידה ואמרוהו בבית הכנסת כך אין לברך לאחריו.

רבינו דוד טוען שלמרות שההלל נאמר בבית הכנסת, יש לומר את ברכת השיר לפני הכוס הרביעית, שכן מעבר לחיוב לומר הלל הנובע מזמן הגאולה, הרי שקיים חיוב ותקנה נוספים לומר הלל כחלק ממסגרת ארבע הכוסות, וברכת השיר נאמרת כחלק מחובת כוס רביעית. בנוסף, אפשר וברכה זו קשורה רק לחלק השני, הנאמר לאחר ברכת המזון וכלל לא לחלק הראשון. במידה וההלל לא נאמר בבית הכנסת הרי שהברכה צריכה להאמר במסגרת הסדר לפני ואחרי ההלל, אשר משמש במקרה זה הן כאזכור לזמן הגאולה והן כחלק מארבע כוסות. לברכת השיר יהיה במקרה זה תפקיד כפול – הן ברכה שאחר ההלל והן ברכה הנאמרת על הכוס הרביעית.

הרמב"ן, אפשר ויטען כנגדו, שברכת השיר אינה יכולה לשמש כברכה על הכוס הרביעית, שכן אין בה כלל איזכור ליציאת מצרים, וממילא יכולה לשמש רק כברכה המסיימת את ההלל. אלא שרבינו דוד מחזיק בדעה שכיוון שההלל נאמר במסגרת סיפור יציאת מצרים הרי שניתן להתייחס לברכת השיר כחלק מההגדה. הריטב"א, בהקדמתו להגדה, טוען שהכוס הרביעית מכוונת לגאולה העתידית ולכן אפשר שברכת השיר, הנאמרת בכוס זו, אינה צריכה להזכיר כלל את יציאת מצרים.

הריטב"א אף מסביר שישנן שתי סיבות בלתי תלויות לאמירת הלל בליל פסח. זה הנאמר במהלך הסדר הריהו נאמר כשירה, כשיטת רב האי גאון, וממילא אינו מחויב בברכה. בבית הכנסת לעומת זאת נאמר ההלל על פי האמור בברייתא במסכת סופרים.

עוד מזכיר הריטב"א את שיטת הרא"ה אשר אמר הלל בבית הכנסת בברכה וחזר על ההלל בסדר, כחלק מההגדה, ללא ברכה. בפירושו למסכת סוכה (לט, ע"א) הוא כותב שההלל חייב להיאמר כיחידה אחת בליל פסח, בברכה, לפני או אחרי אמירת ההגדה. כלומר, בניגוד לרבינו דוד, אשר כתב שכאשר הלל לא נאמר בבית הכנסת הרי שזה הנאמר בהגדה ממלא תפקיד כפול, הריטב"א סבור שכל הלל צריך להיאמר בנפרד ולכל אחד מטרה אחרת. אפשר והוא סבור שאין לומר ברכה על ההלל הנאמר במהלך ההגדה בשל טיבו של הלל זה הנאמר כשירה.

ר' חיים מבריסק (מובא בשמו בשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, א, עמ' 3) טוען שהלל הנאמר בליל פסח בבית הכנסת חייב בברכה, וזאת בהתאם לפסוק בישעיהו המעיד על כך שהלל של יום טוב צריך להיאמר בליל פסח דווקא למרות שבדרך כלל נאמר ביום. ההלל נאמר שוב בליל הסדר, כחלק מההגדה ומסיפור יציאת מצרים.

מנהג ארץ ישראל לומר אכן הלל בבית הכנסת בברכה בליל פסח, כפסק השולחן ערוך (או"ח, תפז).

מי ייתן ונזכה לקרוא את הלל מכח החובה לאומרו בעת הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו.

 


[*] גירסא אנגלית למאמר זה התפרסמה ב"עלי עציון" גיליון 5.

[1]. ראה המשניות בפסחים – קטז, ע"ב; קיז, ע"ב.

[2]. שיטת התוספות, שנשים חייבות בהלל בליל פסח כיוון שזהו הלל הנאמר על הנס, מעלה את שאלת מחויבותם של נשים באמירת הלל בחנוכה. באסופת שיעוריו של הרב הנקרא "רשימות שיעורים" מצוי דיון בעניין זה בהקשר לשיטת התוספות.

[3]. כהוכחה לדברים אלו מביא הגרי"ז את המשנה בפסחים (סד, ע"א) ממנה משתמע שההלל הנאמר בעת שחיטת הפסח לא תמיד נאמר בשלמותו.

[4]. ואמנם הגרי"ז מביא את דברי רבינו תם (ברכות יד, ע"א) הסבור שגם הלל הנאמר כשירה מצריך ברכה.

[5]. ואולי לכך מכוון הביטוי שמחת בעלים.

[6]. הלל נאמר במסגרת שחיטת פסח שני אך לא במהלך אכילת פסח שני, כדברי המשנה בפסחים (צה, ע"א). הלכה זו מהווה חיזוק לגישה הרואה את ההלל בליל פסח קשור למצוות סיפור יציאת מצרים ולא למצוות אכילת הפסח.

[7]. לדעת הבבלי (פסחים קח, ע"ב) אין יוצאים ידי חובת ארבע כוסות בשתייתן ברצף.