18 במאי 1965 | 'האיש שלנו בדמשק' | פרשת אלי כהן

אלי כהן נולד בשנת 1924 באלכסנדריה שבמצרים. היה שותף בפעילות התנועה הציונית ועלה ארצה בשנת 1957. בישראל, המוסד זיהה את הפוטנציאל הגלום בו וגייס אותו לשורותיו. המוסד יצר עבורו זהות שקרית חדשה כאיש עסקים סורי שחזר לביתו לאחר שהתגורר בארגנטינה. הוא קיבל את השם "כאמל אמין ת'אבת". חלק מתהליך ההכשרה כלל לימוד תפילות מוסלמיות ומנהגים דתיים.[1] לאחר שהתגורר זמן מה בבואנוס איירס, הוא הגיע לדמשק בפברואר 1962.

ת'אבת הפך לדמות ידועה בחברה הגבוהה של דמשק. הוא יצר קשרים עם האליטה של הקהילה הסורית, כולל שרים, אנשי עסקים ובעלי תפקידים בכירים. הוא נודע כלאומן עשיר ונדיב בהלוואות ובייעוץ. בין היתר, תאב'ת אירח מסיבות רוויות אלכוהול ונשים, בהן העמיד פנים כשיכור ובזכות כך הצליח לאסוף מידע רגיש.

אלי כהן העביר לצבא הישראלי מגוון נרחב של נתוני מודיעין במשך ארבע שנים (1961-1965). הוא שלח מודיעין לישראל ברדיו, במכתבים סודיים ולעיתים באופן אישי.

המודיעין שסיפק מילא תפקיד מרכזי בניצחון של ישראל במלחמת ששת הימים. בעת ביקורו ברמת הגולן, הוא אסף מודיעין לגבי ביצורי סוריה. מתוך "אהדה" כלפי החיילים שהתלוננו מהשמש, הוא הציע לנטוע עצים בכל עמדה סורית בגולן. העצים בהמשך שומשו כסימוני עמדות סוריות עבור הצבא הישראלי ואפשרו לישראל לתפוס את רמת הגולן בקלות יחסית.

ב-24 בינואר 1965 פרצו שירותי הביטחון הסורים לדירתו של כהן ועצרו אותו. לא ברור מי חשף את זהותו האמיתית וכיצד. לאחר משפט בפני בית משפט צבאי, הוא נמצא אשם בריגול ונידון למוות. נאמר עליו שהוא עונה שוב ושוב. ישראל ערכה קמפיין בינלאומי למען חנינתו, בתקווה לשכנע את הסורים שלא להוציאו להורג. למרות ערעורים בינלאומיים למניעת עונש המוות, גזר הדין בוצע. ב-18 במאי 1965 נתלה כהן בפומבי בכיכר אל מרג'ה בדמשק. ביום הוצאתו להורג, כיבדו רשויות הכלא את משאלתו האחרונה של אלי כהן, לפגוש רב.

סיפורו של אלי כהן נחשב חסר תקדים בשל הצלחתו לרכוש אמון מלא, ואף להיות אהוב על ידי מרבית המנהיגים הסורים. עד לרגעי החשיפה האחרונים, כהן מעולם לא נחשד כמרגל. לא בכדי, שהרשויות הסוריות מסרבות לשחרר את גופתו עד עצם היום.

לקיחת זהותו הפיקטיבית של גוי כרוכה בשאלות הלכתיות. כך פוסק הרב יוסף קארו:

אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבים כדי שלא יהרגוהו. אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזרה, מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבים.

                (שו"ע יו"ד הלכות עבודת כוכבים סימן קנז, סעיף ב).

והרמ"א מגיה שם:

ואף על גב דאסור לומר שהוא עובד כוכבים, מ"מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין (נמוקי יוסף פ' הגוזל), והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבים והוא יכוין לדבר אחר. וכן אם יוכל להטעותם, שהם סוברים שהוא עובד כוכבים, שרי [...] וכל זה לא שרי רק במקום סכנה.

ברקע שאלות אלה, תוהה הרב שלמה גורן: תחת אלו הנחות יסוד הלכתיות יכולים סוכניות הריגול בישראל לשלוח מרגלים לשטח האויב בזהות של גויים?[2] יש להניח כי מרגלים ישראלים במדינות מוסלמיות נדרשים להיות מוסלמים דתיים נאמנים. עליהם להתפלל ולפעול בהתאם לכל ההלכה המוסלמית. עליהם להיות מסוגלים לשכנע את מכריהם שהם מי שהם טוענים שהם – מוסלמים אמיתיים. כלומר, עליהם לקיים בפומבי את מצוות האמונה המוסלמית.

בדרך כלל ניתן לטעון כי בכל מצב של פיקוח נפש, על יהודי לעבור על כל עבירה שבתורה. אך הלכה ידועה היא כי אפילו במצבים של פיקוח נפש, אסור לעבוד עבודת זרה. המקור לדין זה מופיע בגמרא בסנהדרין:

נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

                                            (סנהדרין נד ע"א).

הרב גורן מסביר כי ההיתר מבוסס על פסק הלכה של הרמב"ם כי מוסלמים אינם נחשבים כעובדי עבודה זרה. הוא מביא את מכתבו של הרמב"ם לר' עובדיה הגר:

אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לאל יתע' יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי [...] וכן אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם וטעותם וטפשותם בדברים אחרים היא [...] אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל.

                                 (שו"ת הרמב"ם סימן תמח).

פסיקה זו של הרמב"ם מופיעה שוב בדיון בדבר ההיתר להפיק הנאה מיין של מוסלמי. ההלכה אוסרת על יהודים לשתות יין של עובדי עבודה זרה (יין נסך) וכן להפיק ממנו הנאה. אם הגוי אינו מקוטלג לפי ההלכה כעובד עבודה זרה, אזי אפשר להפיק ממנו הנאה:

וכן כל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, אבל אותם העובדים עכו"ם סתם יינם אסור בהנייה.

                                   (הלכות מאכלות אסורות פי"א ה"ז).

הרב עובדיה יוסף, בהתבסס על דעתו של רמב"ם, מתיר ליהודים להיכנס למסגד:

ושוב מצאתי להגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (חאו"ח סי' יא), שנשאל אודות אנשי צבא יהודים שבקשו מאת השר לתת להם מקום כדי להתפלל, ונתן להם את המסגד של הישמעאלים, האם מותר להם להתפלל שם, והשיב, שהואיל ומבואר בטור (סי' קכד) בשם הגאונים והרמב"ם והרשב"א שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז, וכ"כ הרמ"א (בסי' קמו ס"ה), יש להתיר בפשיטות להתפלל שם.

                      (שו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד, סימן יב).

מעתה, מובן גם מדוע הרמב"ם פוסק שיהודי לא צריך למסור את נפשו כאשר עומדת לפניו בחירה בין התאסלמות או מוות:

וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב, ויש לו שכר גדול לפני השם, ומעלתו במעלה עליונה, כי הוא מסר עצמו לקדושת השם יתברך ויתעלה, אבל מי שבא לישאל אותנו: אם יהרג או יודה? אומרים לו שיודה ולא יהרג.[3]

עם זאת, אף שרוב הפוסקים מסכימים עם הרמב"ם כי האמונה המוסלמית איננה עבודה זרה,[4] לא כולם מסכימים עם מסקנתו כי המרה לאסלאם גוברת על סכנת חיים.

הרב דוד אבן זמרא (רדב"ז, 1479-1589) לא מסכים עם עמדתו של הרמב"ם וטוען שיהודים חייבים למסור את נפשם ולא להתאסלם. זאת, בהתבסס על כך שהסכמתו של יהודי למשימתו הנבואית של מוחמד, דומה לשלילת תוקף התורה.[5]

בנוסף, טוען הרב גורן כי ישנה עוד סוגיה הלכתית הנוגעת לנושא. על מנת לשמור על זהותם הכוזבת, יתכן ויידרש מהמרגלים לקיים חיי אישות פיקטיבים. למשל, רווק מבוגר מדי בעולם המוסלמי עשוי לעורר חשדות ויתכן שיהיה צורך לארגן נישואים פיקטיביים. האיסור המובהק המצוי בסיטואציה כזו הוא גילוי עריות, איסור שיש לשמור עליו בכל מחיר, גם אם החלופה היא מוות.

כמה רחוק אפוא מרגל יכול להמשיך בחזותו המטעה? האם מותר לו להינשא לאישה גוייה על מנת לשכנע את מכריו שהוא אחד מהם?[6]

הרב גורן דן בשאלה זו בעיון ומצטט את רבנו תם (1100-1171), הסובר כי העיקרון המפורסם של גילוי עריות שגובר על פיקוח נפש נכון רק כאשר שני האנשים המעורבים הם יהודים. אולם, אם אחד איננו יהודי, מותר ליהודי לקיים יחסים על מנת להציל את נפשו.[7]

יתרה מזאת, לדעת הרב גורן, יש סוגיה נוספת הדורשת עיון. בתורה מופיע פסוק מפורש האוסר להינשא לנשים לא יהודיות:

וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:

                                                   (דברים ז, ג).

תיאורטית, הלכה זו צריכה להיות שייכת לענייננו. למרות שמדובר במצוות לא תעשה, הלכה זו היא בגדר "ייהרג ואל יעבור". פיקוח נפש מתקיים בכל המצוות, למעט השלושה שהוזכרו לעיל. אמנם, הרמב"ם מסביר כי איסור זה שונה ומיוחד:

עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי י"י.

ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי י"י ולמעול בו.

                               (איסורי ביאה פי"ב ה"ז-ה"ח).

הרב גורן מציע כי רעיון זה המוזכר ברמב"ם, עשוי להוות סיבה לאיסור קיום נישואי תערובת גם במצבים מסכני חיים. לכן הוא מציע מקור חלופי.

 

הגמרא דנה במעשיה של יעל, שהרגה את הגנרל הכנעני סיסרא ועזרה לנצח במלחמה. הבנת הגמרא היא שיעל מפתה את סיסרא כדי להרוג אותו. אמנם, למרות שיעל עוברת עבירה, התלמוד מצדיק את מעשיה:

אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב (שופטים ה', כד): תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה.

א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר (שם, פסוק כז): בין רגליה כרע נפל שכב וגו'.

                                                  (נזיר כג ע"ב).

הגמרא אפוא מצדיקה את מעשיה של יעל למרות שהיא עוברת על גילוי עריות. הרב גורן מסביר שלדעת הגמרא יעל הצילה את העם היהודי ולא רק את עצמה. כלומר, כאשר הגמרא טוענת כי על אחד למסור את נפשו במקרה של גילוי עריות, הכוונה היא להצלת חיים של בודדים. אך כאשר כל גוף העם היהודי בסכנה, מותר לאדם להפר את כל איסורי התורה.[8]

אם כן, טוען הרב גורן, שליחת מרגל במדינות אויבות נחשבת למעשה של פיקוח נפש עבור כל עם ישראל. לכן מותר ליהודי להפר את ההלכה גם אם מדובר בגילוי עריות.

 

 

 

 

 

 

 

---