06: תורה, חופה ומעשים טובים

  • הראל שפירא

תורה, חופה ומעשים טובים / הראל שפירא

מוקדש באהבה
המאמר מיוסד על דבר תורה שנאמר בשבת שבע ברכות
של חברי הטוב בלב ובנפש אביעד בן דוד.
מתוך תקוה, אמונה וביטחון שכשם שנכנסו לחופה
כך גם ימשיכו במעשיהם הטובים לאורך ימים ושנים.

במסכת שבת[1] (קלז, ע"ב) מובא, שציבור הנוכחים בברית המילה מברכים לאחריה "כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים".

בשורות הבאות נבקש לעמוד על פשר סדר השלבים שבברכה זו: קדימת התורה לחופה, וקדימת החופה לקיום המעשים הטובים.

תורה וחופה

ברמב"ם (תלמוד תורה א, ה) ובשו"ע (יו"ד רמו, ב) נפסק להלכה, שילמד אדם תורה תחילה ורק אחר כך ישא אישה. הטעם לכך הוא, שאם ישא אדם אישה תחילה - אי אפשר יהיה לו לעסוק בתורה כדבעי, מאחר ש"ריחיים בצווארו" ואין דעתו פנויה ללמוד תורה[2].

לאור זאת מובן, מדוע ה"תורה" (היינו, לימוד התורה) קודמת ל"חופה": כך הוא סדר הדברים הכרונולוגי המתבקש והראוי.

גם במשנה המפורסמת במסכת אבות (ה, כא) עולה בבירור שכך הוא הסדר הראוי. במשנה נאמר שבן 5 למקרא, בן 10 למשנה, בן 15 לתלמוד, ורק בן 18 לחופה. במילים אחרות: קודם למד תורה (מקרא, משנה, תלמוד), ורק אחר כך שא אישה.

בנוסף, גם ללא התיארוך המדוייק של האירועים השונים המובאים במשנה זו, ניתן לראות שהלימוד קודם החופה. במשנה נאמר - בנוסף לרשימה שציינּו קודם - שבן 13 למצוות. לכאורה מקום יש לשאול, מה נשתנתה החובה להתחתן מיתר המצוות? מדוע חובה להתחתן רק מגיל 18, ואילו חובת קיום כל המצוות כולן מוטלת כבר מגיל 13? ניתן להסביר שנישואין מצריכים הכנה מוקדמת, בדמות לימוד תורה וקיום מצוות, על מנת להשלים את דמותו ודעתו של האדם. רק לאחר שהשלים הכנות אלו, ראוי הוא לבנות בית בישראל. ממילא ברור, שלא יתכן כי החובה להתחתן תחול כבר בגיל 13, אלא המועד המתאים הוא רק לאחר מספר שנים - גיל 18[3].

לפי דברים אלו, ניתן להבין את משמעותה של "שבת חתן". מנהג זה בא להורות, שכל העלייה וההתקדמות שיש לחתן בחתונה - באו מכוח התורה. לפיכך, בשבת שלפני החתונה - עולה החתן לתורה, ומתוך העלייה לתורה הוא ממשיך אל חתונתו. ביחס למנהג הספרדים לערוך את שבת החתן לאחר החתונה ניתן לומר, שבאמצעות העלייה לתורה בשבת שלאחר החתונה - מראה החתן שהחתונה איננה פרישה מלימוד התורה, אלא להיפך: דווקא בזכות החתונה הוא יוכל להמשיך ללמוד תורה ולהתעלות במעלות הרוחניות, ועל-כן מיד לאחר החתונה הוא עולה לתורה[4].

עד כה התבססנו על ההנחה, שה"תורה" הנאמרת בברכת המילה מתייחסת לחובת לימוד תורה. ניתן גם לנקוט בדרך אחרת, ולפרש שמשמעות "תורה" שבברכה זו הינה "עול תורה ומצוות". לפי זה, כוונת הברכה היא שכשם שנכנס לברית - כך יכנס למצוות, היינו לבר מצווה, ורק אחר כך יכנס ל"חופה". כך מופיעים בברכה זו שלושת השלבים אותם עובר כל אדם מישראל, אשר מהווים את נקודות הציון המשמעותיות בחייו: ברית, בר מצווה וחופה.

שלבים אלו באים לידי ביטוי גם בברכה השביעית ב"שבע ברכות": "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות". לכאורה, יש מקום לתמוה על מיקום המילים "חתן וכלה" באמצע הברכה, בין לשונות השמחה השונות.

ניתן להשיב על תמיהה זו, על ידי הצעת פירוש אלטרנטיבי למילים "ששון ושמחה". הגמרא במסכת מגילה (טז, ע"ב) מבארת, ש"ששון" זה מילה[5]. בהמשך לכך ניתן לבאר ש"שמחה" היינו תורה ומצוות, שהרי "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים י"ט ט). על פי זה נציע, ש"ששון ושמחה" המופיעים בתחילת ברכה זו - משמעותם ברית מילה וכניסה לעול תורה. ממילא מובן, מדוע מוזכרים לאחריהם "חתן וכלה" - הכניסה לחופה. אם כן, שלושת השלבים המשמעותיים בחיי כל אדם מצויינים בתחילת ברכה זו, ובודאי לאחר שיעבור את אותם שלבים - יזכה לגילה, רינה, דיצה וחדוה[6].

חופה ומעשים טובים

עד כה דנו בשאלה, מדוע התורה - בין אם נפרש שמדובר בלימוד התורה, ובין אם נפרש שמדובר בכניסה לעול תורה - קודמת לחופה. בנוסף לכך, מובן מדוע התורה קודמת אף למעשים טובים: תלמוד מביא לידי מעשה, ולכן החיוב ללמוד תורה קודם, על מנת שנדע כיצד יש לנהוג. אמנם, עדיין יש מקום לתהות מדוע קודמת החופה למעשים טובים: וכי רק לאחר החופה יש חיוב במעשים טובים?

להלן נציג ארבעה כיוונים שונים לתירוץ קושיה זו.

1.

בכיוון אחד, ניתן לפרש באופן שונה את פשר המונח "מעשים טובים". כיוון זה כשלעצמו מתפצל לשתי אפשרויות.

אפשרות אחת העלה רבי דוד פארדו, בפירושו לתוספתא "חסדי דוד"[7]. לפי שיטתו הברכה איננה עוסקת במעשים טובים, אלא בבנים טובים[8]. ממילא ברור מדוע החופה קודמת לכך: ברכה זו איננה מתייחסת למעשים טובים כפשוטו, שבהם אכן חייב אדם עוד הרבה קודם החופה, אלא לבנים טובים. לפי פירוש זה, בברכה זו אנו מאחלים לרך הנימול שיזכה להוליד בנים טובים, אשר ימשיכו הלאה את השושלת.

אפשרות שניה הציע הרב משה בונם פירוטינסקי, ב"ספר הברית"[9]. על פי פירושו, כוונת הביטוי "מעשים טובים" היא אומנות. חיוב זה אכן מתחיל רק לאחר החופה: רק לאחר שנשא אדם אשה והקים בית, מוטל עליו לעמול לפרנסת ביתו. סדר מקביל מצינו בתיאור חובות האב כלפי בנו (קידושין כט, ע"א): "חייב האב למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות" - חופה קודמת לאומנות[10].

2.

בכיוון שני, ניתן להמשיך ולפרש את המונח "מעשים טובים" כפשוטו - עשיית מצוות. חרף זאת, הברכה רומזת שהחופה צריכה לקדום לקיום מעשים טובים. גם כיוון זה, מתפצל כשלעצמו לשתי אפשרויות.

אפשרות אחת העלה בעל המעדני יום טוב[11]. לפי שיטתו, חז"ל ביקשו לרמוז לנו למצוה להשיא את בניו סמוך לפרקם (סנהדרין עו, ע"ב), כלומר: קודם לגיל 13[12]. מסיבה זו הקדימו בנוסח הברכה את החופה - שזמנה קודם גיל 13, למעשים טובים - שזמנם לאחר גיל 13.

אפשרות שניה העלה האבודרהם[13]. לטענתו, אמנם בגיל 13 מתחייב אדם במצוות, אולם החיוב בעונשין חל רק בגיל 20. ממילא ברור, מדוע הוקדמה החופה (שמועדה בגיל 18) למעשים הטובים (שמועדם - על פי פירוש האבודרהם - בגיל 20).

3.

בכיוון שלישי, ניתן לקבל את ההנחה שמועד החופה הוא בגיל 18, ואילו מועד המעשים הטובים הוא מגיל 13. על פי כיוון זה, בלשון הברכה הוקדמה החופה למעשים הטובים מסיבות צדדיות. כיוון זה, כקודמיו, מתפרט אף הוא לשתי דרכים.

דרך אחת הציע, שוב, בעל ה"חסדי דוד"[14]. לפי הבנתו, חז"ל ביקשו לסיים את הברכה בביטוי "מעשים טובים" - מאחר וזהו סיום נאה וטוב יותר.

דרך שניה הציע פרופ' פרידמן[15]. לטענתו, כאשר מובאים בזה אחר זה שמות או צירופי מילים - ישנה נטייה לסדרם כך ש"כל הקצר קודם"[16]. מסיבה זו, "חופה" (שאורכה 2 הברות) הוקדמה בברכה ל"מעֲשים טובים" (שאורכם 4 הברות).

4.

הכיוון הרביעי והאחרון, מקבל גם הוא את ההנחה שהחופה מועדהּ בגיל 18, והמעשים הטובים - בגיל 13. אמנם, הסדר בברכה שונה מסיבות מהותיות.

אפשרות אחת היא, שחז"ל ירדו לסוף דעתו של אדם. כאשר האדם עוד נמצא בבית הוריו, קשה להבחין האם הוא שומר תורה ומצוות מתוך הזדהות פנימית אמיתית, או שמא מתוך אהבה או יראה שהוא חש כלפי הוריו. רק לאחר החתונה, כאשר האדם עומד ברשות עצמו, ניתן לבדוק באמת האם האדם בנה את ביתו על אדני הקדושה, הטהרה והמעשים הטובים. מסיבה זו אנו מאחלים לרך הנימול, שיזכה לעשות מעשים טובים גם לאחר החופה - כאשר יעמוד ברשות עצמו, כי כך יעיד על כנות מעשיו.

אפשרות שניה היא לומר, שבודאי חובה לעשות מעשים טובים גם קודם החופה. אמנם, עיקר המעשים הטובים הוא לאחר החתונה, כאשר בני הזוג מתגוררים יחד ומהווים זה לזה בחינת עזר כנגדו. אם כן, בשעת המילה אנו מברכים את התינוק שיזכה להצליח ולקיים מעשים טובים גם לאחר שיבוא בברית הנישואין.

 


[1] מקור הדברים בתוספתא בברכות ו, יז.

[2] פסיקה זו היא לאור המובא בסוגיה בקידושין כט, ע"ב. בסוגיה שם מובאים דברי שמואל ש"הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה", ולעומתו מובאים דברי רבי יוחנן שתמה "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!". מסקנת הסוגיה היא "ולא פליגי, הא לן והא להו". וראה שם את שיטות הראשונים השונות (רש"י, ר"ת, תוס' ר"י הזקן, יד רמ"ה, ר"ן) בביאור מסקנת הסוגיה. וראה עוד את דברי ה"כתב סופר" בפתיחה למסכת גיטין, שם עמד על ההבדל בין דברי שמואל ("ילמוד") לבין דברי רבי יוחנן ("יעסוק"), ובעקבות כך אף יצא לפרש בדרך חדשה.

[3] מדוע דווקא גיל 18? יתכן ש-5 שנים הם פרק זמן ראוי ומשמעותי של לימוד. כך היה, לדוגמא, שיעור זמן לימוד העבודה של הלויים טרם כניסתם לעמוד ולשרת בבית-המקדש (חולין כד ע"א). כך גם ניתן לראות מדברי המשנה בה אנו עוסקים, אשר קוצבת 5 שנים ללימוד כל אחד מחלקי התורה - מקרא, משנה וגמרא.

[4] ע"פ הרב אליעזר מלמד, "פניני הלכה", חלק ב, עמוד 104.

[5] "...וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך" ("אמרתך - זו מילה שניתנה במאמר ולא בדיבור ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור" - רש"י). ונוסיף עוד: ששון = שמחה מהולה בעצב. לדוגמא - "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". וכך גם במילה יש צער לתינוק, ולכן גם לא מברכים שהחיינו (למנהג האשכנזים).

[6] מהרב שלמה מן-ההר שמעתי תירוץ אחר לקושיה: הקב"ה ברא תחילה ששון ושמחה, ומיד אחר כך ברא את החתן והכלה - שהם הכלי המתאים ביותר להכיל את הששון והשמחה. הם אלו שבמעונם, יותר מכל אחד אחר, שורה השמחה באופן העצום והשלם ביותר. אפשרות אחרת היא לומר, שהברכה מיוסדת על לשון הכתוב "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" (ירמיהו ז, לד ועוד).

[7] סדר זרעים, עמ' נד-נה, הוצאת ח. וגשל, ירושלים תשנ"ד.

[8] מקור אפשרי לפירוש זה הם דברי הגמרא בשבת (לב ע"ב): "איזה הן מעשה ידיו של אדם - הוי אומר: בניו ובנותיו של אדם".

[9] סימן רסה, לקוטי הלכות אות כו, עמ' רסג, ניו יורק תשל"ג.

[10] באופן דומה פירש הברטנורא את המשנה באבות, אותה ציטטנו קודם לכן. לאחר שהמשנה קובעת "בן שמונה עשרה לחופה", היא מוסיפה "בן עשרים לרדוף", ומפרש הברטנורא: "בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו, לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות".

[11] סוף בכורות, אות ו.

[12] עיין שם במעדני יום טוב, שהביא מחלוקת ראשונים האם זמן "סמוך לפרקן" הוא קודם גיל בר-מצוה או לאחריו ובסמוך לו.

[13] מילה וברכותיה, עמ' שנא, ירושלים תשכ"ג.

[14] שם, עמ' נד.

[15] שמא יהודה פרידמן, "כל הקצר קודם", בתוך: לשוננו, כרך שלושים וחמישה, הוצאת האקדמיה ללשון עברית, ירושלים תשל"א, עמ' 117-129, 192-206.

[16] לדוגמא: 'חן וחסד', 'חסד ורחמים', 'חוק ומשפט', 'דל ואביון', 'יום ולילה' ועוד.