09: עינוי יום הכיפורים ומשמעותו

  • הרב חיים נבון

עינוי יום הכיפורים ומשמעותו / הרב חיים נבון

א. מצוות סעודה בערב יום הכיפורים

הגמרא בברכות לומדת דין תמוה:

"תנא ליה רב חייא בר רב מדפתי: כתיב 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב'; וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך - כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי" (ברכות ח, ע"ב).

וכן נפסק להלכה, שמצווה לאכול בערב יום הכיפורים (שו"ע, או"ח סימן תר"ד). הטור העלה נימוק למצווה המוזרה הזו:

"והוא מאהבת הקב"ה את ישראל... וציוום שיאכלו וישתו תחילה, כדי שיוכלו להתענות, ושלא להזיק להם העינוי" (סימן תר"ד)[1].

והרי נימוק זה תמוה לכאורה כשלעצמו: אם הקב"ה ציוונו להתענות, מכאן שרצונו הוא שנסבול ונתייסר ביום זה; ואם כך, מדוע הוא טורח להקל על ייסורינו באמצעות חובת סעודה בערב הצום?!

אם נקבל את נימוקו של הטור, דומה שניאלץ להגיע למסקנה מפתיעה: הצום ביום הכיפורים - שלא כמו צום תשעה באב, ושאר התעניות - אינו בא כדי להוסיף צער ועוגמת נפש. מצוות עינוי ביום הכיפורים משמעה פרישה מכל ענייני העולם הזה, אך אין לתורה שום עניין לגרום לנו ביום הקדוש צער או סבל.

יש מהאחרונים שהסתמכו על יסוד זה כדי להתיר ליטול לפני יום הכיפורים תרופות המקילות על הצום; שהרי אין עניין לרבות בצער ובעוגמת נפש, ודי לנו בכך שנימנע מאכילה ביום עצמו, ומה לנו אם הצום קל או קשה (עיין בספר מועדים וזמנים, הרב שטרנבוך, ח"א, עמוד קח).

ב. "מפני עוגמת נפש"

העלינו לעיל הצעה בדבר צביונו של יום הכיפורים, כיום שאין בו יסוד של צער, אבלות, או עוגמת נפש. ייתכן שאפשר לתלות שאלה זו במחלוקת ראשונים. הסוגיה בשבת (קטו, ע"א) קובעת:

"(יום כיפורים שחל להיות בחול,) מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים, מפני עוגמת נפש"

כלומר - מותר ביום הכיפורים שחל להיות בחול, לעשות (לקראת סוף הצום) פעולות מסויימות של תיקון האוכל והכנתו לסעודה, "מפני עוגמת נפש". ופירש רש"י שם: "והכא משום עוגמת הנפש - שמתקן ואינו אוכל, והרי קרוב לעינוי - שרי".

כלומר - לדעת רש"י התירו כאן איסור שבות, כדי שיסבול האדם ותתעגם נפשו, שבזה מקיים מצוות עינוי יום הכיפורים. ואם כך, לפי פירוש רש"י סוגיה זו עומדת כנגד הצעתנו, שהרי ממנה עולה שאכן יש ביום הכיפורים יסוד של עוגמת נפש וצער. אמנם, רוב הראשונים פירשו בסוגיה אחרת. וכך כתב, למשל, הרשב"א: "והתירו עכשיו לקנב, כדי שלא יצטרך לערב לתקן את הכל, וירעב, ותהיה נפשו עגומה".

כלומר, לדעת הרשב"א התירו כאן שבות לא כדי לגרום עוגמת נפש, אלא כדי למנוע עוגמת נפש בסיום הצום. וכמותו פירשו גם הרמב"ן, הר"ן (בחידושיו) ובעל-המאור על אתר. יש להעיר, שכמובן אין כל הוכחה שכל הראשונים החולקים על רש"י יקבלו את הצעתנו, שיום הכיפורים הוא יום שאין בו צער ועוגמת נפש. ייתכן שלדעתם הצער שצריך אדם לחוש ביום הכיפורים, מתגלם דווקא באיסורי עינוי שהוגדרו בהלכה, ואין להוסיף עליהם עינויים נוספים; שהרי הגמרא ביומא (עד, ע"ב) כתבה במפורש שאינו צריך לשבת בחמה או בצינה כדי לגרום לעצמו צער.

ייתכן שרק מסיבה זו דחו את פירושו של רש"י, שטען שמטרת התקנה היא הוספת צער ועוגמת נפש. אך בכל אופן, ברור שרש"י אינו מקבל את היסוד שהעלינו[2].

ג. יום הכיפורים כיום טוב

במסכת סופרים (יט, ד) נאמר שיום הכיפורים אינו יום טוב:

"ביום הכיפורים אין מזכירים בו יום טוב, שאין יום טוב ביום צום"

אם נבין שהדברים חורגים מהקשרם הספציפי, ואינם מתייחסים רק לשאלת ההזכרה בתפילה, הרי שלפנינו קביעה עקרונית בדבר אופיו וצביונו של יום הכיפורים. אך בספרא (אחרי מות, פרשה ה, פרק ח), מקור קדום הרבה יותר, מופיעה קביעה מנוגדת:

"ראש השנה שהוא יום טוב כיום הכיפורים"

נראה שאם נתייחס ליום הכיפורים כיום טוב, הדברים מטים לכיוון הצעתנו, שיום הכיפורים אינו יום של צער ואבלות; שלכאורה צער ועוגמת נפש מחד, וקדושת יום טוב מאידך, הם תרתי דסתרי.

להתייחסות ליום הכיפורים כיום טוב ישנן השלכות מעשיות. כך, למשל, ביום הכיפורים ישנה חובת כבוד היום:

"א"ל ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב 'ולקדוש ה' מכובד'? א"ל: זה יום הכיפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה - כבדהו בכסות נקיה" (שבת קיט, ע"א).

ידועים דבריו של הגר"א (או"ח, תקכ"ט), שכבוד שבת היינו ההכנות לפני שבת, ועונג שבת היינו בשבת עצמה. בניסוח אחר אפשר אולי לומר שכבוד היינו גילויי כבוד לשבת, ועונג היינו הנאות גופו בשבת (כלומר - ההבדל בין כבוד לעונג אינו בזמן הביצוע, אלא באופי הפעולה). שהרי חיובי כבוד הם רחיצה, לבישת כסות נקיה, הצעת המיטה וכו', וחיובי עונג הם אכילה ושתיה (רמב"ם, הלכות שבת, פרק ל). ומכאן ברור שביום הכיפורים, האסור באכילה ובשתיה, ממילא מופקע דין עונג; אך הגמרא אומרת שדין כבוד עדיין יש בו. הכבוד מתבטא בלבישת כסות נקיה, ויש שהרחיבוהו גם לפעולות אחרות. הרדב"ז, למשל, טען שמצווה להדליק נר ביום הכיפורים משום כבוד היום, ולכן מברכים על הדלקה זו (שו"ת הרדב"ז, חלק ו, סימן ב' אלפים רט).

יתר על כן: ה"בית יוסף" (סימן תרד) הציע שחובת אכילה בערב יום הכיפורים, היא קיום מצוות כבוד ועונג דיום הכיפורים, שאי אפשר לקיימה במלואה ביום הכיפורים עצמו, בגלל איסודי התענית:

"דכיוון שיום הכיפורים עצמו אי אפשר לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדים שאר ימים טובים - צריך לכבדו ביום שלפניו".

ובדומה כתב רבנו יונה (שערי תשובה, שער ד, ט):

"ומפני שהצום ביום הכפורים, נתחייבו לקבוע הסעודה על שמחת המצווה בערב יום הכפורים".

מצוות כבוד היא ביטוי מובהק של קדושת יום טוב, השוללת לכאורה התייחסות ליום הכיפורים כיום של צער וסבל. אך אם יבוא אדם ויאמר שאינו רואה כל סתירה בין יום טוב ליום צער, הרי שנאלץ להביא הוכחה חריפה יותר. ישנם שטענו שביום הכיפורים יש גם חובת שמחה; ושמחה ודאי אינה יכולה לשכון יחד עם אבל וצער. כך עולה כבר מדברי השאילתות (שאילתא טו)[3]:

"הני [=ראש השנה ויום הכיפורים] כיוון שאית בהו שמחה, כרגלים דמו ומפסיקין [= לאבלות]"

וכן כתב גם רבנו יונתן על הרי"ף, בסוף פרק "בכל מערבין" (עירובין י, ע"ב באלפס): "בשמחת יו"ט של ר"ה ויוה"כ". ייתכן שאפשר לדייק כך גם ברמב"ם. שכך כתב הרמב"ם (הלכות חנוכה ג, ו), בהקשר אחר לחלוטין:

"ראש השנה ויום הכיפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה".

לפום ריהטא דבריו סותרים את דברי השאילתות; אך המדקדק בדברי הרמב"ם יראה מייד שהרמב"ם לא כתב שראש השנה ויום הכיפורים אינם ימי שמחה כלל, אלא שאינם "ימי שמחה יתירה". ומדוייק ששמחה מתונה ומאופקת איתא. אמנם, יש שחלקו וטענו שאין מצוות שמחה ביום הכיפורים. וכן כתב היראים (סימן רכז):

"ויום הכיפורים, אע"פ שהוא בכלל המועדים אינו בכלל שמחה, דהא כתיב ביה 'ועניתם את נפשתיכם' ".

ואם כן, לפי היראים אין מצוות שמחה ביום הכיפורים, ואין כאן ראיה לשיטתנו. אך ודאי שגם אין כאן סתירה, שהרי מדבריו משמע שיום הכיפורים מופקע משמחה לא בגלל שאינו יום טוב, או בגלל שיש בו חובת צער ועוגמת נפש, אלא רק בגלל שמעשית אי אפשר לקיים שמחה ביום הכיפורים, לפי שאין שמחה אלא בבשר ויין. וכן מפורש במסכת סופרים (יט, ד)[4]:

"...ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה".

מלבד דין כבוד ודין שמחה, ישנם עוד ביטויים למעמדו של יום הכיפורים כיום טוב. כך, למשל, נימק המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם, דפוס פראג, סימן עא) את הכרעתו שחולה שאוכל ביום הכיפורים צריך לומר יעלה-ויבוא בברכת המזון:

"וחולה שיש בו סכנה ואוכל ביוה"כ, אומר מעין המאורע בבהמ"ז, ודבר פשוט [הוא], כיון דבהיתר נאכל, ואדרבא, מצוה הוא עביד, הוי לדידיה יוה"כ כמו לדידן שאר ימים טובים"

כל הביטויים הללו למעמדו של יום הכיפורים כיום טוב, ובראשם חובת השמחה, מלמדים אותנו שיום הכיפורים אכן אינו יום של צער ועוגמת נפש.

ד. עינוי יום הכיפורים כדין 'שביתה'

הוכחנו לעיל שיום הכיפורים אינו יום של צער. אך אם כך, מהו צביונו ההלכתי של עינוי יום הכיפורים? מהו התוכן שהוא משווה ליום הקדוש? כבר הזכרנו שנראה לומר שהעינוי ביום הכיפורים מכוון להפרישנו מכל ענייני העולם הזה.

וכן כתב בשו"ת אבני-נזר (חושן משפט, סימן קסא), בביאור צביון איסור האכילה ביום הכיפורים: "יום הכיפורים, שנקרא 'קדוש ה' ', נאסרו בו דברים חומריים".

כלומר - אין איסור האכילה ביום הכיפורים נובע מאבל או צער שאמורים לשרור ביום זה, אלא משום הצורך לפרוש מ"דברים חומריים", ולעצב את יום הכיפורים כיום שכולו קודש לה'. העמידה לפני ה' מחייבת אותנו לפרוש מכל ענייני החומר ומחיי השגרה. כל ענייני העולם הזה, הטובים וראויים כל ימות השנה, אינם שייכים כלל ביום האחד שבו האדם עומד לפני ריבונו.

מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א מסר בשם ר' משה סולובייצ'יק, שעינוי ביום הכיפורים הוא חלק ממצוות 'שבתון'. שכך כתב הרמב"ם (הלכות שביתת עשור א, א): "מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי". ואחר כך כתב (שם, הלכה ד): "מצוות עשה אחרת יש ביום הכפורים, והיא - לשבות בו מאכילה ושתיה". הרי שהרמב"ם התייחס גם לאיסור מלאכה וגם לאיסור אכילה ושתיה בלשון שביתה. וכך כתב ומפורשות גם בספר המצוות (עשין קסד):

" 'שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם' - כאילו הוא יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות ובמעשים, והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו, ולכן אמר 'שבת שבתון' " [5].

מו"ר הרא"ל הביא כמה ראיות ליסוד זה[6] ושורש הדברים מובן: הן איסור המלאכה והן איסור האכילה תכליתם אחת - עיצוב יום הכיפורים כיום של פרישה מענייני העולם, יום שבו אנו עוסקים רק בחפצי שמיים, ולא בחפצי אדם.

הַקִרְבָה לה' והעמידה לפניו מחייבות אותנו לשבות מענייני החומר ולהתעלות מעליו, למשך יום אחד. "שבת שבתון היא לכם".

 


[1] נימוק זה עולה לראשונה ברא"ש, יומא פ"ח, אות כב.

[2] יש מהאחרונים מי שניסה להציע שגם לדעת רש"י אין ביום הכיפורים עניין לסבול ולהצטער, וכוונתו אינה לומר שתיקנו כדי שיצטער, אלא שתיקנו כדי שלא יסבול במוצאי הצום; והוסיפו, שמותר לתקן תקנה כזו כיוון שאינה רק להנאתו, כיוון שעכשיו נגרם לו צער כתוצאה ממנה (מועדים וזמנים, שם). ואם כן, מחלוקת הראשונים בסוגיה בשבת מנותקת לחלוטין מהשאלה שבה אנו עוסקים כאן.

[3] בפירושו "העמק שאלה" על אתר, מזכיר הנצי"ב בהקשר זה את המשנה המפורסמת בסוף תענית "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים" (תענית כו, ע"ב).

[4] אמנם, לעיל ציטטנו מדברי מסכת סופרים שם, שיום הכיפורים אינו יום טוב כלל, ולפי זה לא ברור מדוע היו צריכים למעט דין שמחה משום שאין אכילה; דמינא לן שמחה ביום שאינו יום טוב כלל? וצ"ע.

[5] עיין בספר שינויי נוסחאות של מהדורת פרנקל, למשנה תורה, הלכות שביתת העשור, א', ה; והנוסח בספר המצוות תומך לכאורה בנוסח כתבי היד.