06: "מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה" - יום הזיכרון לשואה ולגבורה - בין הדת והמדינה

  • הרב שלמה ברין

"מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה" - יום הזיכרון לשואה ולגבורה - בין הדת והמדינה / הרב שלמה ברין

א. עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי

בשנת תש"ט קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת כיום הזיכרון לשואה וכיום הקדיש הכללי.

תקנה זו של הרבנות הראשית הכילה כמה סעיפים[1]:

א. במשך כל היממה של עשרה בטבת יידלק בכל בית יהודי נר נשמה.

ב. יוסיפו תפילות אזכרה מיוחדות לאחר קריאת התורה בשחרית ובמנחה.

ג. יילמדו משניות מיוחדות ברבים, מהמסכתות: ברכות, סוטה ועוקצין.

ד. כל הקהל, להוציא אלה ששני הוריהם בחיים, יאמרו קדיש יתום וקדיש דרבנן בכל תפילות היום: בערבית, בשחרית ובמנחה.

למעשה, אין להחלטה זו הד ציבורי רחב. מלבד מוסדות החינוך של הזרם הממלכתי- דתי, ועוד בתי כנסת הקשורים עם הציונות הדתית, יום עשרה בטבת איננו נתפס כיום זיכרון לשואה.

ב. כ"ז בניסן יום הזיכרון לשואה ולגבורה

המדינה מציינת את יום כ"ז בניסן באופן ממלכתי וציבורי, ובהיקף נרחב. בטקסים, בשידורי רדיו וטלוויזיה ועוד.

בשנת תשי"ט חוקקה הכנסת את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה שבו נאמר:

כ"ז בניסן הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מוקדש, מידי שנה בשנה, להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם.

תחילתו של יום הזיכרון הוא משקיעת החמה וסיומו עם צאת הכוכבים למחרתו.

בשנים האחרונות מציינות קהילות יהודיות בעולם ואף מדינות אחרות את יום השואה ביום כ"ז בניסן.

מעניין לשים לב לשוני המשמעותי בתוכנן של שתי התקנות. זו של הרבנות הראשית לישראל, וזו של בית המחוקקים של מדינת ישראל. הראשונה, עיקרה בלימוד ותפילה, כדרך מסורת ישראל מדורי דורות. ואילו השניה: בטקסים, בהדלקת משואות, ובצפירה.

שוני נוסף ובולט בין התקנות בא לידי ביטוי בעיתוי. הרבנות הראשית קבעה את אחד מארבעת הצומות שכבר מוזכר בנביא (זכריה ח'). ואילו המדינה קבעה את יום כ"ז בניסן בחודש ש"אין מספידים בו ואין מתענים בו", ואף לא נופלים בו אפיים[2]. למרות התאריך הבעייתי, ולמרות שהרבנות הראשית לישראל קבעה יום אחר, הרי שאותו ציבור המציין את עשרה בטבת כיום זיכרון לשואה, משתתף באופן פעיל באירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה[3] .

יחד עם רוב יהודי הארץ, גם הישיבות התיכוניות, האולפנות ובישיבות ההסדר (אלה המעטות שמתחילות את זמן הקיץ לפני ר"ח אייר) מציינות את זיכרון השואה ביום זה. כך קרה שדווקא המדינה וחוקיה האזרחיים הצליחו לתקן יום זיכרון לשואה שמקובל על רוב תושביה, ומעורר את הלבבות להזדהות להתייחדות ולצער.

לעומת זאת, רבני ישראל וגדולי התורה לא עשו זאת. בעוד שרוב יהודי הארץ ה"חילוניים" עושים את יום כ"ז בניסן יום בכי ומספד, הרי שרוב היהדות הנאמנה לתורה ומצוותיה אינה מציינת ולו יום אחד בשנה שיהא מוקדש לזכרון החורבן הנורא האחרון. בתווך נמצא הציבור הדתי ממלכתי שמקבל על עצמו גם את עול המדינה וגם את הוראת הרבנות הראשית ומקיים בפועל שני ימי זכרון, והמבוכה רבה.

ייתכן שההסבר לכך נעוץ בהקשר הרחב של הקושי האמוני-הדתי אל מוראות השואה, בעומדו לנוכח מליון ילדים שלא טעמו טעם חטא. חסרונו של יום זיכרון הוא ביטוי נוסף לחוסר האונים של האמונה בא-ל רחום וחנון. שנים מגדולי התקופה שלאחר השואה התייחסו במפורש ובכתב לשאלה זו ואף הביעו התנגדות עקרונית לקביעת יום תענית על השואה.

דעת החזון איש

בספרו "קובץ איגרות" (חלק א, איגרת צז), משיב ה"חזון אי"ש" לשואלו בדבר קביעת אבלות ותענית על חורבן יהודי אירופה. איגרת התשובה מובאת כאן כלשונה:

ענייני ההלכה קבועים הם ע"פ התורה שעיקרן בכתב ופירושן בתורה שבע"פ, ואף נביא אין רשאי לחדש עד שמצאו להן סמך בתורה וכשם שהגירעון בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצות התורה נליזה מהתורה.

ביסוד זה צריך שאלת חכם, אם חייבין לנהוג ז' ימי אבלות על הצרות הנוראות שעברו עלינו אם לא. אם חייבים, אין צריך הסכמות. ואם פטורים, הרי כבר אנו מוזהרים לנהוג בפטור זה מפני שהתורה פטרתן, ולשמוע מזבח טוב. ההצעה להיכנס ולקבוע ולעשות, לגזור ולקיים, היא כהקלת ראש ח"ו ביסוד ההלכה וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה.

כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצווה דרבנן, ומה שיש בידינו הוא מזמן שהייתה עדיין נבואה, ואיך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות. והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתינו ושפלינו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה וערומים ממצוות. אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו כמו שנאמר הלא זה צום וכו'.

הדברים חדים וחריפים. תקנת תענית היא בגדר הוספה על המצוות שהיא דבר נלוז והקלת ראש ביסוד ההלכה, משום שדור עני אנו, דלים וריקים, שהשתיקה יפה לו. ממילא, אין ביכולתנו להוסיף ולתקן (לפי החזון איש, יום תענית אינו יכול להיות בר תוקף פחות מזה של מצווה דרבנן).

זאת ועוד: ניטיב לעשות אם נפנה את צערנו ואבלנו להטבת דרכינו ולשוב בתשובה. האם נימוקו של החזון איש זצ"ל הוא נימוק הלכתי-פורמלי בדבר יסוד תקנות? או שמא יש כאן תפיסה עקרונית ומהותית, בדבר חולשתה ומעמדה הרופף של האומה שאפילו קביעת תענית על השואה גדולה ממידותיה: "אל נא נעבור לגדולות ממנו".

האם מעמדנו הרופף גם הוא תוצאה של השואה? סתם החזון איש ולא פירש. יתר על כן: האם משיטתו זו של החזון איש נגזרת גם התנגדות עקרונית לדרך הרבנות הראשית שהוסיפה לצום העשירי פרקי תפילה, משנה וקדיש?

לפני שנים רבות שאלתי את הרב אברהם קרול זצ"ל, שהיה מגדולי שרידי החרב של שארית הפליטה, מדוע אין קובעים לשואה יום זיכרון ותענית? הוא השיבני שבודאי צריך לקבוע יום צום ובכי וכך ראוי לעשות. בהמשך סיפר ששוחח על כך עם הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ואף הוא, הגרש"ז, טען שכך ראוי ואף צריך לקבוע יום תענית אלא שהוסיף: "אין לי כוח ואין לנו כוח".

כאן המקום להעיר שאף הרבנות הראשית לישראל לא העיזה לייסד יום תענית מיוחד והסתפקה באמירת "קדיש", לימוד משניות ותפילות כתוספת לתפילות יום עשרה בטבת הוא צום העשירי. האם התחשבה הרבנות בעמדתו של החזון איש?

דעת האדמו"ר מסלונים[4]

גישה שונה לחלוטין מזו של החזון איש נוקט האדמו"ר מסלונים. גם לדידו, לא ניתן לייסד ולתקן יום אבל ותענית, אולם מסיבה אחרת. לא משום שיום זה עבורנו הוא הליכה בגדולות ממנו. אדרבה, יום זה, אם ייקבע, הוא הליכה בקטנות ממנו ובקטנות יתר. קטנות זו של יום שאיננו מסוגל לבטא ולהכיל את משמעות החורבן, היא שמונעת ממנו לקבל תוקף ממשי.

לא דלותנו ועליבותנו גורמות, אלא עוצם נוראותם של אימי השואה, שיטילו צל עלוב ודל על כל יום זיכרון ותענית שייקבע. ואלה דבריו[5]:

הנה מה מאד ידאב הלב על כי גם אחרי החורבן הגדול לא התקינו להם זכר לימים הבאים במספד ונהי כדרך שהתקינו גדולי ישראל אחרי גזירות ת"ח ת"ט- אם כי באופן יחסי היו אז ממדי האסון קטנים במידה רבה- את יום כ' בסיוון לצום ולאמירת סליחות. או כדרך שחיברו קינות על גזירות ימי הביניים ומסעי הצלב. על קהילות מגנצה, וורמייזה ואשפירא שקידשו את השם. ולמעלה בקודש, על עשרה הרוגי מלכות. וכאשר כל יהודי יושב על הקרקע בט' באב ומקונן על חורבן בית המקדש, שופך הוא דמעות כמים גם על הגזירות הללו, כך נשאר זיכרונם חי וקיים בעם ישראל. במה נשתנו, אפוא, גזירות השואה מכל גזירה, והלא בלי ספק היה מן הראי לתקן גם אחריהם יום תענית וקינות?

אכן המתבונן בתמונה הכללית רואה שוב כי אין זה מקרה, אלא כך הוא רצון ההשגחה העליונה, כי דווקא משום שהיקף האסון הוא כה איום ונורא, ששה מליון יהודים שנספו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, ובתוכם למעלה ממיליון ילדים רכים ועוללים, דבר שלא נשמע כמותו מיום שנברא האדם בצלם. דווקא בגלל נוראיות הטרגדיה, אין בנמצא שום מילה מתאימה אשר תוכל להביע את עומק הכאב הצורב בלבב פנימה. דלה מדי היא השפה האנושית מכדי לבטא נכונה את מלוא האכזריות הלא טבעית שהוכיחה המפלצת בצורת אדם, או לתאר את גודל האבדה של חיי דור שלם שנכחד מעל פני האדמה. לבו ומוחו של האדם אינם מסוגלים לתפוס מה התרחש כאן. אין שום ביטוי לכך, כי ההרגשות האנושיות הטבעיות הן אפסיות מדי בשביל להרגיש כאב בעל היקף ועומק איום כזה. רק הדומיה האילמת, "וידום אהרן", היא המבטאת את מחץ לבנו הרבה יותר מכל שאר הביטויים שאינם הולמים ואינם מהווים את הביטוי הנכון בכגון דא.

רק מקונן כירמיהו נביא ה', מסוגל היה לתת מבע לכאבו של כלל ישראל בהתרגש עליו הפורענות ,כדבריו "מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה את חללי בת עמי".

הדמעה הטבעית המוגבלת, שבשר ודם מזיל מעיניו, אינה מתאימה כדי לבכות את חללי בת עמי. יש צורך בבריאה חדשה, במקור דמעה, כדי לקונן בצורה נכונה והולמת על בית ישראל ועל "עם ה' כי נפלו בחרב".

לפי עמדה זו, אל לנו לקבוע לא רק יום תענית, אלא עלינו להימנע אפילו מקינה, נהי ובכי. לאחר השואה, איבדנו את מקור הדמעה.

 


[1] ראו: הרב אורי דסברג, טללי אורות ז (תשנ"ז).

[2] עיין שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תכט.

[3] התאריך כ"ז בניסן קשור עם מרד גטו ורשה. לציון זכרון השואה עם זכרון הגבורה במשמעות של התקוממות ומרד יש סיבה ידועה על רקע המלחמות לתקומת המדינה. על היחס לשאלת 'ההליכה כצאן לטבח' שלמרבה הצער העסיקה רבים בתחילת שנות המדינה, ועל השינוי שחל בעניין זה בעיקר לאחר משפט אייכמן כבר נכתב. ואף שהדברים מעניינים לא נעסוק בהם, רק זאת נאמר כי עם השנים מציינים פחות את "הגבורה" ויותר את השואה. למעשה, "יום השואה והגבורה" הפך בעיקר ל"יום השואה".

[4] הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל בעל "נתיבות שלום".

[5] מתוך קונטרס "ההרוגה עליך", אסופת מאמרים בענייני השואה לאדמו"ר מסלונים.