(09) פרק ה' (2) / לסיום נבואות הלבֵנה

  • הרב אמנון בזק
א. נבואות הלבֵנה והתוכחה שבספר ויקרא
לסיום עיוננו בנבואות הלבֵנה שבפרקים ד'–ה', נייחד הפעם את הדיון לשני נושאים נפרדים הנוגעים לנבואות אלו. נפתח בעניין שכבר ציינו לו בפרק ד', אך בפרק ה' הוא בולט במיוחד: הזיקה לפרשת 'התוכחה' שבספר ויקרא. הרי הלשונות הדומים בפרקנו ובפרק כ"ו בספר ויקרא:
יחזקאל ה'
ויקרא כ"ו
(ב) וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם
(יב) וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב
(ו) כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם
(מג) יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם
(י) לָכֵן אָבוֹת יֹאכְלוּ בָנִים בְּתוֹכֵךְ
(כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם
(טז) וְשָׁבַרְתִּי לָכֶם מַטֵּה לָחֶם
(כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם
(יז) וְשִׁלַּחְתִּי עֲלֵיכֶם רָעָב וְחַיָּה רָעָה וְשִׁכְּלֻךְ
(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם
(יז) וְדֶבֶר וָדָם יַעֲבָר בָּךְ וְחֶרֶב אָבִיא עָלַיִךְ
(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב
מה משמעותה של הקבלה זו? דומה שעיקר עניינה להראות ש'התוכחה' – התיאור החריף ביותר שיש בתורה על עונשם של ישראל – עומדת להתגשם בקרוב. השימוש הברור בפסוקים מן התוכחה בא להעצים את המסר המאיים של הנבואה: התראת התורה עתידה להתקיים ביושבי ירושלים החיים בה כעת.
עם זאת, בתוכחה שבספר ויקרא יש גם דברי נחמה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כ"ו, מב). העדרה המוחלט של נחמה זו מפרקנו בולט במיוחד לנוכח ההקבלה שבין הפרשיות, והוא חלק מהאווירה הכללית בפרקים אלו, המציירים תמונה קודרת ביותר, בלא אור בקצה המנהרה. הנחמה היחידה שיש בכל זאת בנבואות הלבֵנה היא החלפת צואת האדם בגללי בהמה לאפיית עוגת השעורים שנצטווה יחזקאל לאכול.
יתרה מזאת, הזיקה לספר ויקרא ניכרת לאורך ספר יחזקאל כולו, ומדי פעם אף מצוטטים פסוקים שלמים ממנו, כגון להלן כ', יא: "וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", המקביל לויקרא י"ח, ה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם".[1] ובאמת אין זה מפתיע, שהרי יחזקאל כוהן היה (א', ג), ומסתבר שספר תורת כוהנים היה שגור על פיו במיוחד.
 
ב. האם ביצע יחזקאל את הציוויים בפועל
מכאן נעבור לשאלה שקשה לענות עליה מתוך פשוטו של מקרא: האם ביצע יחזקאל בפועל את הציוויים שנצטווה בנבואות הלבֵנה? כלום באמת שכב שלוש מאות ותשעים יום על צידו השמאלי? כלום באמת אכל כל אותה תקופה כמות זעומה של לחם ומים ביום? וכלום באמת גילח את כל שערותיו?
כמובן, יחזקאל לא היה הנביא היחיד שנצטווה לעשות מעשים לא-שגרתיים, הנראים כפוגעים בכבודו של הנביא או כמעיקים במיוחד. בין היתר יש לציין את האמור בישעיהו: "לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף. וַיֹּאמֶר ה' כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ. כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם" (ישעיהו כ', ב–ד), ובהושע: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה' " (הושע א', ב). האם באמת הלך ישעיהו ערום ויחף שלוש שנים? האם באמת נשא הושע אשת זנונים ונולדו לו ממנה ילדי זנונים?
לקמן נציג שלוש גישות בדברי רבותינו הראשונים בשאלה זו. נפתח ברמב"ם (מורה הנבוכים חלק ב פרק מו):
תדע, כי כמו שיראה אדם בחלום, שכבר הלך לארץ הפלונית ונשא שם אשה ועמד זמן ונולד לו בן וקראו פלוני, והיה מענינו מה שהיה, כן משלי הנבואה האלו אשר יראו או יעשה במראה הנבואה במה שיורה המשל ההוא מעשה מן המעשים ודברים יפעל אותם הנביא, ומדת זמנים יזכרו בין פעל ופעל על דרך המשל, ונסיעות ממקום למקום, הכל הוא במראה הנבואה... וממה שהוא מבואר ולא יספק אדם בו, מאמר יחזקאל, 'אני יושב בביתי וזקני יהודה יושבים לפני וגו' ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אותי ירושלימה במראות א‑להים' (ח', א–ג), כן אמרו 'ואקום ואצא אל הבקעה' (ג', כג) אמנם היה במראות... כן אמרו לו 'ואתה קח לך לבנה' וגו' 'ואתה שכב על צדך השמאלי' וגו' 'ואתה קח לך חטים ושעורים' וגו', וכן אמרו 'והעברת על ראשך ועל זקנך' – כל זה במראה הנבואה ראה שהוא עשה הפעולות ההם אשר צווה לעשותם. וחלילה לשם מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים, ויצום לעשות מעשה השוטים, ויצום לעשות מעשה השגעון, מחובר אל המצוה במרי, שהוא היה כהן וחייב שני לאוין על כל פאת זקן ופאת ראש, ואמנם היה זה כלו במראה הנבואה...
וכן אמרו להושע 'קח לך אשת זנונים וילדי זנונים', והענין ההוא כֻּלו מלידת הבנים וקרותם פלוני ופלוני הכל במראה הנבואה, כי אחר הבאור בהיותם משלים לא נשאר הענין מסופק בהיות לדבר מזה מציאות...
וזה דבר שלא יסופק בו ולא יסכל אותו אלא מי שיתערבו לו האפשריות בנמנעות, וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שלא זכרתי, הכל מין אחד ודרך אחד הכל מראה נבואה, וכל מה שיאמר במראה ההוא, שהוא עשה כן, או שמע או יצא או נכנס או אמר או נאמר לו או עמד או ישב או עלה או ירד או הלך בדרך או שאל או נשאל, הכל במראה הנבואה, ואפילו ארכו המעשים ההם המסופרים, ונקשרו בזמנים ובאישים נרמז אליהם, ובמקומות, אחר שיתבאר לך שהמעשה ההוא משל, דע ידיעה אמתית שהוא במראה הנבואה.
דבריו של הרמב"ם נחרצים: כל האמור בנבואות הלבֵנה – וכן בנבואות אחרות, שהזכרנו את מקצתן – לא נעשה בפועל, אלא היה כולו במראה הנבואה, כמו שאדם רואה מראות מלאי תוכן ופרטים בחלומו. הרמב"ם מבסס את גישתו על שני טיעונים מרכזיים. ראשית, לא ייתכן שה' יצווה את הנביאים לעשות מעשים שיגרמו להם להיראות כשוטים וכמשוגעים בעיני העם. ובמיוחד קשה להבין כיצד ה' מצווה את יחזקאל בפרקנו לגלח את כל שערותיו, נגד ציווי התורה "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא י"ט, כז); ומה עוד שיחזקאל היה כוהן, ולוּ עשה כך בפועל, היה עובר בשני לאווין על כל פאת זקן ופאת ראש.[2]
ר' יצחק אברבנאל (בפירושו להושע א', א) דוחה בתוקף את גישתו של הרמב"ם:
ואני כבר כתבתי בפירוש ישעיהו בנבואה הי"ג שיש לתמוה מאד מהחכמים המחברים האלה איך נתנו גזרה כוללת כזאת בספורי הנביאים, ואם יש לנו פתח פתוח להכחיש פשוטי הספורים ולומר זה היה במראה הנבואה מפעל הדמיון וזה היה בפעל, איש ככל הישר בעיניו, או אם יש בדבר בחינת אות או מופת בו נדע ונכיר מהו הדבר המדומה ומהו הנמצא בפעל... או נבאר לנו כרצונינו זה אמת וזה שקר, או נאמר: נאמין מה שאין בו זרות וקושי ולא נקבל מה שיש בו מהזרות. ומי נתן בידינו הבחירה הזאת אם אין שם אות או מופת יורה עליו הכתוב?
ועוד, אם הדברים האלה לא היו נעשים בפועל כי אם בחלום או במראה הנבואה, מה האות והמופת אשר היה עושה בזה לעם ולמה יתפעלו מדברי הנביאים וספורי חלומותיהם, ואיך לא ישיבו אלה השומעים: 'החלומות שוא ידברו' (על פי זכריה י', ב), 'גם אני חלמתי חלמתי' (על פי ירמיהו כ"ג, כה) ו'אין חלום בלא דברים בטלים' (על פי נדרים ח ע"ב)...
אברבנאל מעלה שתי טענות עקרוניות נגד גישת הרמב"ם:
  1. המקרא אינו נותן כל דרך להבחין מתי התרחש המעשה בפועל ומתי אינו אלא בחלום ובמראה הנבואה, ולא ייתכן שהדבר יישאר להחלטה סובייקטיבית של הלומד: כאשר הדבר נראה לו זר, יניח שהוא לא התרחש בפועל, וכשהדבר נראה לו סביר, יסיק שאכן קרה.
  2. קשה להבין מה הטעם במעשים סמליים שאינם אלא במראה הנבואה. אברבנאל טוען שאם באמת הנביא רק מספר לעם על מראה שראה, ידחה העם את דבריו בנקל ובציניות, שהרי כל אחד יכול להמציא סיפור משלו. כל העוצמה של מעשה סמלי נובעת מעשייתו לעיני העם, המעוררת בהם את התחושה שהדברים נוגעים להם.
מהמשך דבריו של אברבנאל ניכר שהוטרד במיוחד מהבעיה הראשונה, שכן למסקנה הוא מוכן לקבל את הקביעה שיש מעשים סמליים שלא נעשו בפועל, אך רק על בסיס הבחנה עקרונית בפסוקים:
על כן אמרתי שהמופת החותך המורה על אמתת זה הוא אם העיד הכתוב שיהיה ונעשה כן בפעל, שאז אין לנו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולגלות פנים בפסוקים שלא כהלכה... אמנם במקומות שלא נזכר בהם זה, אם לא העיד הכתוב שנעשה בפועל, כמו 'ואתה קח לך חטין ושעורים' וגומר, 'ואתה בן אדם קח לך חרב חדה והעברת על ראשך ועל זקנך', כל זה גם כן אפשר שיפורש שהיה במראה הנבואה... אבל במקומות שהעיד הכתוב עדות ברורה שנעשה הדבר בפעל כמו שנאמר בישעיהו 'ויעש כן הלך ערום ויחף'... אין ראוי להכחיש הכתוב... כי הוא באמת זמה ועון פלילי להכחיש פשוטי הכתובים, ואם כה נעשה להם פשה יתפשה הצרעת בכתובים כֻּלם לגלות בהם פירושים מכחישים אמתתם.
אברבנאל מבחין בין מקומות שנאמר בהם במפורש שהנביא עשה מעשה, ואז אין כל אפשרות להכחיש את הדברים ולומר שהיו במראה הנבואה, לבין מקומות שלא נזכר בהם במפורש שהנביא עשה את הדברים – כגון בנבואות הלבֵנה, שמופיע בהן רק הציווי, אך לא הקיום בפועל – ובהם ניתן לומר שהכול היה במראה הנבואה. וכאן אין אברבנאל חוזר ומעלה את השאלה מה התועלת במעשים סמליים אם לא התקיימו בפועל.
בסיום דיונו בנושא השיב אברבנאל גם על טענתו של הרמב"ם בדבר הפגיעה בכבוד הנביא:
ואין למפרשים האלה טענה באמרם שהיה מזלזל הקדוש ברוך הוא בכבוד הנביא... כי הנה הנביאים לא נכחדו מהשם יתברך מפאת עצמם להעלותם במעלות לכבוד ולתפארת כמלכים, אבל היו שלוחי הא‑ל לישר את עמו, ולכן היה מצוה אותם לעשות מה שיצטרך לתקונם, ולא יחוש השם לענין הנביא כי אם למה שיצטרך להישרת עמו... ולא היה מהגנות שילך הנביא ישעיהו ערום ויחף ושיקח הושע אשת זנונים כדי שיראו בני ישראל ויקחו מוסר, כי הדברים הנראים יותר פעלים בלבבות מהדברים הנשמעים, שכל זה נעשה כדי להרחיק את העם מדרכי העבודה הזרה שהיה להם.
לדעת אברבנאל, השיקול של פגיעה בכבוד הנביא אינו ממין העניין, שהרי תפקידו המרכזי של הנביא הוא להחזיר את העם בתשובה, ואם על מנת לעשות זאת יש צורך במעשים חריגים, הרי זה בגדר הכרח בל יגונה.
למיטב ידיעתי, היחיד ממפרשי ימי הביניים שדן בעניין זה וכתב במפורש שיחזקאל אכן ביצע את הציוויים שבנבואות הלבֵנה היה ר' יוסף כספי[3] בספרו משנה כסף (מאמר א פרק טז):
ואומר כי רוב הפרטים ההם רואה אני גם כן שהיו בהקיץ... וכן אומר אני בעניין 'ואתה שכב על צדך'. ואל תטעון עלי רוב הימים, שאין בלשון זה מחייב שיהיה כן תמיד בלי הפסק...
ר"י כספי גם מבאר כיצד יכול יחזקאל למעשה לשכב שלוש מאות ותשעים יום על צד אחד, וטוען כי אין כל בעיה לומר שהוא לא עשה זאת ברציפות. על פי גישה זו ניתן להוסיף ולומר שיחזקאל שכב על צידו רק בשעות היום, כשבני אדם נכנסו ויצאו בביתו, אך בשעות שלא באו אליו אנשים הותר לו לקום ממקום משכבו.
גם ר"י כספי השיב על טענתו של הרמב"ם שהקב"ה לא יצווה נביאים לעשות מעשים שישימו אותם ללעג ולקלס, אך הוא הסביר זאת באופן פילוסופי:
ואמנם מה שטען המורה ז"ל: 'חלילה להשם מתת נביאנו לשוטים ולשכורים ויצום לעשות מעשה השגעון מחובר אל המצוה והמרי' וכו', נפלאתי עליו ז"ל, כי אשאלנו אם הוא ישים אדם הראשון טרם חטאו שוטה ושכור בלכתו ערום וחשופי שת, וכלל הדבר אין ספק שאין הבחינה והמאזנים לגזור שטות על המעשים להאמין העם בעלי המפורסמות, רק ליחידים השרידים בעלי המושכלות, כי זה המשפט לא‑להים הוא מקור השכל ומוצאו.
לטענתו, 'שטות' איננה מושג אובייקטיבי, ורק יחידי סגולה "בעלי המושכלות" מסוגלים להגדיר מעשה כ'שטות', כי ה' הוא הקובע מהי שטות ומהי התנהגות אנושית רגילה. נמצא שכשה' מצווה אדם לעשות דבר מה, אין המעשה הזה ראוי להיקרא 'שטות' מעצם הגדרתו, שהרי זהו רצון ה'.
 
[1]   לסקירה של המקבילות בין ויקרא ויחזקאל ראו בנספחות לפירוש דעת מקרא ליחזקאל, בסוף הספר. ובע"ה עוד נעמוד על תופעה זו בהמשך עיוננו בספר יחזקאל.
[2]   טענה זו תמוהה ביותר. אין בתורה כל מקור ללאו נפרד בכוהנים על גילוח פאת הראש. וגם הרמב"ם עצמו לא מנה לאו מיוחד לכוהנים בעניינים אלו בשום מקום: בספר המצוות יש לאו על הקפת הפאה (לא תעשה מג) ולאו על גילוח הזקן (לא תעשה מד), אך הם נוהגים בכל ישראל, ואין לאו ייחודי נוסף לכוהנים; וכן הדברים במשנה תורה (פי"ב מהלכות עבודה זרה). ומסתברת מסקנתו של הרב קאפח (במהדורתו למורה הנבוכים, עמ' רסז–רסח הערה 16) שהרמב"ם אמר את הדברים "על דרך הדרש וההטפה, שדרך המטיף להגדיל ולהפריז בענין".
[3]   ר' יוסף (אבן) כספי (1280–1345 לערך) היה פרשן ופילוסוף. הוא חיבר ספרים רבים, ובשמו של כל אחד מהם המילה 'כסף'. היו לו עמדות חריגות ונועזות בתחומים רבים, ולכן גם עורר עליו את קצפם של רבים. מסיבה זו לא נפוצו כתביו, ורק בעת האחרונה נדפס פירושו למקרא בתוך מהדורת 'הכתר' של אוניברסיטת בר-אילן.