אתגריה של המדינה לקראת המאה ה־21

* לנוכח מה שקורה היום במדינת ישראל, דומה שהאתרגים החברתיים העומדים בפנינו ברורים, פחות או יותר: מניעת הקיטוב והגברת האחדות בין הקבוצות השונות בחברה, צמצום הפערים הכלכליים, הסוציאליים והתרבותיים שבתוכה, העלאת רמת החיים של שכבות המצוקה תוך הבטחת תעסוקה לכל, קליטה חברתית ותרבותית של אוכלוסית העולים וטיפוח רגישות מוסרית כלפי כל אדם. באחת: בניית חברה ערכית יותר, יהודית יותר, אחראית יותר ואיכפתית יותר.

עם זאת, כאיש חינוך אני סבור שלא ניתן לדבר על אתגרים אלה תוך השלמה עם מציאות של תופעות המונעות התקדמות משמעותית בתחומים אלה. אבקש איפוא, במסגרת הזמן העומד לרשותי, לדבר על מספר תופעות שליליות שהתגברו באחרונה בחברה הישראלית. תופעות אלו אינן ייחודיות דווקא לחברה שלנו. הן קיימו גם במקומות אחרים, במיוחד בארצות המערב, אלא שבחברה דחוסה כשלנו, רווית מתחים על רקע מדיני, דתי, עדתי וסוציאלי – השפעת התופעות הללו היא הרסנית ביותר.

התופעה הראשונה שאבקש לדבר עליה היא תחושת החופש ממחויבות. אני מדבר על תחושה והלך רוח, לא על אידיאולוגיה, אם כי בשוליים אנו מוצאים גם אידיאולוגיה.

העמדת האינדיבידואליזם הליברלי כיסוד מרכזי בתרבות ימינו לצד העמדת זכויות הפרט בראש סולם הערכים הביא להלוך רוח רווח של חופש ממחויבויות. עצם המחויבות לערך או לאובייקט כלשהו מנוגדת לרעיון החופש. על כן, כל מחוייבות, בין אם מדובר במחויבות לעם, למדינה ולחברה, ובין אם מדובר במחוייבות לבן זוג ולמשפחה – אין לה מקום בעידן של חופש הפרט. אין זה אומר שאנשים חדלים לעשות למען העם, החברה והמדינה. אין זה אומר שהעשייה החיובית והקונסטרוקטיבית נסוגה אחור. היא ממשיכה להתקיים, אבל לא מתוך תחושת מחוייבות אלא מתוך בחירה חופשית. הדגש הוא על בחירה חופשית. הפרט כאילו עומד ומכריז: אין לי כל מחוייבות. כל שאני עושה – אני עושה מתוך בחירה חופשית. לא משום שאני חייב לעשות אלא משום שאני רוצה לעשות. במחוייבות יש אלמנט של כפיה, של דבר מקומם. בעשיה מתוך חרות והחלטה חופשית יש לעומת זאת משהו יפה ומושך. הבעייה נוצרת כאשר הרצון לפעול הולך ונחלש. דבר זה אכן קורה לעתים קרובות כאשר תחושת המחוייבות חסרה. להלך רוח זה יש השפעה בתחומים רבים ומגוונים. בין השאר, תופעה זו באה לידי ביטוי בירידה במספר הנישואים הנערכים בישראל מדי שנה. ירידה זו אינה נובעת רק מהתנגדות לנישואים דתיים.

מי שמחפש נישואין שאינם "דתיים" יכול למצוא אלטרנטיבות כמו נישואי קפריסין וכדומה. נישואין פירושם מחוייבות. נישואין מהווים קשר של ברית ורבים מעדיפים חיי אישות ללא קשר מחייב. יש הבדל משמעותי בין מי שמחוייבויותיו הן חלק מאישיותו לבין מי שחש את עצמו חופשי ממחוייבויות. יש הבדל גדול בין מי שמתלבט אם להעדיף את טובתו האישית או את נאמנותו למחוייבותו, לבין מי שמתלבט איזו החלטה תקרב אותו יותר למימוש עצמי.

הלך רוח זה של חופש ממחוייבות מהווה לדעתי גם גורם משמעותי בירידת המוטיבציה בצבא, נושא המעסיק באחרונה את הציבור האיכפתי. בהקשר זה אני רוצה להעיר. כשמדברים על ירידת מוטיבציה בצבא רגילים לציין את החיילים הדתיים השומרים עדיין על מוטיבציה. לדעתי, תחושה זאת של חופש ממחוייבות חודרת אט אט גם לתוך הציבור הדתי. חוששני שתוך כמה שנים ההבדלים במוטיבציה בין חיילים דתיים ולא דתיים יעלמו. הם יעלמו כאשר המגמה תהא שלילית ולא חיובית.

לפני מספר חודשים ביקרתי בבית-כנסת גדול בניו-יורק המשתייך לחוגים המכונים "ניאו-אורטודוקסים". נדהמתי להיווכח שכמחצית מציבור המתפללים היה מורכב מרווקים ורווקות. לא מצאתי הסבר אחד מאשר אותה תופעה של בריחה ממחוייבות האופינית לציבור האינטלקטואלי בארצות הברית.

כידוע, התורה ניתנה בשתי דרכים: הדרך האחת היא "נעשה ונשמע", כשהעם קיבל את התורה מתוך בחירה חפשית; הדרך השניה – "כפה עליהם הר כגיגית". כביכול הקב"ה כפה עליהם קבלת התורה. כשאני בודק מה שקורה היום בחלק מן הציבור הדתי אני נוכח לדעת שרבים שומרים את המצוות לא מתוך מחוייבות, כבדרך השניה של קבלת התורה, אלא משום שהחליטו לשמור מצוות, וטוב להם בכך.

עד עכשיו דיברתי על תחושה והלך רוח, אבל אין להכחיש שישנה גם קבוצה אידיאולוגית המושפעת מן הרוחות הפוסט-מודרניות המתהלכות בעולם, רוחות השוללות את העמדת הערכים בלבה של התרבות, הספרות והאמנות. מכאן כל אותם ביטויים פוסט-ציוניים הנשמעים בארץ והמדברים על "מדינת כל אזרחיה, במקום על "מדינה יהודית לעם היהוד". אמנם, זו קבוצה שולית, אבל היא תופסת מקום בתקשורת הרבה מעבר לכוחה.

בדינמיקה החברתית הקיימת, ייתכן שקבוצה זאת המצוייה בקצה האחד, ומאופיינת באידיאולוגיה של חוסר מחוייבות, מאיצה ומחזקת את האידיאולוגיה של מחוייבות פונדמנטליסטית בקצה השני, בין בתחום הדתי ובין בתחום הלאומי.

תופעה זו, של חופש ממחוייבות, פירושה גם חופש ממחוייבות לצדק סוציאלי. אני יודע שהרבה מן הדיבורים ששמענו בעבר, על "פערים חברתיים" ועל "צדק סוציאלי" מאז תקומת המדינה – היו בבחינת מס שפתיים בלבד. ועם זאת, אני מאמין כי גם לאותו מס שפתיים היתה דינמיקה חיובית. איני מאמין שאפשר לטפל בבעיות הנובעות מפערים חברתיים אך ורק מתוך שיקולי בחירות ללא הדגשת חשיבותו של הצדק הסוציאלי כערך מוסרי ולאומי.

כאשר אין מחויבות לצדק סוציאלי, נעלמת גם תחושת האיכפתיות למה שקורה בחברה. אני חושב גם שאי אפשר לדבר על הרוחות ההדוניסטיות ועל הנטיה המופלגת לחומרנות שאנו עדים להן מבלי להזכיר את האוירה ההרסנית של תחושת החופש ממחוייבות. חוששני שקיים גם קשר בין תחושת החופש ממחוייבות לבין אוירת המתירנות שאנו נתקלים בה מדי פעם.

המסר הראשון של היהדות היה המחוייבות לצדקה ומשפט. כך נאמר אצל אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". לא נאמר "ושמרו את מצוות ה'", כי עדיין לא ניתנו מצוות. יש כאן, איפוא, מחוייבות ערכית לצדק ומשפט. העולם האלילי לא הכיר בשום מחוייבות. יחסו לאלים היה יחס של "תן וקח". החברה האלילית פחדה מן האלים ועסקה כל הזמן בדרכים לפצותם ולרכוש את חסדם על ידי תשורות.

אני רואה את האוירה המתפתחת של החופש מכל מחוייבות שהיא כדבר שלילי והרסני ביותר גם מבחינה יהודית. לדעתי, אחד האתגרים החשובים בימינו הוא החינוך למחוייבות. מחוייבות לעם, מחוייבות למשפחה, מחוייבות לחברה, מחוייבות למדינה ומחוייבות לעולם הערכים של היהדות.

התופעה השניה שאני מבקש לדבר עליה היא השפעת התקשורת על דרכי חשיבתם של בני-אדם. בכל חברה קיים חלק ניכר באוכלוסיה המתאפיים בדרך חשיבה פשטנית, חלק שאינו בנוי לחשיבה מורכבת. בדרך כלל, לציבור זה אין יומרות ליחס משקל רב לחשיבתו העצמית. לרוב הוא מסתפק באמירת "אמן" אחרי אמירותיהן של דמויות הנראות בעיניו כדמויות מובילות. לאחרונה, כך נדמה, הופכת תופעה זו של חשיבה פשטנית להיות נחלת חלק גדול מהציבור, המתיימר להיות עצמאי ובלתי תלוי במהלך חשיבתו-שלו, בהשפעת התקשורת, בעיקר האלקטרונית. החשיבה הפשטנית, ראיית הדברים בשחור ולבן בלבד, חוסר היכולת לראות תמונה שלמה ומורכבת – הפכו להיות מכת מדינה. התקשורת משדרת כל הזמן את הפשוט והבלתי מסובך. אין זמן להסברים מורכבים הדורשים יותר זמן שידור. היא מדגישה לרוב את הקצוות, את השחור והלבן, את החד-משמעי, וכמעט פוסלת כל דעה שצבעה אפור ומורכב. ספקות כמעט ואינם קיימים. הבטוי "אין ספק" חוזר ונשנה אצל המרואיינים. לא זו בלבד שרך החשיבה הפשטנית מקבלת לגיטימציה, אלא שהיא הופכת להיות השפה המקובלת.

במצב של ראיית הכל בשחור ולבן אין מקום לסובלנות אמיתית. אם אני חושב "לבן" והשני חושב "שחור" – לכל היותר אפשר לצפות ממני להתנהגות מנומסת, שלא אביע בקול את מה שאני חושב באמת בלבי; שהרי אם מה שאני חושב הוא בבירור "לבן", ומה שחברי חושב הוא, נעלה מכל ספק, "שחור משחור", אז חברי חייב להיות שוטה או נבזה. והרי בין אנשים הגיוניים וישרים אין "להעלות כלל על הדעת" את דעתו ה"שחורה" של חברי. סובלנות כזאת שבזה בתוככי לבה לדעה אחרת, אינה סובלנות של אמת. סובלנות אמתית קיימת רק כאשר האדם רואה את התמונה השלמה והמורכבת, מכיר באפשרויות השונות, רואה את הדעות השונות היכולות לנבוע מתוך אותה תמונה מורכבת, ומתוך כך מכיר הוא בלגיטימיות של הדעה האחרת. זאת היא סובלנות אמיתית, זוהי נשמתה של דמוקרטיה אמיתית.

התלמוד מספר: "שלוש שנים נחלקו בית שמי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה – אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה כבית הלל".

והתלמוד שואל: וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? והתשובה: מפני שנוחים היו ושונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימים דברי שמאי לדבריהם.

לפנינו אנטיתיזה לראייה שכל-כולה "שחור-לבן". "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כלומר: שתי הדעות לגיטימיות. ולא עוד אלא בית הלל, בשעה שמציגים את דעותיהם, מציגים מקודם את דעת בית שמאי החולקים עליהם. זוהי סובלנות אמיתית. הגישה הפשטנית מגבירה את הקיטוב כי אין מקום לשחור ולבן אלא או שחור או לבן.

בחשיבה מורכבת מסוגל האדם הדתי להבין את נקודת ההסתכלות של האדם החילוני, והחילוני מסוגל להבין את נקודת ההסתכלות של האדם הדתי. במצב כזה דרישותיו של כל צד כלפי הצד השני הולכות ומצטמצמות. כל צד מבין שדברים המובנים מאליהם בעיניו אינם בהכרח מובנים מאליהם אצל השני. לפעמים הם לגמרי בלתי מובנים. ללא גישה כזאת, דיבורים על פתיחות הם דיבורים ריקים. אותם הדברים אמורים גם ביחסים בין ימין ושמאל מבחינה פוליטית. כאשר רואים את המורכבות שבמצבה של מדינת-ישראל, מסוגלים להכיר בלגיטימיות של כל תפישה פוליטית. נוצר מצב שחשיבה פשטנית גורמת להגברת הקיטוב בחברה, לחוסר יכולת של הקשבה הדדית עד כדי דה-לגיטימיזציה של הדעה האחרת. מדה-לגיטימיזציה לדמוניזציה של הדעה האחרת המרחק לא גדול. את הסכנות של הדמוניזציה של הדעה האחרת ראינו, לצערנו, במאורע הטרגי של רצח ראש ממשלה.

אודה על האמת, אין לי פטנטים איך להילחם נגד דרכי החשיבה הפשטנית, במיוחד נוכח העובדה, כפי שהיא נראית לי, שהמערכת הפוליטית אינה להוטה ביותר לשנות את המצב ולעתים קרובות היא אף גורמת לחיזוק התופעה הזאת. ומכל מקום, אני מאמין שגם שימת האצבע על נקודה, יש לה ערך חינוכי.

התופעה השלישית שאני מבקש לדבר עליה בקצר היא המיסטיציזם. הנהירה אחרי מיסטיקה הפכה להיות מכת מדינה. מתברר שכדי להאמין באמונות תפלות אין צורך להיות דתיים. ההורוסקופים הפכו להיות אורח קבע ב"שיחת הסלון". די לשים לב למספר העמודים שהם תופסים בעתוני ערב שבת. בחוגים מסויימים בתוך הציבור הדתי מתרבים בעלי שם למיניהם שיודעים כביכול כל דבר, מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, עד כדי הפיכת התורה לאורקל. תרשו לי להוסיף בנקודה זאת נימה אישית. אנו חיים בדור שזקנים שבו בראו את השואה במו עיניהם. הייתי באותו זמן באירופה. אמנם לא במחנות המוות, אבל לא רחוק משם. היהדות המאמינה הדתית נאלמה דום כי לא היה לה שמץ של הסבר למה ועל מה. היא חזרה על הפסוקים בנבואת חבקוק "טהור עיניים מראות רב והביט אל עמל לא תוכל למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". אני עומד היום נדהם כאשר מדי פעם קמים אנשים המוצגים כרבנים והמתיימרים לתת הסבר על כל אסון ועל כל תאונת דרכים "איך זה קרה" ומה גרם לכך. מנין שואבים אנשים אלה את עזות המצח להתיימר לדעת מה שבן תמונה בדורנו אינו מסוגל לדעת? אני מתקומם נגד זה בכל מאדי. תופעה זאת היא סימן לרדידות תורנית בציבור הדתי, וסימן לרדידות תרבותית בציבור הרחב. במקום שההיגיון חדל להיות קנה מידה – שם אין תורה, ובמקום שהשימוש בהגיון נעשה מיותר – שם אין תרבות. רק במקום שיש ריקנות תרבותית ורוחנית, יכול עולם של פחדים ומאוויים דמיוניים לתפוס את מקום המציאות הריאלית והשיפוט ההגיוני. הנהירה למיסטיקה, נובעת גם מפרימיטיביות והיא מובילה לפרימיטיביות.

בכדי למתן את הקיטוב בחברה, מוסכם על הכל שיש צורך בדיאלוג, בעיקר בדיאלוג אמתי, שיש בו גם הקשבה. לשם כך יש צורך ברמה תרבותית מסויימת – אני מדבר על תרבות של רוחב ולא על תרבות של מחשבים. במצב של רדידות תרבותית, קלושים הסיכויים לדיאלוג אמיתי. קיים חשש שבמקום שהדיאלוג יהיה ממושך, שהוא תנאי להבנה הדדית ולקירוב לבבות, הוא יישאר חד-פעמי, ובמקום למתן את הקיטוב – יחדד אותו. הזנחנו את לימודי הרוח במערכות חינוך – במקום רוח, הדגש הוא על טכנולוגיה וביצועיזם. רוח זו של ביצועיזם חדרה לצערינו גם לחלקים מן הציבור הדתי. אם להשתמש בלשונו של אחד הקלאסיקנים שלנו מימי הביניים רבנו בחיי, קיימת העדפה של חובות האברים על חובות הלבבות. האמונה במיסטיקה ובכוחות מגיים, גורמת לאנשים להאמין באפשרות של פתרונות מידיים. כל בעייה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא נפתרת מיד אז מישהו אשם, ואת האשם יש להוקיע. אם רואים בחוש שישנן בעיות שלא נפתרות מיד, סימן שאין להן פיתרון בכלל. המושג "תהליכים" יצא מכלל שימוש בציבור הרחב. כל בעייה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא נפתרת בדרך רגילה – יש להפעיל כח, שהרי אין דבר שאי אפשר לפתור בכח, וכך הכוחניות חודרת ומשתלטת על חלק נרחב של הציבור.

גם בארצות הברית המיסטיציזם פורח. לפי סקרים שראיתי לאחרונה, כל אדם חמישי שם מאמין שהיתה לו בשלב מסויים התגלות של אחד המלאכים או הקדושים. אם בארצות הברית תופעה זו היא נסבלת – אצלנו היא הרסנית.

נשים לב למקום שהכנסת תופסת אצלנו בהשוואה למקום שפרלמנטים ובתי נבחרים תופסים בארצות אחרות. בעוד שבארצות אחרות אין מעלים על הדעת שהפרלמנט יוכל לפתור את הבעיות שהחברה מתמודדת איתן, אצלנו קיימת אמונה תמימה שלפיה הכנסת יכולה לפתור כל בעיה, בין אם זו בעיה חברתית, תרבותית, דתית או כלכלית, אפילו משפחתית, כמו אלימות במשפחה. תופעה זאת ניתן לייחס לעובדת היותנו מדינה צעירה. שנים רבות חלמנו שכאשר נהיה אדונים לגורלנו ויהיה לנו פרלמנט משלנו וממשלה משלנו – נוכל לפתור את כל הבניות בצורה הנכונה ביותר.

דומני שיש כאן גם דבר נוסף. קיימת נהיה לפתור את הבעיות בדרך המהירה ביותר, עכשיו ומיד, "שלום עכשיו", "משיח נאו", אבל טיפול בבעיות חברתיות בדרך של חינוך והסברה הוא דרך ארוכה ומסובכת. יש החושבים שעל ידי העלאת הבעיה בכנסת, באמצעות חקיקה הולמת, או אפילו בהעברת הבעיה לאחת מוועדות הכנסת – נפתרות הבעיות כהרף עין, ולא היא.

לפני מספר חודשים נפגשתי בניו-יורק עם ראשי היהדות הרפורמית. תוך כדי שיחה, אמרתי להם: "בדרכי החשיבה שלכם, אתם מזכירים לי את דרך חשיבתם של נציגי מפלגות דתיות מסויימות בכנסת". מה זאת אומרת? שאלו אותי בתדהמה. עניתי להם: כשיש לי שאיפות לקרב יהודים לתורה וליהדות (ואני חייב להודות, אין לי פטנטים איך לעשות זאת), אני יודע דבר אחד, והוא שאם ניתן לעשות משהו, זה בוודאי לא בכנסת ולא דרך הכנסת. לעומת זאת, אני רואה בכנסת נציגים דתיים הרוצים למנוע מיהודים לאכול חמץ בפסח, וחושבים שאפשר לעשות זאת באמצעות חקיקה בכנסת בעזרת הקואליציה שהם שותפים בה. אמרתי להם: "הבעיה העיקרית המעסיקה אתכם היא הכרת הכנסת בגיורים ונישואין רפורמיים. לדעתי, הבעיה העיקרית שצריכה להעסיק אתכם היא איך להעביר את המסרים שלכם לציבור בארץ בתחום הדתי, המוסרי והחברתי.

אם אתם מאמינים שיש לכם מסרים רלבנטיים לקרב אנשים חילוניים לאמונה באלוקי ישראל ולהעלות את רמתם המוסרית והתרבותית – בואו לארץ ונסו לעבוד בדרך הקשה והאיטית של השפעה ושל בניית מוסדות תרבות וחינוך. אז תיווכחו לדעת שההכרה של הכנסת היא בעיה משנית. איני יודע מה תהיה מידת הצלחתכם, אבל דבר אחד יכול אני להבטיחכם: "לא רק בניכם אלא גם נכדיכם יישארו יהודים". היה מעניין לשמוע את התגובות לדברים אלה. תגובה אחת היתה: נכון, ההשפעה החינוכית היא העיקר, אבל הכנסת היא המפתח להשפעה זו. תגובה אחרת, של אחת הרבניות המובילות בתנועה, היתה: "אני חייבת להודות – אין לנו עדיין מסרים רלבנטיים בשביל הציבור בישראל". אחת המשתתפות שישבה לידי העירה בשקט: "לצערנו, גם בארצות הברית יש לנו בעיות בהעברת המסרים שלנו". אני מספר את הדבר הזה משום שאני משוכנע שאחד האתגרים החשובים העומדים בפני מדינת ישראל בעתיד הוא איך ובאיזו דרך יכולה מדינת ישראל לעזור לתפוצה היהודית במאבקה הנואש להישרדות.

הגיע הזמן לשנות את סדר היום הלאומי. במקום לחפש דרכים איך מדינת ישראל יכולה להיעזר על ידי יהודי התפוצות, יש לחפש דרכים איך מדינת ישראל יכולה לעזור ליהודי התפוצות.

אם דבר זה יתפוש את מקומו הראוי בסדר יומה של מדינת ישראל, תהא בכך תרומה חינוכית חשובה בשביל הנוער שלנו כאן בארץ. אחת השאלות המרכזיות שצריכות להעסיק אותנו היא: איך להביא את הנוער לידי תחושה שאמנם אנחנו ישראלים אבל לפני כן אנחנו יהודים. אם אנחנו מעוניינים לשמור על הרצף ההיסטורי של עם ישראל, דבר שאני משוכנע שהוא רצון רוב רובו של העם בארץ, עלינו להדגיש את היותנו יהודים. הדרך הטובה ביותר לכך היא להביא לידי ביטוי את מחוייבותנו ואחריותנו כלפי העם היהודי בכל מקום שהוא. רק בדרך זו נמצא את שערי המורשת היהודית העשירה פתוחים לפנינו.

 

---