שבעה ביוני 1967 | מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים

מלחמת ששת הימים זכורה כמלחמה של ניסים גדולים. על מנת להפנים ולהעריך את גודל הניסים, יש להתבונן באירועים שהקדימו את המלחמה, כמה שבועות לפני יוני 1967.

נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, יצר חזית מאוחדת יחד עם סוריה וירדן, על מנת ליצור טבעת חנק סביב ישראל. הייעוד והמטרה של חזית מאוחדת זו הייתה ברורה: השמדת מדינת היהודים. החשש הממשי הוביל לפאניקה בישראל ובעולם היהודי כולו. העובדה כי רבים חוו וזכרו היטב את שואת יהודי אירופה, רק הוסיפה לתחושת האיום הקיומי.

מדינת ישראל התחננה בפני המלך חוסיין, מלך ירדן, שימנע מהשתתפות במלחמה. ראש הממשלה לוי אשכול הוסיף והבטיח כי אין בכוונת ישראל ליזום התקפה על שטח הממלכה הירדנית (ובכלל זה ירושלים המזרחית והגדה המערבית). עם זאת, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי שהכוחות המצרים כביכול נוחלים הצלחה בחזית סיני. המלך, שהשתכנע כי ידם של הכוחות המצריים על העליונה, התעלם מדברי אשכול ופתח חזית נוספת.

הידיעה על התקיפה הנועזת של חיל האוויר בבוקר של ה-5 ביוני, נפוצה ברחבי העולם. פחד וחרדה הפכו להקלה ושמחה. עם זאת, שום דבר לא הכין את ישראל ואת העם היהודי לאירועים הדרמטיים שהתרחשו יומיים לאחר מכן – כניסת הצבא הישראלי לעיר העתיקה בירושלים ושחרור הר הבית. עם שחרור הר הבית, מפקד חטיבת הצנחנים דאז, מוטה גור, מצהיר את ההצהרה היסטורית ברדיו: "הר הבית בידינו!". באישורו של גור, דגל ישראל הונף על עמוד בסמוך לסהר אסלאמי.

אמנם, הריבונות המוחלטת על האתר הקדוש לא נמשכה זמן רב. משה דיין, שר הביטחון דאז, עמד בהר הצופים והתבונן באירועים דרך משקפות. עם הנפת הדגל הוא שידר לגור דרישה שיסיר את הדגל מיד. בסיום המלחמה נפגש דיין עם הווקף המוסלמי ששלט במקום, והחזיר רשמית את הר הבית לשליטתם.

על פי ההסדר שקבע דיין עם מנהיגי המוסלמים, בעוד שישראל תהיה אחראית לביטחון, הוואקף יקבע מי רשאי יתפלל במקום הקדוש. במילים אחרות, על אף שיהודים רשאים לעלות להר, נשללת מהם הזכות להתפלל שם. מאז, הסטטוס קוו בהר נותר זהה.

באופן אירוני, החלטה זו של משה דיין גובתה בתמיכה רבנית מלאה, שבתורם הסכימו איתו שיהודים צריכים להימנע מכניסה להר הבית.

בקיץ 1967 פורסמה כרזה האוסרת כניסה להר-הבית. על הכרזה חתמו רבנים רבים, ביניהם הרבנים הראשיים לישראל, הרב נסים והרב אונטרמן. פרט לטענה ההלכתית האוסרת להיכנס, הכרזה אף ציינה כי כך היה המנהג המקובל במשך דורות.

ננסה כעת להבין את המקור להתנגדותם החריפה של אותם הרבנים.

הרמב"ם מבהיר את ההשלכות ההלכתיות של קדושת הר הבית:

הר הבית מקודש ממנה [ירושלים] שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.

החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם.

החיל היה הקטע הסגור בהר, ובו החצרות ובית המקדש עצמו. העונש בגין כניסה באזורים מסוימים בשטח המקדש הוא כרת.

                                          (בית הבחירה פ"ז הט"ו-הי"ח).

הרמב"ם והראב"ד נחלקו האם קדושה זו חלה בכל עת. בעוד שהרמב"ם טוען כי הר הבית שומר על קדושתו לעולם,[1] טוען כנגדו הראב"ד כי הקדושה בטלה עם החורבן:

אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל... לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

                             (השגת הראב"ד שם, פ"ו הי"ד).

יש הסבורים כי דעת הראב"ד להתיר כניסה לאזור המקדש עצמו.[2] אחרים, כמו הרב קוק,[3] מסבירים כי הראב"ד חולק על הרמב"ם על רמת העבירה של הכניסה להר הבית; עם זאת, הוא עדיין יסכים שאסור ללכת באזור בו עמד המקדש.

 

דעת הרמב"ם מקובלת על רוב הפוסקים, וזו הסיבה ששום סמכות הלכתית כיום לא מאפשרת להיכנס לאזור עליו עמד בית המקדש.[4] תיאורטית, אם יטען אדם כי הוא יודע את מיקומו של בית המקדש המקורי, מותר יהיה לו להיכנס להר הבית. כל זאת בתנאי שייטהר בטבילה במקווה,[5] וייזהר שלא ללכת בגבולות המקוריים של בית המקדש.

כיום רבנים רבים מתנגדים לעלייה להר הבית מאחר שלא ידוע לנו מיקומו המדויק של בית המקדש. יש רבנים המודאגים כי אף אם נטען לזיהוי מדויק של הגבולות המקוריים, עצם ההיתר יגרום לרבים שאינם מקפידים על הלכות טומאה וטהרה לעלות להר, ובכך תוּפַר קדושת המקום.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים החל הרב שלמה גורן, רבה הראשי של צבא ישראל, למדוד את מימדי רחבת הר הבית כדי לקבוע את גבולותיו המקוריים של בית המקדש. ממצאיו הביאו אותו למסקנה כי באזורים מסוימים בהר מותר ליהודים ללכת.[6]

במשנה (מידות ב, א) נאמר כי הר הבית היה חמש מאות על חמש מאות אמות, שטח של כ-62,500 מ"ר. כיום האזור המכונה הר הבית הוא מלבן שאורכו כפליים, המשתרע על שטח של כ-145,500 מ"ר. רבנים המתירים כניסה לחלקי ההר מציעים שיש אזורים בדרום ובצפון שנוספו בבירור על ידי המלך הורדוס ולכן אין בהם קדושה.

 

מלבד האיסור על כניסה לבית המקדש והר הבית בטומאה, התורה מצווה עלינו לירא מבית המקדש ולהתייחס אליו באימה וביראת כבוד.[7] איסור זה כולל את האיסור להיכנס להר בית בנעלי עור, עם מקל הליכה או עם ארנק. כמו כן, אסור לירוק, להשאיר אבק על רגליו, להשתמש בהר הבית כקיצור דרך או לפטפט בו.[8] הרמב"ם גם מוסיף כי ציווי זה מתיר כניסה לבית המקדש רק לצורך דבר מצווה.[9]

הרמב"ם, בעודו מסביר את משמעות הלכה הזו, טוען כי היא נוהגת בכל עת, גם כאשר בית המקדש חרב:

אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד.

                                                (שם, פ"ז ה"ז).

הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל טען כי יתכן שהראב"ד שחוות דעתו הוזכרה קודם, חולק על הרמב"ם רק על אנשים טמאים שעולים לבית המקדש, אך עדיין יסכים איתו שמצוות מורא מקדש חלה בכל עת.[10]

מעניין ששתי הדעות, בעד ונגד העלייה להר הבית, משתמשות במצווה זו כטיעון. חלק מן הפוסקים מזכירים כי מצווה זו כוללת אמצעי זהירות שיש לנקוט בהם כדי להימנע מקירבה להר הקדוש. אחרים טוענים כנגדם שעל ידי ביצוע ההלכות המחמירות של מורא המקדש יחד עם טבילה במקווה,[11] אנו מסוגלים לקיים מצווה זו בצורה הנכונה ואף לקיים מצוות אחרות, כמו שמירת המקדש, וכך  אף להראות כמיהה ורצון גדול לבניית המקדש.

 

הרב שלמה גורן מגלה עדות לנוכחות יהודית בהר הבית מאז ימי הבית השני עד לפני 300 שנה.[12] הוא מזכיר את הרמב"ם שבביקורו בירושלים ביום ו' במרחשוון ד'תתקכ"ה (1164) התפלל בהר הבית.[13] במכתבו כותב הרמב"ם במפורש:

...ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו.

הרב עובדיה יוסף טוען שאסור לעלות מכמה מהסיבות שנדונו לעיל.[14] בדבריו הוא מזכיר סיפור על הנדבן היהודי משה מונטיפיורי שבעת ביקורו בישראל בשנת 1856 עלה להר הבית, וכתגובה, מספר רבנים הכריזו עליו חרם. החרם הוסר כעבור זמן, לאחר הודאתו של מונטיפיורי בטעותו. מכאן, שסוגיית איסור העלייה להר  היתה רגישה ומורכבת בכל עת.

שאלה מעשית הקשורה לדיון שלנו, נובגעת להתייחסות ההלכתית לחיילים יהודים השומרים על הר הבית. החיילים הדתיים שהוצבו בהר באותה העת, סירבו להיכנס להר בשל המגבלות ההלכתיות שהוזכרו קודם. החיילים ביקשו שיציבו במקומם חיילים שאינם שומרי הלכה, ואילו אותם יציבו בפתח הכניסה.

בראשית שנות ה-70 פנה מפקדם לרב אברהם שרמן, דיין ששירת בבתי הדין של הרבנות הישראלית, וביקש ממנו שיכריע בסוגיה. הרב שרמן העביר את השאלה לאחד הפוסקים הבולטים בדור, הרב יוסף שלום אלישיב.[15]

בשל ההבנה ששמירה על הר הבית היא פעולה של פיקוח נפש, הרב אלישיב התיר לחיילים ללכת על כל אזורי ההר. במקביל, כך טען, על החיילים והמשטרה לעלות להר רק לאחר טבילה במקווה. כמו כן, אסור להם להסתובב ללא סיבה, עליהם לנעול נעליים ללא עור, ולנסות לזכור את מצוות מורא המקדש כמיטב יכולתם.

באופן מעניין, הרב אלישיב טוען כי עדיף שהחיילים הדתיים ישמרו על הר הבית עצמו, שכן הם היו נוקטים באמצעי זהירות לשמירה על הלכות מורא המקדש.

הרבנים שמתירים לעלות להר טוענים כי בנסיבות הפוליטיות של ימינו, נטישת ההר לוואקף ולעולם המוסלמי תהיה טעות איומה. המסר המועבר לעולם שאנחנו לא מעוניינים באתר קדוש זה ומסכימים שזה אתר מוסלמי.

יתר על כן, טוען הרב גורן, התפילה בכותל הוא מנהג חדש יחסית שהחל לפני 300 שנה. במכתב שכתב לראש הממשלה יצחק רבין הוא טוען:

התפילות ליד הכותל מסמלות את הגלות של העם וגירושו מהר הבית, והתפילות שלנו על הר הבית מסמלות את שיבת העם לארצו ולמקום מקדשו.[16]

לדבריו, דווקא בעת הזאת יש משנה חשיבות לתפילות על הר הבית, אף יותר משהיה במשך שנות הגלות הארוכות. תפילה במקום המקדש תסמל יותר מכל את שיבת העם היהודי לארצו.