08: מה שמועה שמע ובא?

  • עמוס כהן

מה שמועה שמע ובא? / עמוס כהן

א. מה שמועה שמע ובא?

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. (שמות יח, א)

בפתיחתה של פרשת יתרו רב הנסתר על הגלוי. מחד, התורה אינה מפרשת מהי השמועה ששמע יתרו ומה משמעות הביטוי "כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו". מאידך, טרחה התורה לכתוב כי העובדה שיתרו אוסף את משפחתו של משה ובא לביקור אצל ישראל נובעת מהתרשמותו ממאורעות הזמן. מהם, אם כן, מאורעות אלו שהותירו רושם נכבד על כהן מדין?

חז"ל התחבטו בנושא, כמובא במכילתא:

'וישמע' - מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצידו, דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא, בשעה שנתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם... באותה שעה נתקבצו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע, אמרו לו, בלעם, שמא המקום עושה לנו כמו שעשה לדור המבול? אמר להם: שוטים שבעולם, כבר נשבע הקב"ה לנח שאינו מביא מבול לעולם... כיון ששמעו מפיו הדבר הזה ענו כולם ואמרו: ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ופנו והלכו איש למקומו, ר' אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא. (מכילתא יתרו, מסכתא דעמלק, א)

שלוש תשובות שונות לשאלה מה שמע יתרו מצאנו כאן. ר' יהושע סובר שיתרו התרשם ממלחמת עמלק, ר' אלעזר המודעי סובר שהגעת יתרו קשורה למתן תורה ור' אליעזר סובר שהעניין נובע דווקא מקריעת ים סוף.

מחלוקת זו נקשרה בגמרא (זבחים קטז) למחלוקת חז"ל בשאלה האם יתרו הגיע לפני מתן תורה או אחרי מתן תורה -

בני ר' חייא ורבי יהושע בן לוי, חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר יתרו אחר מתן תורה היה.[1]

ר' יהושע ור' אליעזר סוברים שיתרו הגיע לפני מתן תורה, ולפיכך הפרשה כתובה בסדר המאורעות הכרונולוגי, ואילו ר' אלעזר המודעי סובר שיתרו הגיע לאחר מתן תורה, ולפיכך צריך עדיין להסביר מדוע הוקדמה פרשת יתרו לזמנה האמיתי.

רש"י (שמות יח, א) אינו מביא את הדעות השונות, ומפרש בפשטות :"מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". רש"י מאחד, איפוא, את דעותיהם של ר' יהושע ור' אליעזר לדעה אחת ואינו מזכיר כלל את דעתו של ר' אלעזר המודעי, ומכריע, ככל הנראה, שיתרו הגיע לפני מתן תורה.

ראב"ע (שם) מוכיח באריכות את צידקת הטענה שיתרו בא לאחר מתן תורה: "ועוד, כתיב 'והודעתי את חֻקי האלהים ואת תורֹתיו', והנה זה אחר מתן תורה, והעד הנאמן על דברי, כי כן כתיב - '(ויבא יתרו) אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלהים'...[2]". ומסכם: "ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה, בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל".

אכן, טעמו של ראב"ע אינו מספק והרמב"ן במקום דן בדבריו באריכות ומקשה עליהם קושיות רבות, כדבריו: "ועם כל זה אני שואל על הדעת הזו כשאמר הכתוב 'וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים', ולמה לא אמר ששמע מה שעשה למשה ולישראל במתן התורה שהוא מהנפלאות הגדולות שנעשו להם?... וכשאמר 'ויספר משה לחתנו... את כל התלאה אשר מצאתם בדרך' ואמר יתרו מזה 'עתה ידעתי כי גדול ה'' - למה לא סיפר לו מעמד הר סיני וממנה יודע כי ה' אמת ותורתו אמת?".

ואכן, מפסוקי התורה ניתן להביא ראיות הן לשיטה לפיה יתרו הגיע לפני מתן תורה והן לזו הגורסת כי יתרו בא לאחר מתן תורה. אף הרמב"ן עצמו אינו מציע פתרון חד וחלק, וכדבריו: "ואולי נאמר ששמע יתרו בארצו מיד כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ונסע מארצו והגיע אל משה אחרי היותו חונה בהר סיני אחר מתן תורה". בהמשך מציע הרמב"ן פירוש אחר: "והקרוב אלי לתפוש סדר התורה, שבא קודם מתן תורה בהיותם ברפידים... ונסע עמהם מרפידים אל הר סיני..." .

סיכומו של דבר, לא נפשטה המחלוקת בנוגע לשאלת המדרש, ועדיין איננו יודעים מה שמועה שמע ובא.

ב. מה שמועה משמיעה ובאה התורה?

ננסה כעת לבחון את פרשת יתרו מכיוון אחר. כאמור, דעותיהם של התנאים, האמוראים והראשונים חלוקות בשאלה מדוע בא יתרו לישראל, אלא שלכאורה יש לשאול שאלה מרכזית אחרת על הפרשה, שאינה עוסקת באיש יתרו, אלא בחלק שהוא תופס במקרא. כלומר, מדוע טורחת התורה לספר לנו על פרשת יתרו כלל ועיקר, מהי החשיבות של שהייתו הזמנית של יתרו עם משה, עד שהוא בוחר לשוב אל ארצו בחודש הראשון בשנה השנית בנסעם מהר סיני (במדבר י, כט)?

דומה, איפוא, כי השאלה הנכונה אינה מה שמועה שמע ובא יתרו (האיש), אלא מה שמועה ראתה התורה להשמיע לנו בעצם איזכורה של פרשת יתרו. לאור הדיון בשאלה זו, ננסה בהמשך להבין גם מדוע כתובה הפרשה דווקא במקום בו היא מופיעה.

פרשת יתרו כוללת שני חלקים ברורים. הראשון - פסוקים א-יג - עוסק במפגש בין יתרו ומשה, ואילו החלק השני - פסוקים יד-כז - עוסק בעצת יתרו הנוגעת למינוי הדיינים. שני החלקים אינם קשורים והם אף מובחנים מבחינת הזמן: "ויהי ממחרת, וישב משה לשפֹט את העם" (פס' יג).

ננסה לבחון כאן האם יש לפרשת יתרו חלק עיקרי וחלק טפל, ואם כן, מהו החלק העיקרי של הפרשה ומהו הטפל. נראה כי בחינת שאלות אלו עשויה להוביל לכיוון חדש בנוגע לפישרה של פרשת יתרו.

פרשת יתרו קוטעת את רצף הסיפור ההגיוני המתאר את הדרך שעוברים בני ישראל משיעבוד מצרים, עשר המכות, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, בדרך לקבלת התורה בהר סיני. הדברים נכונים בראש ובראשונה לפי שיטת ר' אלעזר המודעי, הסובר כי יתרו בא לאחר מתן תורה, והפרשה כולה נכתבה מחוץ להקשרה הטבעי במהלך ההיסטורי, אולם הדברים קשים גם לפי השיטות האחרות.

כאמור, ר' אליעזר סובר שיתרו בא לאחר ששמע על קריעת ים סוף, ור' יהושע סובר שיתרו בא לאחר ששמע על מלחמת עמלק. בהסבר שיטותיהם נראה לומר, שהחלק הראשון של פרשת יתרו מהווה המשך כרונולוגי של סיפור יציאת מצרים, דהיינו שיציאת מצרים "הושלמה" רק לאחר שמשפחתו של משה, לרבות אשתו ובניו, חברו אל עם ישראל במדבר.

אולם, גם ר' אליעזר וגם ר' יהושע צריכים עדיין להסביר מדוע מספרת לנו התורה על עצת יתרו למינוי הדיינים לפני שמסופר על עצם מתן התורה. כלומר, גם לשיטתם התורה אינה מסודרת לפי סדר כרונולוגי רציף, שכן חלקה השני של פרשת יתרו, העוסק בעצת יתרו למינוי הדיינים, מופיע לפני שמוזכר במקרא מתן תורה עצמו ומתן המצוות והדינים. ניתן היה לומר, שעצת יתרו למינוי הדיינים מוזכרת רק כבדרך אגב לסיפור השלמתה של יציאת מצרים, עם חבירתה של משפחת משה במדבר. אלא שפרשנות זו אינה מסתברת, שכן בספר דברים, כאשר משה פונה בנאום מסכם אל בני ישראל, לאחר ארבעים שנות הנהגה במדבר, הוא אומר לעם את הדברים הבאים:

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן... הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו... ראה נתתי לפניכם את הארץ, באו ורשו את הארץ... ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתם, ...הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם... ואקח את ראשי שבטיכם... ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפי ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות ושטרים לשבטיכם. ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו...ונִסע מחרב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם. (דברים א)

נראה כי פרשת מינוי הדיינים מהווה אירוע מרכזי בתולדות עם ישראל, ולפיכך מוזכרת בראשית דבריו של משה אל העם. ביקורו של יתרו אינו מוזכר כלל[3], ונראה כי משמעותו זניחה. פגישתם המשפחתית של משה וחתנו, גם אם תפורש באופן מרחיב - כמבטאת את סיומה של יציאת מצרים, בוודאי אינה עולה בחשיבותה על מינוי הדיינים. לא ניתן, איפוא, לומר כי פרשת מינוי הדינים מוזכרת רק בדרך אגב לסיפור פגישתם של משה ויתרו.

מכאן, שעיקרה של פרשת יתרו היא מינוי הדיינים, וככל הנראה חלקה הראשון של הפרשה, העוסק בעצם בואו של יתרו למחנה ישראל, אינו נכתב אלא כמבוא הטפל לעצתו. העצה בדבר מינוי הדיינים ניתנה כמובן לאחר מתן תורה, עת נצטוו ישראל על הדינים, ואם כן קשה, לדעת הכל, מדוע נכתבה פרשת יתרו לפני מתן תורה.

מסקנתנו עד כה היא, שלפרשת יתרו חשיבות גדולה כמבוא וכהקדמה למתן תורה עצמו, וכי יש לכתוב את הפרשה, היינו את עצת מינוי הדיינים, ובדרך אגב גם את עצם בואו של יתרו, לפני שמתואר לנו מתן תורה עצמו. עלינו להבין, איפוא, את חשיבותה של הפרשה.

ג. על המקצוע החופשי של יתרו.

בכדי לעמוד על חשיבותה של עצת יתרו יש לעמוד תחילה על משמעותה.

הרש"ר הירש מקשר בין עצת מינוי הדיינים שנתן יתרו למשה ובין פרשת מתן תורה:

מאלפים ביותר הם הדברים על אודות המוסד הממלכתי הראשון הזה שכונן עם ישראל סמוך למתן תורה, שעליו יסופר בפרק הבא. כה קטן היה שיעור קומתו של משה עצמו כמחוקק, וכה דל כושרו כמארגן, עד שהוצרך ללמוד את ראשית היסודות של מוסד ממוסדות המדינה מפי חותנו. האיש משה עמל ויגע עד לעייפה ולא הסדיר מעצמו מוסד כה מתקבל על הדעת, או מוסד דומה לו, שהיה טוב לעצמו, לעם ולעניין איש זה שנזקק לעצתו של יתרו במינוי השופטים - לא הוא בדה מלבו החוקים והמשפטים ונתנם לעם; איש זה לא היה אלא נאמן בית ה', ורק את דבר ה' הגיד לעמו ותו לא. (פירושו לשמות יח, כד)

לדעתו, פרשת מינוי הדיינים הינה הקדמה ראויה למתן תורה משום שבפרשה זו מוכח כי משה חסר את הכושר הארגוני האלמנטרי, ולאור זאת ברור כי משה אינו ממציא מליבו את התורה, אלא מעביר לעם את מצוותיו של הקב"ה.

הרש"ר הירש תופס את עצתו של יתרו כעצה מתחום "ההתנהגות הארגונית". יתרו הוא מומחה למינהל עסקים ומשה הוא איש רוח, שאינו מבין דבר וחצי דבר בניהול מודרני. את דברי יתרו "נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך" (שמות יח, יח), הוא מפרש כתחזית קודרת של יועץ ניהולי, באשר לתיפקודה ולתוחלת חייה של "רשות השיפוט" שמנהל משה עבור העם.

דומה, כי לא ניתן להסכים לפירוש זה. ראשית, הצגתו של משה כאוויל גמור, שאינו מבין דבר וחצי דבר בדרכי הניהול אינה מסתברת. יש לזכור כי משה הנהיג את המשא ומתן עם פרעה, ולא נראה שהוא נטול הבנה בסיסית ב"הבלי העולם הזה". שנית, יש לשאול, מדוע לא קיבל משה עצה זו מאהרן או משבעים הזקנים שליוו אותו? מדוע דווקא יתרו הוא המומחה המצליח לטכס עצה כה פשוטה? זאת ועוד, גישתו של הרש"ר הירש אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתחילת ספר דברים. כאמור לעיל, משה מזכיר את פרשת מינוי הדיינים בראשית דבריו לעם, ונראה כי מינוי הדיינים הינו אירוע משמעותי עבור הציבור כולו. האם ניתן לומר, לאור זאת, כי מינוי הדיינים הוזכר לפני מתן תורה רק כהוכחה לכך שמשה אינו ממציא את המצוות?!

לאחר שדחינו את הדעה שיתרו משיא למשה עצה ארגונית-ניהולית, אין מנוס מהקביעה שמשה לא מינה דיינים מפני שסרב במודע לעשות כן. משה רבנו אכן היה ער לצורך הניהולי-ארגוני במינוי דיינים ושופטים, אולם גישתו היתה שמינוי כזה אינו נכון מבחינה דתית. משה אינו מקבל עצה ארגונית מיתרו, אלא מצוי עימו במחלוקת אידיאולוגית עקרונית, כשבסופו של דבר יתרו משכנע את משה, והדיינים ממונים.

לא קשה להבין את עמדתו של משה, המתאר באזני יתרו את תפקידו באופן הבא:

וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם ויאמר... מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בקר עד ערב. ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו. (שמות יח, יד-טז)

משה הוא המביא את דבר האלהים ישירות אל בעלי הדין ובאופן זה מתגבש קשר ישיר בין שני הניצים ובין תורת ה'. בפרשת המקלל (ויקרא כד, י-יד) מצאנו תיאור מדויק של הנהגת השיפוט על ידי משה:

ויצא בן אשה ישראלית... ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה... ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה'. וידבר ה' אל משה לאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה... ורגמו אתו כל העדה.

פרשה זו, שנאמרה, לכל הדעות, בשנה הראשונה לשהותם של בני ישראל במדבר, מאפיינת את הליכי המשפט בתקופה שלפני עצת יתרו. משמעות הפסוק "לפרש להם על פי ה'" אינה מכוונת כלפי איסור חדש שנמסר לבני ישראל בעקבות פרשה זו, שהרי אין עונשין אלא אם כן מזהירין, ואם הקללה אסורה מדוע נענש המקלל, ומדוע הושם במאסר. האיסור בקללת ה' היה ככל הנראה ידוע וברור, אך תהליך המשפט התבצע לפני ה', אשר הרשיע את המקלל והטיל עליו עונש.

יתרונותיה של מערכת שיפוטית אלהית שכזו ברורים. שכן, לא זו בלבד שמתקיים קשר ישיר בין האל והמעורבים בדין, אלא שמובטחת גם אחידות פסיקתית-הלכתית, משום שקיים רק גורם שיפוטי אחד. אף מקור הסמכות השיפוטית ברור, בהיותו המשפט דבר ה'.

כל אלו ייפגעו אם ימונו דיינים רבים, שלא רק שכישוריהם ויושרם מוטלים בספק, אלא אף עצם העובדה שמונו דיינים שונים מפוררת את המונוליטיות ההלכתית, ומעבירה את מקור הסמכות השיפוטית מה' אל הדיינים.

הענקת הסמכות לדיינים מכניסה את היהדות אל שעריה של מציאות דתית מורכבת, בה מחויב הציבור שלא לסטות מדעת השופטים שיהיו בימים ההם, אפילו יאמרו לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. דין זה נובע מחשיבותה של האחידות הנורמטיבית, וכפי שכותב הרמב"ן (דברים יז, יא): "והצורך במצווה הזאת גדול מאוד כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, וחתך לנו הכתוב שנשמע לבית הדין הגדול... אפילו יהיה בעיניך כמחליף השמאל בימין". ספר החינוך, במקום, כתב: "...נצטווינו לקבל בה דעת רוב החכמים יש תורה אחת לכולנו, והוא קיומנו גדול בה ואין לזוז מדעתם ויהי מה".

מציאות מורכבת זו היא כמובן מציאות של ריחוק שכינה, אולם דרך זו מתבררת כיחידה שיכולה לשרוד לאורך זמן. יתרו משכנע את משה כי דרכו אינה נכונה מבחינה דתית, וכי "לא בשמים היא". יתרו אינו יועץ ארגוני אלא פילוסוף דתי. לא רק בעל תואר של כהן מדין, אלא אכן משמש ככהן וכאיש מחשבה.

ואכן, משה משתכנע וממנה את הדיינים, אך בנאומו אל העם בספר דברים הוא מבקש לשוב ולהזכיר להם: "לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז). אך מה רחוקה משמעותו של "המשפט לאלהים", לאחר מינוי הדיינים, ממשמעותו של משפט זה טרם מינוים. אם לפני מינוי הדיינים היה המשפט העברי משפטו של האלהים, הרי שכעת מוטל על הדיינים עצמם הציווי להימנע מעוולות, באשר סמכותם היא תחליף למשפט האל שאינו עושה עוול במשפט. הדיינים כבעלי זכות השיפוט מחויבים להשתדל לשפוט בצדק, בדרך שהאל היה שופט אילולא היו ממונים.

עצתו של יתרו, שהתקבלה על דעתו של משה, יוצרת אכן שינוי דתי משמעותי, שינוי המשפיע על כל המצוות שבתורה, ואשר ראוי שיקדם לסיפור על מתן תורה, ולהיותו מוזכר בראש נאומו של משה בספר דברים. סיפור בואו של יתרו ממדין למחנה ישראל אינו מסופר אלא בדרך אגב, ולא ניתן להכריע, מה גם שאין בכך כל צורך, האם יתרו בא אל ישראל בעקבות קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, או מתן תורה.

כעת נותר רק לעמוד על שתי נקודות נוספות הנוגעות להשלכותיה של עצת יתרו על פרשת מתן תורה.

ד. עצת יתרו - ואלה המשפטים?

אין ספק כי פרשת משפטים מהווה המשך ישיר של המצוות שהצטווה משה בסיני. לאחר שקבענו כי עצתו של יתרו מהווה הקדמה ראויה לפרשת מתן תורה, יש לבדוק האם ניתן למצוא השלכות פרשניות של עצת יתרו על פרשת משפטים.

ככלל, יש להעיר, כי פרשת משפטים היא פרשה ברורה ופשוטה, העוסקת במצוות בלשון בני אדם: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד, ובשביעית יצא לחפשי חינם... מכה איש ומת מות יומת... וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו... כי יבער איש שדה או כרם... מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות, כא-כב).

אולם, למרות היות הפרשה כתובה בשפה פשוטה וברורה, הרי שלפי הפרשנות המקובלת שני עניינים יוצאים מדי פשוטם.

העניין האחד הוא הכינוי "אלהים", המיוחס ע"י חז"ל לשופטים. כך בנוגע לעבד עברי - "והגישו אדֹניו אל האלהים", וכך בנוגע לשבועת השומרים, "ונקרב בעל הבית אל האלהים". מאידך, יש לציין כי הביטוי "אלהים" אינו יוצא מהקשרו בכל פעם שהוא מופיע בפרשה. כך למשל בפסוק "ואשר לא צדה והאלהים אִנה לידו", הכוונה היא לה' ולא לדיינים. מדוע, אם כן, משתמשת התורה במילה "אלהים" כאשר כוונתה היא לדיינים ולשופטים.

נראה, כי התשובה לכך טמונה בעצתו של יתרו. לאחר מתן תורה, בעת מינוי הדיינים, מתברר כי הדיינים הם תחת אלהים, וכי תפקידם שואב את כוחו ועוצמתו מסמכות האל. את תפקיד השיפוט עושים דייני ישראל כשלוחי האל והם, כביכול, "מחליפיו". עבד עברי ושומר שנשבע שהיו קרבים בעבר אל האלהים, ע"י משה רבנו, קרבים כעת בפני השופטים בלבד.

העניין השני היוצא מידי פשוטו, הוא הפסוק "עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה" (שמות כא, כד-כה). כידוע מחדשת ההלכה כי הכוונה לתשלום ממון ולא להוצאת עין תחת עין ממש[4], אולם יש לשאול מדוע חז"ל מוציאים פסוק זה מידי פשוטו, כאשר הפסוק הסמוך לו, העוסק בעניין דומה, מתפרש ככתבו: "וכי יכה איש את עין עבדו ושחתה, לחפשי ישלחנו תחת עינו".

נראה, כי ביסוד הדברים עומדת עצתו של יתרו למשה, והעובדה שלאחר מינוי הדיינים המשפט הופך למשפט אנושי, שאמור אמנם לשאוף אל התכלית של 'המשפט לאלהים', אך בסופו של דבר המשפט נשאר בידי אדם. טרם מינוי הדיינים, היה משה שופט את העם ומביא את דבר האלהים אל בעלי הדין, ולא מן הנמנע כי דבר האלהים יכלול גם ציווי של עין תחת עין ממש. אולם כעת, לאחר שמונו הדיינים, יש לפרש עין תחת עין - ממון.

הדברים מקבלים חיזוק גם מהאמור בפרשת המקלל. לאחר שקבענו לעיל, כי המקלל הוא מקרה בו מיושם דין התורה בנוגע לשפיטה על ידי האלהים עצמו, לפני שיושמה עצת יתרו, מובן היטב מדוע חוזרת התורה, כחלק מפרשת המקלל, גם על הדין "איש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא, כד יט-כ). בפסוק זה ברור כי כוונת התורה היא לעין תחת עין ממש, "כאשר עשה כן יעשה לו", ובהמשך חוזרת התורה על כך: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו".

הוצאת הדברים מפשוטם נובעת כאמור ממינוי הדיינים, ומהעובדה שהמשפט כבר אינו משפט האל.[5]

סיכום

עיקרה של פרשת יתרו היא עצתו של יתרו למשה ומינוי הדיינים. עצה זו אינה עצה ארגונית, אלא מהווה עצה בעלת משמעות דתית עמוקה. משמעות זו היא הסיבה לכך שפרשת יתרו קוטעת את הרצף ההיסטורי שבין יציאת מצרים ומתן תורה, והיא אף משפיעה על פרשנותן של המצוות שניתנו בסיני.


[1]. הגמרא עוסקת בנושא זה אגב דיני קורבנות ותוך כדי בירור סוג הקורבן שהקריבו משה ויתרו.

[2]. לראב"ע הוכחות רבות לשיטתו, עיין ראב"ע הארוך, שם.

[3]. כידוע בספר דברים נראה כביכול שמשה ממנה את השופטים מדעתו ולא עפ"י עצתו של יתרו, שאינו מוזכר, ואכמ"ל.

[4]. בבא קמא פד.

[5]. ניתן אמנם לשאול מדוע נשארה בסמכות השופטים הענישה הגורפת ביותר של גזר דין מוות. לכאורה, לאור הנימוק הנ"ל, ראוי לשלול מהשופט גם סמכות זו. אלא שיש לומר כי שאלה זו אינה נובעת מההסבר המוצע לעיל, והיא קיימת מעצם החילוק שבין דיני נפשות ודיני חבלות. לפיכך אין צורך להזדקק לה כחלק מאמר זה.