08: העוסק במצווה פטור מן המצווה

  • הרב מנחם אלדר

העוסק במצווה פטור מן המצווה / הרב מנחם אלדר

1. המקורות התנאיים

המבקש לבחון את המקורות התנאיים לדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה" יתקשה למצוא בסיס מוצק לדין זה.

המשנה במסכת סוכה (כה, ע") קובעת: "שלוחי מצווה - פטורין מן הסוכה". ופירש רש"י: "שלוחי מצווה - הולכי בדרך מצווה, כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים".

מדבריו משמע שהמונח "שלוחי מצווה" אינו זהה למונח "עוסק במצווה" אלא מצומצם ממנו בהרבה.

א. "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך"

בבואה לדון במשנה זו, מצטטת הגמרא ברייתא:

תנו רבנן: "בשבתך בביתך" - פרט לעוסק במצווה, "ובלכתך בדרך" - פרט לחתן. מכאן אמרו: הכונס את הבתולה - פטור, ואת האלמנה - חייב.

יש לזכור שבמקורה עוסקת ברייתא זו בקריאת שמע ולא בפטור כללי מקיום המצוות כולן. דומה שניתן להבחין בין חלקה הראשון של הברייתא, הנושא אופי מדרשי מובהק, לבין חלקה השני המנוסח כהיקש שנגזר מחלקה הראשון.

בחלקה הראשון של דרשה זו, הנלמד מ"בשבתך בביתך", ברור לכאורה ש"העוסק במצווה" שנפטר מחובת קריאת שמע הוא-הוא "ההולך בדרך מצווה", כניסוחו של רש"י, לעומת "היושב בביתו" שחייב בקריאת שמע.

אמנם, הבנת הדרשה השניה שמקורה בפסוק "ובלכתך בדרך", שממנה נלמד פטורו של חתן מקריאת שמע בעייתית יותר. והגמרא אכן שואלת מיד: "מאי משמע?".

ניתן לומר שהגמרא מתחבטת בשאלה האם יש משמעות לשינוי שעובר החתן ומהי. ללא ספק, בראשית הדרך נמצא החתן במצב של "הליכה". הליכה לקראת חופתו שניתן לדמותה בנקל למי שהולך לפרנסתו. אכן, בהמשך שבעת ימי המשתה עוצר החתן בביתו והריהו כ"יושב בית".

מכאן גם ההבחנה שבין הכונס את הבתולה, שפטור מקריאת שמע, לבין כונס אלמנה שחייב בה. בתפישת חז"ל, אדם הנושא בתולה עוצר את שטף חייו כדי שיוכל לקיים כראוי את שבעת ימי המשתה. לא כן מי שכונס אלמנה, שאינו עוצר מהלך חייו. והדברים מפורשים בברייתא שבמסכת כתובות (ה, ע"א):

מפני מה אמרו "אלמנה נישאת בחמישי ונבעלת בשישי? שאם אתה אומר תיבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו והולך לו. שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלושה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת.

במאמר מוסגר, ראוי לציין שלפי פשוטו של מקרא פסוק זה של "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" בא להדגיש דווקא את ההתמסרות הטוטאלית לקיום דבר ה' בכל עת ובכל שעה ובכל מצב, ואילו המדרש ההלכתי מצא כאן בקעה לתלות עצמו את צמצום המחויבות לדבר ה'!

יהא אשר יהא, עולה מן הברייתא הנזכרת לעיל שהפטור שנזכר בה מצומצם לקריאת שמע בלבד, וגם אז רק בשני מקרים ספציפיים: שלוחי מצווה וחתן. קשה אפוא לראות בה מקור לדין כללי וגורף של "העוסק במצווה פטור מן המצווה".

ב. פרשת פסח שני

מקור שני מבקשת הגמרא (סוכה שם, כה, ע"א) להביא מן האמור בפרשת פסח שני:

"ויהי אנשים אשר הין טמאים לנפש אדם". אותם אנשים מי היו?... רבי יצחק אומר... עסוקין במת מצווה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח".

הווי אומר: לדעת רבי יצחק אנשים אלה נטמאו למת מצווה על אף שידעו כי טומאה זו תעכב אותם מלהקריב קורבן הפסח במועדו. אכן, הגמרא מציינת שאין לראות בפרשה זו מקור לדין "העוסק במצווה - פטור מן המצווה", שהרי טומאתם הייתה קודם שהגיע זמן חיוב הקרבת הפסח, וממילא אפשר שכאשר כבר הגיע זמן המצווה - אכן העוסק במצווה אחרת יהא פטור הימנה.

זאת ועוד: בנידון זה, אותם "אנשים" לא היו רק בגדר "עוסקים במצווה" אלא קיימו בפועל את עיקרה - מצוות הקבורה. אפשר שמסיבה זו ניתנה להם הרשות להיטמא ולדחות את עשיית הפסח למועד אחר, אך מניין לנו שגם מי שרק "עסוק במצווה", אך טרם בא לקיום עיקרה, יהא רשאי לדחות מצווה אחרת שנזדמנה לידו?

ג. חתן ושושביניו

מקור תנאי נוסף מובא בהמשך סוגיית התלמוד (שם, סוכה כה, ע"ב):

תנו רבנן: חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפילה ומן התפילין וחייבין בקריאת שמע. משום רבי שילא אמרו: החתן פטור והשושבינין וכל בני חופה פטורין.

גם כאן, עוסקת הברייתא בשלוש מצוות בלבד - חתן, שושביניו ו"בני חופה", וקשה לגזור מכאן מקור לכל המצוות כולן, שהעוסק בהן יהא פטור משאר מצוות.

אכן, רש"י תולה את טעם הפטור של חתן מקריאת שמע בכך ש"טריד, ושאר בני חופה חייבין, ולית להו להני תנאי [= דין] העוסק במצווה - פטור מן המצוה". לפי רש"י, טעם הפטור בחתן הוא טעם מיוחד ועצמאי של "טרדה", שחל אפילו למאן דאמר שאינו גורס את הפטור של "העוסק במצווה". וכך אמנם גרסו גם בתוספות (כה, ע"א ד"ה ובלכתך"): "שאני חתן שאין נקל לו כל כך להסיר הטרדא מלבו". ראִיית הפטור בחתן כ"טעם מיוחד" מסלקת את קושיית התוספות (סוכה כו, ע"א) מדוע גם מי שאינו גורס "העוסק במצווה פטור מן המצווה", עדיין סבור שחתן פטור ממצוות סוכה.

ד. כותבי סת"ם

הגמרא מביאה מקור אפשרי נוסף מדברי התנאים לדין "העוסק במצווה":

תניא, אמר רבי חנניא בן עקביא: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מקריאת שמע ומן תפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי שהיה רבי יוסי הגלילי אומר: העוסק במצווה פטור מן המצווה.

גם כאן, מתייחסת הדוגמא בעיקרה לעיסוק מסוים - כותבי סת"ם, תגריהן ותגרי תגריהן, ולפטור ממצוות מסוימות, שבמקרה זה מקיימות זיקה ברורה לתחום עיסוקם - קריאת שמע, תפילה ותפילין.

אפשר היה לומר אפוא שלדעת רבי חנניא העוסק בכתיבת תפילין יהא פטור מקיום מצוות תפילין, מכיוון שגם במלאכת כתיבתם הוא מקיים זיקה ושומר על "קשר עין" עם המצווה.

אכן, הברייתא מרחיבה בצורה גורפת את מעגל הפטור גם ל"כל מצוות האמורות בתורה", ומביאה בהמשך את דברי רבי יוסי הגלילי שגורס, כך לפחות לפי פשוטם של דבריו, פטור כללי לכל "עוסק במצווה" - תהא אשר תהא - פטור מ"כל המצוות".

ה. מצוות סוכה

הגמרא מביאה ברייתא נוספת שמקבילה למשנה שבה פתחנו ומתייחסת למצוות סוכה:

תנו רבנן: הולכי דרכים ביום - פטורין מן הסוכה ביום וחייבים בלילה... הולכין לדבר מצווה, פטורין בין ביום ובין בלילה.

גם בברייתא זו מוגבל הפטור למצווה אחת - מצוות סוכה, ודווקא ל"הולכים לדבר מצווה" ואפשר שאין להסיק הימנו פטור גורף לשאר מצוות.

2. הדיון התלמודי

ראינו עד כה שהמקור המפורש היחיד לדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה" מיוחס לרבי יוסי הגלילי אך לא נתפרש לא מקורו ולא טעמו.

על דין המשנה ש"שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" שואלת הגמרא "מנא הני מילי?", ומבקשת להביא ראיה מפטורו הספציפי של חתן מקריאת שמע:

דתנו רבנן: תנו רבנן: "בשבתך בביתך" - פרט לעוסק במצווה, "ובלכתך בדרך" - פרט לחתן. מכאן אמרו: הכונס את הבתולה - פטור, ואת האלמנה - חייב.

הזיקה שבין הישיבה בבית - כמחייב מצווה שאינו חל על "הולכי דרכים" - למקור הדין, "בשבתך בביתך" ברור. אך הגמרא ממשיכה לשאול: "מאי משמע?", ועל כך משיב רב הונא:

כדרך, מה דרך רשות - אף כל רשות, לאפוקי האי דבמצווה עסיק.

מתוך נוסח תשובתו של רב הונא, ברור שקושיית הגמרא "מאי משמע" מתמקדת במדרש השני של הברייתא - "ובלכתך בדרך - פרט לחתן". כאן, לא ברור כלל הקשר שבין פשט הפסוק לבין הפקעת חתן מחיוב קריאת שמע ולכן רב הונא מנסה למצוא את "הצד השווה" שבהן: הדרך - רשות היא ולא חובה, ומכאן פטור שאינו מתייחס דווקא לחתן ספציפי אלא לכל עוסק ב"דבר הרשות". הגמרא אינה מרפה ומקשה על דברי רב הונא: "מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצווה וקא אמר רחמנא ליקרי!".

במלים אחרות: דברי רב הונא פוטרים אולי את הבעיה הלוגית של המדרש, אך קשים מהבחינה מציאותית: וכי לא תיתכן הליכה לדבר מצווה?

לבסוף, מציעה הגמרא עצמה פתרון לשאלת "מאי משמע" שהציגה:

אם כן לימא קרא "בלכת ובשבת", מאי "בשבתך ובלכתך"? בלכת דידך הוא דמחייבת, הא בלכת דמצווה - פטירת!".

פתרון זה דבק בגישת רב הונא שהוצעה לעיל, הרואה בברייתא זו מקור לפטור כללי של "עוסק במצווה פטור מן המצווה", מקור שמטשטש לחלוטין את ההבדל האפשרי בין סוגי האנשים השונים: "עוסק במצווה", "שלוח מצווה" ו"חתן".

כאן מקשה התלמוד:

אי הכי, אפילו כונס את האלמנה נמי!

יש לתת את הדעת למלים "אי הכי": אם אנו רואים את הברייתא כמקור לדין כללי וגורף שכל עוסק במצווה פטור מכל מצווה, קיים קושי בהבנת חלקה השני של הברייתא שלפיה הכונס את האלמנה חייב בקריאת שמע, שגם הוא - כמו הכונס את הבתולה - בכלל "עוסק במצווה", ובכל זאת חייב בקריאת שמע!

כדי להתגבר על קושי זה, נאלצת הגמרא לחדש חידוש גדול:

כונס את הבתולה - טריד, כונס אלמנה - לא טריד!

חידוש זה קשה להבנה מכמה סיבות:

א. נוצר מצב אבסורדי שלפיו עיסוק ממשי במצווה, בהכנות לחתונה, אינן פוטרות את החתן מקריאת שמע, אך עיסוק פסיכולוגי גרידא - "טרדה" - יפטור אותו מקריאת שמע;

ב. הגמרא אינה מסבירה מדוע רק "כונס את הבתולה" טרוד המצווה ואילו "כונס אלמנה" אינו טרוד. רש"י אמנם מבקש להבהיר שכונס בתולה "לבו טריד במחשבת בעילה", אך עדיין אבחנה זו אינה ברורה כל צורכה. הרמב"ם (הלכות קריאת שמע ד, א) מנסה להציע טעם שונה מעט, ואומר שכונס בתולה "אין דעתו פנויה, שמא לא ימצא לה בתולים". ומכל מקום עדיין קיים הקושי שהעלינו בסעיף א' לעיל, ולפיו טרדה פסיכולוגית תהווה מקור פטור ואילו טרדה ממשית, בהכנת צורכי חתונה, לא תהיה כן.

ג. אם אמנם מדרש ההלכה של "ובלכתך בדרך - פרט לחתן" מתייחס רק לטרדתו של הכונס את הבתולה, הזיקה שבין הפסוק ובין תוצאתו אינה ברורה, שהרי במדרש זה ההתייחסות ל"חתן" אינה דווקא בהיותו "עוסק במצווה" אלא עיקר הדגש מושם על היותו "טרוד", ושאלת התלמוד "מאי משמע?" חוזרת וניעורה במלוא תוקפה. כך אמנם הבין רש"י שהדגיש:

ומסתברא כי פטריה קרא, משום טירדא פטריה ואינו יכול לעסוק בשנים כאחד.

 

ד. זאת ועוד: בסופו של דבר הגמרא דוחה את האפשרות לתלות את פטור חתן מקריאת שמע בטעם של טרדה גרידא, שהרי אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה למרות טרדתו המרובה! לפיכך מסיימת הגמרא ומסיקה: "הכא" - בכונס את הבתולה - טריד טירדא דמצווה, התם טריד טירדא דרשות", ומפרש רש"י: "ואשמעינן קרא דלא מיחייב להסיר דעתו ממחשבת מצווה ראשונה בשביל זו הבאה עליו, אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר". לעומת זאת, אבל אינו חייב להצטער. דברים אלה קרובים לדברי רב הונא שהובאו לעיל, שלפיהם פטור חתן מקריאת שמע נובע מכוח היותו מוגדר כ"עוסק במצווה" שבכללה גם מי ש"טרוד בטירדא דמצווה". ועדיין צריכים אנו להבין, מה טעם טרדת כונס את האלמנה - אינה טרדה".

כאמור לעיל, התלמוד ממשיך ומנסה להביא ראיה לדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה" מסוגיית פסח שני. וכנזכר, קשה להבין כיצד ניתן ללמוד מדין ספציפי זה, של דחיית עשיית הפסח בשל טומאת המקריב, מקור לפטור הכללי של "העוסק במצווה".

רש"י נתן לבו לקושי זה, וניסה לישבו:

מכל מקום שמעינן מינה דהעוסק במצווה פטור מן המצווה שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח, ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידן אכילת פסחיהן. אלמא, מצווה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא.

לדעת רש"י, דין "העוסק במצווה פטור מן המצווה" אינו מתמצה בעצם הפטור, אלא מהווה בבואה לתפישה עקרונית שלפיה אין לדחות בהווה כל מצווה שהיא, אפילו "קלה" היא, מפני מצווה שזמנה יהא רק בעתיד, ואפילו מצווה עתידית זו - חמורה היא.

ממילא, אותם אנשים שעסקו במת מצווה ונטמאו לו משמשים ראיה לפטור הכללי של "העוסק במצווה" על אף שפטורם ממצוות הפסח לא נגזר בשל היותם "עסוקים במצווה" ביד' בניסן אלא מחמת המעמד (הסטטוס) שלהם כאנשים "\טמאים".

3. היקף הפטור ומגבלותיו

האם קיימות מגבלות לפטור "העוסק במצווה", ומהן?

בבואו להסביר את דין הברייתא שלפיו "הולכי לדבר מצווה" פטורים מסוכה הן ביום והן בלילה, מסביר רש"י:

אף על פי שאין הולכין אלא ביום, משום דטרידים ודואגים במחשבת המצווה ובתיקוניה, פטורים מן המצווה.

לכאורה, תולה רש"י את הפטור ב"טרדת המצווה", וממילא בהיעלם הטרדה - ייעלם עמה גם הפטור.

ראיה לכך ניתן להביא מדין החתן ושושביניו. כנזכר לעיל, הברייתא פוטרת אותם מתפילה ותפילין ומחייבת אותם בקריאת שמע. מה פשרה של אבחנה זו?

רש"י על אתר מסביר, שבקריאת שמע "מצוות כוונתה אינה אלא פסוק ראשון, ויכולים ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון". היינו: הגם שהחתן ושושביניו טרודים הרבה בטרדת המצווה, יכולים הם להיפנות מטרדתם וליישב דעתן ל"שעה קלה", והסרת הטרדה - אפילו לזמן קצר ביותר - מחייבת אותם מיד במצווה.

צירוף דברי רש"י מלמד שלדעתו, על מנת ש"עוסק במצווה" ייפטר מקיום מצווה אחרת, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים:

1. האדם טרוד במצווה א' ולכן נפטר ממצווה ב';

2. לא ניתן להתפנות, ולו "לשעה קלה", מקיום מצווה א', ולכן האדם נפטר מקיום מצווה ב'.

לעומת זאת, לדעת בעלי התוספות (סוכה כה, ע"א ד"ה שלוחי מצווה), די בקיומו של אחד התנאים כדי להיפטר מקיום מצווה ב'. לכן, לדעתם כאשר מתקיים סעיף 2, ולא ניתן לקיים את שתי המצוות בו זמנית, יחול הפטור וימשיך אף לאחר שכבר נסתיים קיומה של מצווה א', כגון הולך לדבר מצווה שפטור מקיום מצוות סוכה גם ביום וגם בלילה, ואפילו בשעת חנייתו, "דאי מיטרדי בקיום מצוות סוכה, הוו מבטלי ממצוות".

4. שיטת הרמב"ם

אין ספק שברמה העקרונית הרמב"ם מקבל את הכלל של "עוסק במצווה - פטור מן המצווה". כך פסק בהלכות אישות (טו, ב):

ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתיירא מלישא אישה כדי שלא יטרח במזונות בעבור אשתו וייבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכל שכן בתלמוד תורה.

וכיוצא בזה בהלכות גזלה (יג, י):

כל זמן שהאבדה אצלו, אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה, ואם נאנסה - פטור, ששומר אבדה כשומר שכר הוא, מפני שהוא עוסק במצווה ונפטר מכמה מצוות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה.

אכן, בהלכות קריאת שמע (ד, א), פסק הרמב"ם:

מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצווה, פטור מכל המצוות ומקריאת שמע. לפיכך, חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבוא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים.

ולכאורה, דברי הרמב"ם תמוהים במקצת. העוסק בתורה חייב להקדיש כל מחשבתו להבינה ולהעמיק בה, וטרדתו בלימוד היא חלק אינטגרלי של הלימוד. שומר אבדה, חייב לטרוד את מחשבתו בשמירה על האבדה, וטרדה זו היא חלק מן המצווה.

לעומת זאת, טרדת החתן אינה חלק מהמצווה, אלא רק פן מלווה שלה, שנעוף בחששו של החתן "שמא לא ימצא לה בתולים". ומכל מקום, ברור שאין החתן מְצוֶוה לטרוד את מחשבתו בכך1!

מדוע אפוא, טרדה זו - שבוודאי אינה מצווה ואינה חיונית לקיום המצווה - פוטרת את האדם מקיום המצווה, רק בשל זיקתה העקיפה לבעילת מצווה? מדוע אין אנו מצווים על אדם כזה ש"יישב דעתו" ויקיים את המצווה כראוי?

אפשר שקיים הבדל עקרוני בין רש"י והתוספות לבין הרמב"ם בהבנת הפטור של "עוסק במצווה", לדעת רש"י ובעלי התוספות, מדובר בפטור "מעשי", מצומצם, שנובע בשל טרדה רגעית ובת חלוף. ממילא, ברגע שמוסרת הטרדה - חייב החתן בשאר המצוות: "חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק", חייב בקריאת שמע ובכל המצוות.

לא כן לדעת הרמב"ם. לשיטתו, "עוסק במצווה" יוצר סטטוס - מעמד של פטור. לו היינו נוקטים בשיטת רש"י, באמת לא היה מקום לפטור חתן בשל "טרדת לב" רגעית שאינה חלק מן המצווה ואינה מחויבת המציאות. אך הגדרתו של החתן כ"עוסק במצווה" יוצרת לגביו מעמד פטור, שאינו תלוי עוד במציאות הריאלית ברגע נתון.

אבחנה זו יכולה להבהיר את פשר ההסבר השונה שנותנים רש"י והרמב"ם לפטור שלוחי מצווה ממצוות סוכה. רש"י סבור שהפטור נובע ממצבם הריאלי, מהטרדה ששורה עליהם. לכן הוא נדחק להסביר שגם בלילה, בשעה ששובתים הם מהליכתם, עדיין לבם טרוד בקיום המצווה ולכן הם נפטרים הימנה.

הרמב"ם אינו צריך לטעם זה. לגישתו, מרגע שאדם מקבל מעמד של "שלוח מצווה", הוא הופך להיות בעל מעמד של "פטור", ואפילו אם יש לו אפשרות לקיים שתי המצוות כאחת - נפטר הוא לחלוטין מקיום מצווה ב'.

אכן, בהמשך הדברים (הלכה ב), מאבחן הרמב"ם את הפטור, ומסייגו - בעקבות הגמרא - רק לנושא בתולה, ולא לנושא אלמנה:

הנושא את הבעולה, אף על פי שעוסק במצווה, חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו, וכן כל כיוצא בזה.

וכאן חוזרת השאלה: מדוע שלא נראה גם "נושא בעולה" כמי ש"עוסק במצווה", וייפטר מטעם זה בלבד, ככל שאר עוסק במצווה?

אפשר גם, שניתן להציע אבחנה אחרת לחלוטין שתבהיר את דברי הרמב"ם. מוקדה של אבחנה חדשה זו לא יהיה, כמוצע לעיל, החלוקה בין פטור מעשי, "מחמת טירדה", לבין "מעמד פטור". מוקדה יהיה האבחנה בין שתי קטיגוריות הלכתיות שונות: "עוסק במצווה" לעומת "שלוח מצווה".

לשיטת הרמב"ם, עיסוק במצווה א' דוחה מפניו, לשעה ולא לתמיד, את חובת קיומה של מצווה ב'. ממילא, כונס אלמנה הוא רק בגדר של "עוסק במצווה", ואם יכול הוא לקיים שתי מצוות כאחת - עליו לעשות כן.

לא כן "שלוח מצווה". מרגע שאדם מקבל סטטוס של "שלוח מצווה", שאר המצוות לא רק נדחות לשעה אלא נפטר הוא מקיומן. ממילא, גם אם יעבור מעט זמן ותינתן בידו לקיים מצווה ב', לא יתחייב בה עוד.

 


1 בניגוד לשיטת רש"י שממנה עולה כי החתן "חייב" לטרוד מחשבתו בכך, ולכן "יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר"!.