09: מנוחת הפורים

  • הרב יהודה שביב

מנוחת הפורים / הרב יהודה שביב

א.

דברים הנראים להיות מתמיהים, משמיעים חכמים אודות ימי הפורים -

כל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים'. (מדרש משלי, פרשה ט)1

בדרך שונה קצת מובא המאמר ע"י הרמב"ם בסוף הלכות מגילה -

ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר: 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני', ימי הפורים לא יבטלו שנאמר...

לא המועדים בטלים אלא זכרון הצרות. אבל אין זה הולם את פשוטו של המדרש המדבר בפירוש על המועדות העתידים ליבטל2. ותימה הוא שיהיו ימי הפורים, שכל תוקפם מדרבנן, תקפים ונצחיים יותר ממועדים הקבועים בתורה.

ב.

במגילה נזכר כמה פעמים עניין המנוחה כמו -

ונוח בארבעה עשר בו ועשׂה אתו יום משתה ושמחה (ט, יז)

והיהודים אשר בשושן... ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו (ט, יח)

כימים אשר נחו בהם היהודים מאיביהם (ט, כב)

מהי אותה מנוחה? ודאי יש בה הינפשות ורגיעה לאחר המאמץ המלחמתי. בכל המדינות נקהלו ונלחמו ביום י"ג באדר ונחו בי"ד, ואילו בשושן המשיכו להילחם גם ביום י"ד ולמנוחה הגיעו רק ביום ט"ו. אולם ממדרש חכמים לגבי מנוחת השבת עולה הבנה אחרת במהותה של מנוחה. למדנו במסכת מגילה (ט, ע"א) כי בין הדברים ששינו הזקנים בעת שתרגמו את התורה ליוונית בפקודת תלמי המלך, היה גם הכתוב האמור בשבת בראשית, אותו שינו וכתבו: "ויכל א-להים ביום הששי... וישבות ביום השביעי" ופירש שם רש"י ששינו ולא תרגמו ככתוב "ויכל א-להים ביום השביעי", כדי "שלא יאמר אם כן עשה מלאכה בשבת... והוא לא יקבל מדרש חכמים שדרשו בו: מה היה העולם חסר - מנוחה, באתה שבת באתה מנוחה, וזהו גמרו".

כלומר מנוחה היא אינה רק היפוכם של יגיעה ומלאכה, אלא היא מהות חיובית העומדת לעצמה, היא יצירה והוויה שנתחדשה בעולם עם כניסת השבת.

ג.

כדרך שמצינו מנוחה בזמן, כן מצינו מנוחה במקום. "זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי אִוִתִיה" - נאמר בתהלים קלב על מקום המקדש. המקדש הבנוי במקומו בירושלים הוא בית מנוחה ולכן רק איש מנוחה שלמה המלך, הוא המיועד לבנות הבית.

ודאי הוא שבנין הבית זוקק מנוחה גם מן הבחינה השלילית, היינו כשאין אוייבים מסביב, ואשר על כן משמיעה ההלכה כי מלחמת עמלק קודמת לבניין ביהמ"ק (רמב"ם הלכות מלכים א, ב). אולם אין די במנוחה השלילית, ויש צורך במנוחה הגבוהה ממנה מנוחה חיובית מעין זו האמורה בזמן המקודש בשבת ולכן לא דוד הנח מאויביו יכול לבנות הבית אלא רק בנו שלמה איש המנוחה3.

מלחמת עמלק ומחייתו אמורים להתרחש לאחר מנוחה 'נמוכה', מנוחה שהיא שלילית כאמור: "והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל איביך מסביב... תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט), ואילו בניין המקדש עם בוא המנוחה 'הגבוהה' החיובית.

ד.

אף אשר נעשה במדינות אחשורוש ביום י"ג באדר היה כמין מלחמת ומחיית עמלק אשר על כן נקראה קריאת היום בפורים כאמור בתורה על מלחמת עמלק (סוף פרשת בשלח).

ואפשר שמנוחה האמורה במגילה היא מעין מנוחה האמורה לאחר הכרתת עמלק. מנוחה גבוהה המוליכה לבניין המקדש.

ואם אינה מנוחה של אותה שנה, ודאי היה בה מן הרגיעה והנייחא שלאחר מלחמה, הרי בפורים לדורות יש בחינת מנוחה גבוהה שאינה תגובה למלחמה אלא עומדת בפני עצמה.

ואפשר שמזה לעם נקבע פורים לא ביום בו נלחמו ומחו את עמלקי התקופה, אלא דווקא ביום המחרת יום המנוחה.

מן הבחינה הזאת יש בפורים משהו מן השַבָּתִי, מן המנוחה הבלתי תלויה. לא מנוחה מיגיעת השבוע, אלא יצירה ושמה מנוחה העומדת לעצמה, ואשר על כן היא קבועה ועומדת, אינה מותנית, אינה תלויה ואינה בטלה עולמית. אדרבא כל עצמם של ימות העתיד מתאפיין בהמשכת בחינת המנוחה אל כל ימות השבוע, כמין שבת נצחית.

ה.

הלכה היא בפורים:

מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

במאמר אחר4 עסקנו בשאלה אם 'עד דלא ידע' היא גדר בשתייה או תכלית השתייה, היינו שיש עניין להגיע בפורים למצב של עד דלא ידע, והבאנו פנים לכאן ולכאן. ואפשר שנצרך הדבר גם לעיון שלפנינו עתה. כל עוד יודע האדם להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי אפשר ששמחת פורים אצלו היא מעין מה שמצינו במועדים ובימים טובים - "זכר לְ-", וכאן - זכר לאשר אירע לאבותינו אז במלכות אחשורוש. אף יותר מזה: שיחזור חוויית הישועה, בחינת מה שאנו אמורים לחוות בפסח, כאומרם "כל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים י, ה). אף כאן כאילו הוא היה באותה גזרה של לאבד להשמיד ולהרוג וכאילו הוא היה במתקהלים לעמוד על נפשם ולהילחם עם עמלקי אותו דור וכאילו הוא נח עתה בי"ד באדר או בט"ו בו מאותה מלחמה, והוא עתה מקלל את שראוי לקללם ומברך את הראויים להתברך. אולם מי שכבר שרוי במצב של לא ידע ואיננו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, הרי לדידו פורים כבר מופקע מזכרון היסטורי ואף מחוויה עכשווית משוחזרת, אלא נתון הוא בספירה עליונה יותר, על הסטורית, בחינת ימי האחרית שלאחר העידן ההיסטורי.

ו.

ואפשר שזה פשר לאשר מצינו בהלכה, כמין חובה של מנוחה בפורים. כך ברמב"ם בהלכות מגילה -

ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו (ב, טו)

וכך ברמ"א -

ויש אומרים שאין צריך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מלימודו וישן. (רמ"א בשו"ע או"ח סימן תרצ"ה, ב).

והרי זה קרוב לאשר מצינו שיש עניין בשינה בשבת5 לא שינה בשל עייפות השבוע שחלף ולא שינה כדי לאגור כח לקראת ימות החול6, אלא שנת מנוחה של שבת לבטא את המנוחה החיובית, מנוחה המעלה אדם האדם אל מעבר לעולם הדעת. מנוחה שיש בה מעין מנוחת העתיד ליום שכולו שבת ומנוחה.

 


1. בהמשך המדרש שם משמיע ר' אלעזר כי "אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם שנאמר: 'והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה'". והרי זיקה נוספת בין יום הכיפורים לימי הפורים, זיקה עליה העמידו לימים יודעי ח"ן.

2. ואפשר שזה מתאים לדעת רב יוסף שלמד במסכת נידה כי "מצוות בטלות לעתיד לבוא" (סא ע"ב) וכבר האריכו בעניין זה ראשונים ואחרונים, ציינתים במאמרי "ענייני חינוך הוראה ולמידה במסכת נידה" בתוך כת"ע עיונים בחינוך מס' 15, עמ' 113 ואילך.

3. כמפורש בדבהי"א כב, ט. אפשר שאם דוד בונה הבית אף שהוא עושה זאת רק לאחר שה' מניח לו מכל אויביו - כמפורש בספר שמ"ב תחילת פ"ז, שדוד מבקש לבנות הבית כאשר "ה' הניח לו מסביב מכל אויביו" - הרי זו מנוחה הבאה לאחר מלחמות רבות, מנוחה שעניינה שלילת המלחמות, ואילו לבנית המקדש זקוקים למלך שהוא במהותו איש מנוחה, שלדידו המנוחה היא מהות חיובית העומדת לעצמה.

4. "האמנם מיחייב איניש לבסומי בפוריא" בתוך: כתב העת ברקאי ד, עמ' 117 ואילך.

5. ראה טור בהלכות שבת סימן רצ ומובא ברמ"א שם.

6. "לא יאמר נלך ונישן כדי שנוכל לעשות מלאכתינו בליל מוצאי שבת, שמראה בזה שנח וישן בשביל ימות החול" (באר היטב בשם ספר חסידים סימן רס"ו. ושם נוסף: "אלא יאמר ננוח כי שבת היום").