05: ספירת העומר - משמעות חקלאית ומשמעות היסטורית

  • הרב יעקב מדן

ספירת העומר - משמעות חקלאית ומשמעות היסטורית / הרב יעקב מדן

א.

הספירה הירחית - מניין החודשים למולד הלבנה - מבדילה את הספירה היהודית מתרבות מצרים העתיקה וממשיכתה (בעניין זה ולא רק בו), התרבות הנוצרית.

עיבור השנה וההקפדה על הצמדת החודשים (ניסן בחודש האביב וחג האסיף בתקופת השנה) לעונות השנה, מבדילה את מניין הזמן על פי התורה מן הספירה הבבלית העתיקה וממשיכתה - תרבות האיסלם.

מיזוגן של הספירה הירחית (מולד הלבנה) והשמשית (עונות השנה) לשיטת מניין אחת, משמעותם הכפולה של החגים (פסח - יציאת מצרים ואביב, שבועות - מתן תורה וקציר, סוכות - ההליכה במדבר והאסיף), הם יסוד חשוב בהבנת פרשת המועדות המורכבת והכפולה לעתים בויקרא כג'.

המסר העיקרי ביסוד זה הוא חיבורם של הזמן היציב, המבטא את מהלך הטבע הקבוע, השגרתי, הבא לידי ביטוי בעונות השנה ובזמן התוסס, המשתנה, המבטא את מהלך ההיסטוריה, עלייתן וירידתן של מלכויות העולם, הבא לידי ביטוי בלבנה הנגלית והנכסית. חיבורם של שני זמנים אלו לאחד - חיבור המהלך הטבעי וההיסטורי - הוא בשורת האמונה, בכך שבורא שמים וארץ הוא שהוציא את ישראל ממצרים, שבורא הטבע הוא השולט בהיסטוריה וברצונו של האדם ולב מלכים ושרים בידו.

ב.

הקפדה גדולה הקפידה התורה על הצמדת זכרונו של האירוע החד-פעמי של יציאת מצרים לאירוע השגרתי המתחדש בכל שנה - פתיחת הצד המשמח שבעבודה החקלאית השנתית. "שמור את חודש האביב (= בישול השעורה העומדת בקמותיה) ועשית פסח לה' א-להיך" (דברים טז, א).

במשך כמחצית השנה, מסוכות ועד הפסח, האדם הוא בבחינת עבד לאדמתו. הוא חורש ומסקל, זורע ומשקה, אך פֵּרות איננו רואה. בפרוס חודש האביב עובר האיכר מלהיות זורע בדמעה - להיות קוצר ברינה. אדון הוא לאדמתו ומוציא את לחמו ממנה. תחילת קציר שעורים - בפסח, שהרי עד אז אין רשות לאכול מן התבואה החדשה. את חירותו מהיותו 'מלך לשדה נעבד', מציין העובד בסמוך לחירותו מעבדות מצרים ואחריה, בחירות מעבדות מצרים - אם לכל החירויות.

ג.

מכאן - לספירת חמישים הימים. לפי הפשט, ספירה זו קשורה אך ורק במחזור החקלאי. כל כולה לא באה אלא לציין את הימים שבין הקרבת מנחת השעורים, מנחת העומר המתירה את החדש במדינה בט"ז בניסן, לבין הקרבת המנחה החדשה, מנחת החיטים, שתי הלחם המתירות את החדש במקדש ביום הביכורים.

חמישים ימים אלה מוקדשים בעיקר לקציר השעורים המוקדם לקציר החיטים שזמן התחלתו בחג הקציר, חג השבועות - "ביכורי קציר חיטים". ספירה זו, שחז"ל המשילוה לספירת כלה הנכנסת לחופתה, מציינת את הציפיות שיש לאיכר מאדמתו, שלא הוציאה לו אלא את יבול השעורים, יבול שאינו משובח ועיקרו מאכל בהמה, ואינו מתיר את החדש אלא לצורכי חולין במדינה. בימים אלה, עומד האיכר ומייחל לעיקר תבואתה של אדמתו, למיניה המשובחים, לחיטה ואחריה לגפן, לתאנה ולרימון, לדבש ולשמן.

הוא עומד ומייחל לתבואה שתותר במקדש בחג השבועות. דומה הוא לכלה שאינה מסתפקת בקשר הראשוני שיצר עימה בן זוגה, קשר הקידושין, והיא סופרת ומייחלת לקשר הנישואין שיגמור את הקניין ויכניסנה תחת כנפי בעלה.

בכל יום ובכל עת ובכל שעה שעוברים, מברך עובד האדמה את א-לוהיו שחייהו וקיימו לקראת היום המיוחל, בנחלה שנתן לו בארץ שנשבע לאבותיו.

ד.

בהמשלתם את ספירת העומר לספירת כלה הנכנסת לחופתה, נתכוונו חז"ל בעיקר לעניין אחר, לחלק ההיסטורי שבחגים. את יציאת מצרים ראו חז"ל כאירוסין בין הקב"ה לרעייתו - כנסת ישראל. כך עולה גם מן המשל בשיר השירים, וכעולה מנבואתו הראשונה של ירמיהו על חסד הנעורים ואהבת הכלולות (וכן מנבואת הושע בפרק ב). את עמידתם של ישראל בתחתית הר סיני לקבל את התורה רואים חז"ל ככניסתה של הרעיה תחת כנפי דודה לקשר הנישואין. בתווך - מצויה אותה ספירה קצרת רוח של הכלה, החשה כעת, לאחר יציאת מצרים, שהקשר עדיין אינו שלם, ואינו אלא כמנחת שעורים המתירה תבואת חולין בלבד. היא עומדת, מייחלת ומצפה לביכורי חיטים, להיתר תבואה במקדש, לקשר השלם - למתן תורה. מצפה שלחם העוני, שנאכל בחיפזון ההליכה בדרך ביציאת מצרים, יהפוך ללחם עשירים, חמץ של שתי הלחם הנאפה בנחת משתגיע כלתנו אל חופתה - בחג מתן תורה.

ה.

כשתמצי לומר, אף קשר זה בספירה שבין חג החירות לחג מתן תורה, שחז"ל ראוהו כעיקר, רמוז בגופן של מקראות. שהרי גם בסגנונם של הפסוקים וגם בפרטי ההלכה דומה מצות ספירת העומר ל'תאומתה', מצות ספירת שנות היובל. בזו ובזו "מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי".

כך בעומר, וכך ביובל - ספירת שנים וספירת שבתות שנים. ספירת שנים לשבת וספירת שנים ליובל, ודבר מתקבל הוא שאין זה קשר חיצוני בלבד אלא אף בתכני הספירות.

שנת היובל נקראת על שם שופר היובל שבו היא מתקדשת. והרי מקורו של שופר יובלות זה הוא במעמד הר סיני שהחל ב"קול שופר חזק מאד" ונסתיים "במשוך היובל".

ספירת שבתות השמיטה נועדה לכך ש"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה' ייקהל העם, "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' א-לוקיהם", ממש כמו שנאמר במעמד הר סיני ביום הקהל; אף בשנת היובל משתחררים עבדים ביום הכיפורים כדי שיוכלו לעמוד בחג הסוכות בהקהל ולקבל מחדש את התורה. הרי שקשורה ספירה זו לא רק לקבלת תבואת הארץ ול"ושבתם איש אל אחוזתו", אלא גם לחירות העבדים ולהכנתם לקבלת התורה.

ו.

יש קשר גם בין הקרבת מנחת האביב וספירת העומר שבעקבותיה, לבין כנסת ישראל שנכנסת לחופתה מיציאת מצרים למעמד הר סיני. שהרי לא מצינו מנחת שעורים אלא בעומר ובמנחת סוטה, וכן לא מצינו מים המשנים טעמם מכח השלכת שם ה' לתוכם אלא במי מרה שהיו בהם ישראל בין פסח לעצרת ובמי סוטה. ימים אלה היו ימי מבחן לנאמנותה של הרעיה הארוסה כלפי דודה, הנטמאה בטומאת מצרים או ראויה היא לאישה. וכשם שהפכו המים המרים למי שתיה במרה, כך מעידה מנחת השעורים בכל שנה שלא לחופש של הפקרות יצאה כנסת ישראל ביציאת מצרים, אלא לחופש האמיתי, לחופש של "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".