09: שיטות הפריה מלאכותית בהלכה

  • הרב שמואל דוד

שיטות הפריה מלאכותית בהלכה* / הרב שמואל דוד

תיאור השאלה

מעשה בכהן שאשתו לא הצליחה להרות זמן רב, וביקשו לעשות הפריה חוץ גופית (מזרע הבעל ומביצית האשה), כשאת העובר תגדל אם פונדקאית שאינה יהודיה. נשאלתי האם על ידי זה יקיימו מצוות פרו ורבו, האם הבן יחשב שלהם, האם הוא יהודי והאם הוא כשר לכהונה. כאשר נולדה שלישיה (שני בנים ובת) נשאלתי לגבי מילתם.

היות ונשאלתי לאחרונה מספר פעמים על הפריה חוץ גופית, על תרומת ביציות וכיוצא בזה, אמרתי להקיף בתשובה זו את הנושא כולו, אך בתמציתיות.

האם מקיימים בכך את מצוות פרו ורבו

האפשרות שלא להתעבר מאיש כדרך כל הארץ הועלתה במסכת חגיגה (יד, סוף ע"ב):

שאלו את בן זומא: בתולה שעיברה מהו לכהן גדול?

והשיב (שם, טו ע"א):

שמא באמבטי עיברה.

ופירש רש"י:

אמבטי - כלי שרוחצים בו כל הגוף, ויש לומר שהטיח שם אדם שכבת זרע ונכנס במעיה.

מתוך כך שלא חיישינן שמא עיברה לפסול לה (אף כי רבי יהושע סובר [כתובות יג, ע"א] כי מעוברת שטוענת כי עוברה כשר אנו חוששים שמא עיברה לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה שנבעלה לכשר לה), משמע שאין ייחוס לזרע זה ואין העובר נחשב כבנו של המזריע, וממילא המזריע לא קיים מצוות פריה ורביה.

חיזוק להבנה זו יש לראות בגירסת רבנו חננאל (חגיגה ט"ז ע"א) בסוגיתנו, וזה לשונו:

פירוש: אשה הרה שנבדקה ונמצאה בתולה, מי אמרינן מביאה נתעברה כשמואל, והריני קורא בה אשה כי תזריע וילדה זכר ונטמאה וחייבת קרבן לידה. או דילמא אימור באמבטי של מרחץ נתעברה, כגון שירד איש באותה אמבטי ופלט שכבת זרע, וירדה אשה וקרבה באותה טיפה של זרע ונכנסה בתוך רחמה ונתעברה. וזה מעשה ניסים הוא[1], ואינה טמאה לידה, שאין אני קורא בה 'אשה כי תזריע'.

לפיכך נראה שגם אין לייחס עובר זה לאביו, לפי שמעשה ניסים הוא ואינו הזרעה.

ברם, יש לדחות את הראיה מהגמרא, השואלת על בתולה שעיברה מהו לכהן גדול, אליבא דהלכתא, היינו אליבא דרבן גמליאל ורבי אליעזר, החולקים על רבי יהושע (כתובות, שם) וסוברים שהאשה נאמנת אם אומרת עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא. לפיכך, אף בשאלת בתולה שעיברה, אין שאלה על כשרות העובר, אלא רק על כשרותה שלה מצד החשש שמא נבעלה. לכן, אין להביא משם ראיה שאין לילד יחוס. גם רבנו חננאל, המסביר את הסוגיה לענין טומאת לידה, איננו שולל את האבהות ואת מצוות פרו ורבו מאבי הבן. כל שכן בנדון דידן, שיודעים מי האב והוציא את זרעו על מנת ליתנו ברחמה של אשתו כדי לזכות במצות פריה ורביה.

ראה גם בשו"ת התשב"ץ (חלק ג סימן רסג), אשר נשאל על המקרה הבא:

האשה טוענת כי הבעל ישען על ביתו ולא יעמוד, והוא מודה לה. אחר כך נתעברה והוא מודה שלא בא עליה, ועדיין בתולה היא... והשירו בתוליה כדי להקל על הלידה, וילדה בת.

התשב"ץ מביא את סוגיית עיברה באמבטי כדי להוכיח שהדבר אפשרי, והוסיף:

אם נאמין לספרים חיצוניים, מצינו בספר בן סירא כי אמו נתעברה משכבת זרעו של ירמיה באמבטי, וסירא בגימטריא - ירמיה (ובן סירא היינו בן זרע, חילוף אותיות ס-ז). ובזה הוכשרה הבת לבוא בקהל, לירש בנכסי אביה וליאסר בקרובי אביה... אבל היה ראוי להסתפק באשתו שתהא צריכה חליצה. אבל כיוון שהוא קורא אותה בתי ודר עם אשתו, כל אותן טענות שהיו ביניהם, אין אנחנו מקבלים אותן.

וצריך עיון אם כוונתו לפשוט את הספק גם כלפי חליצה, שלא תהא צריכה, משום שהתייחס אל הבת כבתו, או שרק דוחה את הטענות ביניהם (לפי שהוסיף ודר עם אשתו) אך הספק לגבי חליצה נותר, וכך אכן נראית כוונתו. נמצא כי הילדה היא בתו רק לחומרה, וספק אם לדעת התשב"ץ קיים בה מצות פריה ורביה.

צא ולמד ממה שכתב הב"ח (סימן קצה) בשם רבנו פרץ בהגהת סמ"ק:

אשה נידה יכולה לשכב אסדיני בעלה. ונזהרת מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר משכבת זרע שלאחר. ואימתי אינה חוששת פן תתעבר בנידתה משכבת זרע של בעלה, ויהא הולד בן הנידה. השיב: כיוון דאין כאן ביאת איסור, הולד כשר לגמרי, אפילו תתעבר משכבת זרע של אחר. כי הלוא בן סירא[2] כשר היה. אלא דמשכבת זרע של איש אחר קפדינן אהבחנה, גזרה שמא ישא אחותו מאביו.

מלשונו עולה בבירור כי הילד נחשב כבנו של אביו לכל דבר, ומשמע, אם כן, שאביו קיים מצוות פריה ורביה.

כך עולה גם מדברי החלקת מחוקק (אבן העזר סימן א סק"ח) שהתלבט:

יש להסתפק, אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פריה ורביה, ואם מיקרי בנו לכל דבר. ובילקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי.

משמע, כי אם בן סירא היה בנו, ממילא ירמיה קיים על ידו את המצווה. והבית שמואל (שם) מביא ראיה מהב"ח בשם רבנו פרץ הנ"ל והסיק:

נשמע דהוי בנו לכל דבר.

ברם, הט"ז הסתייג:

אין זה ראיה, דשמא לחומרא אמרינן, לקולא לא אמרינן. בפרט במידי דתלי בקום ועשה, והיא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה.

בטענתו הראשונה יש לט"ז תנא דמסייע - את התשב"ץ הנ"ל, שנסתפק אם הבן שנולד מאמבטי פוטר את אמו מיבום וחליצה, והיינו שהוא חשש שמא נחשב בנו רק לחומרא, אך לא לקולא.

לגבי טענתו השניה, הסכימו עימו כמה אחרונים. החיד"א (ברכי יוסף, שם) שערער אף הוא על ראיית הבית שמואל:

מאי פסקא דקיים פרו ורבו, כיוון דלא כיוון משום אקרובי, ולא קרב אל אשה כלל והוא יגע לריק באמבטי.

כך גם דעת שו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ב סימן צד)

אם נתעברה ממנו אשה באמבטי... לא קיים פריה ורביה בכך, אף על פי שבא על ידו בן קיימא לעולם, מאחר שלא עסק אפילו בבעילה.

ברם, נראה, כי אף הם יודו שבהזרעה מלאכותית או בהפריה חוץ גופית, אינו כמזריע באמבטי לאיבוד, שרק במקרה נתעברה אשתו ממנו, אלא המדובר במוציא זרע באופן מיוחד על מנת להזריע באשתו. גם אינו מעשה ניסים הוא, כי אם מעשים שבכל יום ויש לומר שבוודאי ייחשב כמקיים מצות פרו ורבו.

ואין לשאול, שכיוון שלא הוא המזריע כי אם הרופא, איך נוכל ליחס את ההזרעה אליו, שיש להשיב כי הרופא עושה כן בשליחותו, ולכן נחשב המשלח כמקיים המצוה. וכן כתב רבה של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל (הר צבי הגהות הטור, אבן העזר סימן א):

הזרעה מלאכותית, כיוון שמוציא זרע לשם כך, גם מה שהרופא עושה הזריקה, יש לדון שהוא שלוחו של הבעל, ושלוחו כמותו, אין מקום לומר שלא קיים מצות פרו ורבו.

לא כן דעת הרב עוזיאל זצ"ל (שם) שדחה הראיות מן הסוגיא ומבן סירא ומרבנו פרץ והסיק:

נמצינו למדים שהוולד שנולד משכבת זרע של איש שלא על ידי העראה בנשיקת אבר אלא על-ידי אמבטי או זריקת זרע לתוך הרחם, אינו נחשב בנו של המוציא שכבת זרע לתוך האמבטי או המזרקה, לא לענין שייחשב כאילו קיים מצות פרו ורבו, ולא לענן פטור אשתו מזיקת יבום וחליצה.

אך רוב אחרונים חלקו עליו. עיין בשו"ת שרידי אש (חלק ג סימן ה) שכתב:

נראה לי להביא ראיה מהא דהיו לו בנים בנוכרותו ונתגייר כאילו קיים מצות פרו ורבו (אבן העזר סימן א). והא התם לא מהני מה שעשה בגיותו, שהרי גוי אינו מצווה בפריה ורביה (תוספות יבמות, פב ע"א) ואם כן מה שעשה אינו מעשה של מצוה.

ראיה זו הביא גם הרב פרנקל זצ"ל (הר צבי, שם). וכן דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל (נועם כרך א) וכן כתב במנחת יצחק (חלק א סימן נ):

יש לומר שקיים לכולי עלמא מצות פריה ורביה, דלא נתעברה מאליה, אלא נעשה מעשה רב והשתדלות גדולה שתתעבר.

אם כן נלמד אף אנו שהוא הדין בהפריה חוץ גופית, שבה כשם שנלקח זרע מן הבעל, כן גם נלקחת ביצית מן האשה והם מופרים יחדיו במבחנה. ונראה, כי מכיוון שמוציא זרעו לשם הפריית האשה, מה לי אם הרופא או איש המעבדה מזריקו לאשה ומה לי אם מזריקו על ביצית במבחנה, המזריק הוא שליחו של הבעל להפרות האשה מזרעו, ולכן נחשב לו שקיים מצוות פרו ורבו. משום כך נראה שהוא הדין באם פונדקאית, בה אחר ההפריה במבחנה מכניסים את העובר לרחם, אך לא של אשתו כי אם של אשה אחרת. כיוון שההזרעה היתה מזרעו ולשם כך הוציאו, והרופא הזריקו על הביצית בשליחותו, מקיים בזה מצוות פרו ורבו.

אמנם מצאנו מי שחולק. זה לשון הרב וולדנברג שליט"א (ציץ אליעזר חלק טו סימן מה):

יתכן שבהאי גוונא יודו כולם שאינו מקיים על ידי כן (הפריה חוץ גופית) מצוות פריה ורביה... ובהזרעה מלאכותית הרי ההזרעה נעשית באופן ישיר באותו מקום שנעשית ההזרעה הטבעית... מה שאין כן בהפריה מלאכותית בתוך מבחנה, הא משנים בזה סדרי בראשית. את זרע הבעל מזריעים לא אל רחם האשה אלא אל תוך מבחנה... שם במבחנה שאין בו עניין כלל של התייחסות, הוא שמתרחש תהליך ההפריה, והביצית המופרית מתחלקת שם מספר פעמים. ורק לאחר מספר חלוקות, כאשר ההפריה מובטחת כבר, רק אז היא מושתלת ברחם באשה. ויוצא שאין כאן הזרעה כדרכה, לא מצד האיש ולא מצד האשה.. וגם ביצוע ההפריה המביאה לידי הריון ולידה... נעשה גם כן שלא כדרכו, וכח שלישי היא המבחנה הגורמת לזה... מקום שאין בו ענין של התיחסות, ואם כן בכל כגון הא יש שפיר מקום נרחב לומר שכולם יודו שלא מקיימים כלל על-ידי כן מצות פריה ורביה... ולא רק מצות פריה ורביה אין מקיימים על-ידי כן, אלא גם מצות לשבת יצרה שמדברי קבלה, יש לומר שגם אין מקיימים בזה בהיות והביצוע הוא שלא כדרך כל העולם ובצורה לא נורמלית כזו.

אך דבריו זקוקים עיון רב, כיוון שכבר קבעו הפוסקים כי בהזרעה מלאכותית מקיים מצוות פרו ורבו, מדוע לא תיחשב ההפריה החוץ גופית למצווה? הלא מצד שלא כדרכו של הבעל, ההזרעה וההפריה שווים, משום שבהזרעה הבעל אינו מזריע ברחם האשה אלא במבחנה, וכן בהפריה. ומאי נפקא מינה אם הרופא מזריע את זרעו ברחמה או במבחנה - מצד הבעל אין זה כדרך המצווה באותה מידה. ועוד, דכתבו הפוסקים שנחשב הדבר כמצווה משום שהעיקר היא התוצאה פריה ורביה, ואם כן הוא הדין בהפריה. נמצא שגם מצד המעשה וגם מצד התוצאה מתקיימת המצווה. זאת ועוד, כאשר הוא עושה כדרך גבר בעלמא, הרי אינו מתכוון רק לשם קיום המצווה, ואף על פי כן נחשב לו המעשה כקיום המצווה. קל וחומר בנדון דידן, בין בהזרעה ובין בהפריה, שכוונתו אך ורק לשם קיום המצווה ולא לשם הנאה כלל, שבוודאי יש לומר שהמעשה נחשב לו כמצווה, וכל שכן שמקיים בזה מצוות לשבת. וכן כתב בקיצור הגר"א נבצאל שליט"א (אסיא ה עמוד 92, בהערה על תשובתו של הרב וולדנברג):

יש לומר דשפיר כדרך כל הארץ, דאין לנו לילך בתר חיצוניות הדברים אלא בתר פנימיותם. וזה דרך כל הארץ שהתא מפרה את הביצית.

הוצאת הזרע

חומר איסור ההשחתה

חכמינו ביטאו בחריפות ועוצמה רבה את חומרת המוציא זרע לבטלה. במסכת נדה (יג) שנינו:

כל האוחז באמה ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לרבי אליעזר: והלא ניצוצות ניתזים על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים? אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום... וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה. דאמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה. שנאמר (גבי ער ואונן) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. רבי יצחק ורבי אמי אמרי כאילו שופך דמים... רבי אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים... אמר רב: המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי... ורבי אמי אמר: נקרא עברין... איכא דאמרי, אמר רבי אסי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה... ואמר רבי אליעזר: מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו? אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל: לא תנאף - לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל.

חומרת האיסור ברורה. כלום גם תוקפה ברור? בדרך כלל קיימא לן שדברי תורה אינם צריכים חיזוק ואריכות הגמרא בענין מלמדת, איפוא, שהאיסור אינו מדאורייתא אלא מדרבנן. גם עונש הנידוי הוא משום שעבר על דברי חכמים, וכן עולה מדברי הרמב"ן שם. וכך נראה גם לשון הרמב"ם (איסורי ביאה פרק כא הלכה יח). וכך גם פירש הרמב"ם (סנהדרין פרק ז משנה ד):

כבר הזהירו חכמים מאוד על הרהור, והרחיקו מגורמיו, והאריכו לירא ולהפחיד מקשה עצמו לדעת ומוציא שכבת זרע לבטלה. וביארו שכל זה אסור, אבל לא חייבו מלקות בשום דבר מסוג זה.

מאידך, אם ער ואונן הומתו משום חטא הוצאת זרע לבטלה, משמע שהאיסור הוא איסור תורה. בפרקי דרבי אליעזר (פרק כב) מבואר שאחד מחטאי דור המבול היה שהיו משחיתים זרעם, וכך פירש רש"י את הביטוי (לעיל) 'כאילו מביא מבול לעולם':

שעבירה זו היתה בידם דכתיב "כי השחית כל בשר".

וממילא נשמע שזו עבירה דאורייתא. כך גם עולה מן התוספות (סנהדרין נט, ע"ב ד"ה והא) שכתבו:

מי שמצווה על הפריה ורביה, מצווה שלא להשחית זרע.

ומשמע שהשחתת זרע הוא לא תעשה מן התורה. כך נראית גם דעת הזוהר הקדוש, לפי שכך כתב הבית יוסף (אבן העזר סימן כג):

כתוב בספר הזוהר שחמור עוון הוצאת זרע לבטלה מכל שאר עבירות שבתורה.

וכך מנאו הסמ"ק (רצב) בין מצוות לא תעשה וכן כתב פרי מגדים (משבצות זהב אות יב):

הוצאת שכבת זרע לבטלה מן התורה הוא, ומבואר בתורה גבי בני יהודה (ער ואונן) ומשום הכי מחמרינן ביה.

ראיה לכך יש להביא מן הברייתא (כתובות מו ע"א, עבודה זרה כ, ע"ב):

ונשמרת מכל דבר רע (רש"י: וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא טהור) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

נמצא שאף גרם הוצאת זרע לבטלה אסור, אף שנראה דלא הוי כי אם דרשת סמיכות פרשיות ואסמכתא בעלמא. וכן למד בשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן כד אות ה) מדרשה זו שאף גרמא להוצאת זרע לבטלה אסור מן התורה והוסיף:

משמע מסוגיית הגמרא שם דאין זה אסמכתא, רק אזהרה מן התורה. ותמיהני שלא מצאתי ברמב"ם ובשולחן ערוך דזהו אזהרה מן התורה, ולפי הנראה דסבירא להוי אסמכתא". אך עיין בסמ"ג שכתב (לא תעשה קכו): "אסור לאדם להוציא שכבת זרע לבטלה.. וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, ודורשו רבי פנחס ונשמרת מכל דבר רע. ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא שהרי מעמידה שם אזהרה למוציא שם רע, ואח"כ אומר ואידך מיבעי ליה כדרבי פנחס.

נמצא שלפנינו מחלוקת ראשונים אם מדובר באיסור תורה או איסור דרבנן. ועיין עוד בשו"ת בנין ציון (סימן קלז) שברור לו שהוא איסור תורה, והוא מתלבט מה מקורו:

לא מצאנו אזהרה מפורשת לאיסור הגדול דהשחתת זרע, ובחידושי לנידה כתבתי שאולי האזהרה היא מלא תשחית, כמו שיש בכלל אזהרה זו לחבול בעצמו, או להלכה למשה מסיני היא.

הגבלות באיסור

זה לשון התוספות (יבמות לד, ע"ב סוף ד"ה ולא):

אומר ר"י דלא חשיב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוון להשחית הזרע, וגם רגיל לעשות כן תמיד. אבל אם עושה כן באקראי בעלמא שרי.

ונמצא כי בנדון דידן, שאינו מתכוון להשחית הזרע, וגם אינו עושה כן תמיד אלא באקראי - עכשיו - לצורך המצווה, אין בו איסור ומותר. כך עולה גם מן התוספות בסנהדרין (נח, ע"ב ד"ה מי). אמנם דעת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט) להיפך, שפסק:

בא עליה כדרכה ושלא כדרכה ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה.

שתי הדעות הובאו ברמ"א (אבן העזר סימן כה אות ב), כשדעת הרמב"ם מובאת בסתם. ועיין בחלקת מחוקק שם (סק"ב) שכתב:

דבר קשה הוא להתיר להיכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי, ושומר נפשו ירחק מזה.

אך נראה שבנדון דידן שבודאי אינו לבטלה, יודו הכל להתיר.

מקור נוסף ממנו אפשר ללמוד להתיר הוא חלקת מחוקק (תחילת סימן כג) שכתב:

עיין בספר חסידים שכתב שאם אחד מתיירא שלא יכשל באשת איש או באשתו נדה חס ושלום, טוב לו להוציא זרע לבטלה משיכשל.

והוסיף על כך הבית שמואל (סק"א):

לפי זה מה שכתוב בזוהר דעוון מוציא זרע לבטלה חמור מכל המצוות לאו דוקא.

ואם מותר להוציא זרע לבטלה כדי להימנע מאיסורים חמורים, כלום לא ייתכן להתיר גם כדי לזכות במצווה חשובה (פרו ורבו) ובפרט שיש לומר שבנדון דידן אין זה נחשב לבטלה כלל וכלל?!

ראיה לכך יש להביא ממסכת יבמות (עו, ע"א), שם למדנו שעל מנת לבדוק אם נרפא הנקב בגיד -

מייתינן נהמא חמימי דשערא ומנחינן ליה אבי פוקרי ומקרי וחזינן ליה.

כלומר, גורמים לאדם לראות קרי במקום צורך. ולמד מכאן הבית שמואל (סימן כה סק"ב):

אם נמצא דם בעד של אשה, ויש ספק ממנה או ממנו, נראה דלכאורה מותר לאיש להוציא זרע לברר אם הדם ממנו הוא… גם יש להביא ראיה מש"ס פרק הערל דאיתא שם אם ניקב הגיד בדקינן אם נתרפא ומניחים ביה פורקא כדי שיוציא זרע. ויש לדחות וצריך עיון.

"ויש לדחות" שכתב, נובע אולי משום שכאן יכול שלא לבדוק, ויגרשנה וישא אחרת. לעומת זאת שם, אם לא נתרפא והוא פצוע דכה, אינו יכול להתחתן, וכדי שיוכל לקיים את המצווה צריך לבדוק עצמו. ואם כן, בנדון דידן, שרוצה לקיים מצוות פרו ורבו, מותר להוציא זרע לצורך בדיקה ולצורך הזרעה והפרייה.

מעבר לכך כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ה סימן מג):

לצורך, אף להוציא זרע לבטלה להשחיתו על הארץ שרי, דאשכחן לענין בדיקת הניקב דמותבינן ליה אבי פוקרי. שמע מינה דאיסור חמור זה הוצא מכללו אצל מורה מצווה.

ונראה כי הסברא היא שאם הוא צורך מצווה, אין הדבר נחשב להשחתה. ובשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן כד אות ד) דחה ראייתו:

אולי התם דווקא על ידי גרמא.

אך אחר כך הסכים עמו לדינא, ולא עוד שכתב:

נשאלתי כמה פעמים והוריתי להתיר זרע לבדיקת רופא.

זאת, מכח דברי התוספות דלעיל. ואף שהבית יוסף (סימן כה) החמיר בזה, מכל מקום לצורך שעה יש לומר דשרי. ובספר ערוך לנר כתב:

דמשום הכי התירו, לפי מה שכתבו התוספות דזה תלוי במצוות פריה ורביה, ולכן היכא דזה תיקון למצוות פריה ורביה אין חשש בדבר.

ברם יעויין בשו"ת עזרת כהן (לכהן הגדול מאחיו, רבה הראשון של ארץ ישראל, מרן הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, סימן לב) וזה לשונו:

ניקב בעטרה עצמה ונסתם, כל שאילו נקרי ונקרע פסול, ואי לאו - כשר. היכי עבדינן? אמר ליה: מייתנן נהמא חמימא דשערי ומניחין ליה אבי פוקרי ומקרי וחזינן ליה. מדברי הסוגיא מוכח, אף על גב דאיסור גדול הוא להביא עצמו לידי הוצאת זרע לבטלה, מכל מקום כיוון שיש תועלת על ידי זה שיהא מותר לישא בת ישראל, אף על פי שיוכל לשאת גיורת, מכל מקום צריך לומר דזה גופא מקרי צורך גדול שיהא מותר לישא בת ישראל. אם כן נראה ללמוד מזה, דהוא הדין לכל צורך גדול מותר כי האי גוונא. ומזה למד הבית שמואל, דהוא הדין שצריך לבדוק אם הדם שנמצא על העד ממנו הוא ותהיה טהורה, גם כן מותר.

אבל מה שנראה מלשונו של הבית שמואל שמותר להוציא בידיים כדי לברר, לעניות דעתי על זה אין ראייה כלל, שאם היה היתר להוציא בידיים, אם כן למה טרחה הגמרא לגרום באופן דחוק כזה… וצריך לומר משום דאי אפשר בבדיקה יותר מזו, מפני האיסור הגדול של הוצאת זרע לבטלה, על כן לא אפשר כי אם על ידי בדיקה זו שאינו כי אם גורם... אלא שיש איסור אחר בגורם משני טעמים. חדא מדכתבו התוספות דהמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע, והוי לאו הבא מכלל עשה, וכי האי גוונא יש לומר שאסור אפילו בגורם, שהרי מחויב הוא להשתדל בפריה ורביה, קל וחומר שלא לגרום ההיפך. ובביטול מצוות עשה אין חילוק בין גורם למבטל בידיים, דאפילו יושב ואינו עוסק במצווה גם כן מבטלה, קל וחומר בגורם ביטולה. גם מדדרשינן ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, למדנו מזה דאפילו גורם אסור… אך יש לומר דמשום הך איסור דונשמרת מכל דבר רע, כיוון דלא דכתיב מפורש בקרא רק ידעינן דהוא בכלל דבר רע, יש לומר דאינו כי אם בשאין כוונתו לתכלית טוב, אבל אם מתכוון לתכלית טוב, שוב אין בכלל דבר רע…

על פי דברינו אלה אזדא לה הוכחת הבית שמואל… חדא, דלא הותר כי אם גרמא, ולפי דברינו אין איסור גרמא משום השחית כל בשר ואינו בר מבול, ואינו בכלל מעשה ער ואונן. ותו, כיוון דלא נשאר כי אם איסור לאו הבא מכלל עשה דפריה ורביה, אם כן בדידיה אין לאסור, שהרי אנו עסוקים במי שניקב ונסתם, ואינו יודע אם הנקב נסתם כהוגן. אם כן עומד הוא בחזקת היתר לעניין גרמא, כי כל זמן שלא נסתם לא הוי בו משום לאו הבא מכלל עשה דפריה ורביה. ולעניין ונשמרת מותר לתועלת. אם כן אין ראיה כלל למי שהוא בר אולודי (להתיר הוצאת זרע) אפילו על ידי גרמא, ומי שאינו בר אולודי על כל פנים בידיים אסור מצד איסור חמור דדור המבול ומעשה ער ואונן שכולל אפילו מי שאינו מצווה בפריה ורביה…

בספר מצפה אריה כתב שאין בזה השחתה, כמו שבאיסור מחיקת השם כתבו הפוסקים דלצורך תיקון שרי. והנה שם… הלא התיקון הוא מיניה וביה בעצם מעשה המחיקה, שהרי הוא בעצמו עושה את הווית התיקון בגופן של אותיות אלו… ולא כעובדא דהכא שעצם המעשה הוא השחתה אלא שהוא הכנה לאפשרות של בירור ותיקון לאחר כך… ועוד כתב שם במצפה אריה דוגמא לזה מהשחתת עץ מאכל שהיא מותרת לצורך מקומו, וגם שם התיקון של צורך מקומו הוא ודאי ומוכן תיכף… ההשחתה של עץ מאכל היא במה שהוא לצורך האדם. ולפיכך מה שהאדם יש לו צורך במקומו של האילן או בעילוי הדמים שכנגדו, הוא מכריע ומברר שאין שם השחתה אלא תיקון בצרכיו של האדם. מה שאין כן במחיקת שם קודש… וכן בהשחתת זרע שעניין ההשחתה הוא מצד עצם הקדושה והחשיבות… ובהא דגדול השלום שאמרה התורה שמי שנכתב בקדושה יימחה מעל המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, לא אמרינן שאינו מחיקה כלל משום שאינו דרך השחתה כיוון שהוא לצורך תועלת הנמשך מזה אחר-כך… אם כן לא מהני להוציאו בידיים, שלא מצינו על זה שום היתר כלל, ואפילו גרמא צריך עיון, כיוון שבחזקת ראוי להוליד הוא, אם כן אסור לחבול בידיים… על כן אין לדון להקל כלל.

אמנם רוב האחרונים הקלו. כך בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן נא) שכתב שלצורך מותר, וכך בשערים מצויינים בהלכה (סימן קנא אות א) בשם הרבה אחרונים (ועיין שם גם באות ב) . יעוין גם בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן ע) שהוכיח מהגמרא גבי ניקב ונסתם:

מפורש, שכיוון שהוא לצורך, לידע אם מותר לישא ישראלית, מותר לעשות מעשה שיגרום לו להוציא זרע. וגם מותר להרהר באשה אף שהוא אסור דונשמרת, כיוון שהאיסור הוא כדי שלא יבא לידי קרי, מותר כאן כיוון שהוא לצורך בדיקה… אבל חזינן משם שעל ידי משמוש בידיים באבר אסור, דלכן שאל היכי עבדינן. והטעם נראה משום דעל משמוש בידיים איכא איסור לא תנאף כתנא דבי רבי ישמעאל (נדה יג) לא תנאף - לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל, שזה לא הותר. אבל על ידי מעשה בשאר איברים כגון הא דנהמא חמימא דשערי אבי פוקרי וכן להרהר באשה כדי שיצא הזרע, דליכא בזה איסורא לא תנאף אלא איסור הוצאת זרע לבטלה מותר לצורך בדיקה, שלא נחשב זה לבטלה. ולכן גם בעובדא דידן אין להתיר על-ידי משמוש באיבר.

נמצא שהוא חילק בשונה ממרן הרב זצ"ל. מרן הרב חילק בין מעשה לבין גרמא, כלומר שרק גרמא הותר ורק בדין ניקב ונסתם, שאין ללמוד ממנו לבדיקת זרע כלל. האגרות משה, לעומת זאת, חילק בין ניאוף ביד לשאר הוצאת זרע, שניאוף ביד אסור אבל בשאר דרכים מותר.

ברם, עיין במשפטי עוזיאל (לראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, אבן העזר חלק ב סימן מב) שהקל:

מדינא דגרמא ומדברי הרמב"ם ומרן משמע שעיקר איסור הוצאת זרע לבטלה הוא בדש בפנים וזורה בחוץ או המנאפים ביד כלומר שמוציא זרע לבטלה. וגם מלשון הזוהר בפרשת ויחי שכתב: מאן דזני בידוי לחבלא ולאפחא זרעיה בריקניא… אבל בעושה זאת משום רפואה, או כדי לבדוק את עצמו אם ראוי להוליד נראה שמותר… ולעניות דעתי נראה שמותר אפילו ביד כיוון שאין מנאף. ולא אמרה הגמרא מייתינן נהמא אלא כדי שיהא אפשר לראות היטב בשעת פליטה אם הוא מיקרי ונקרע, מה שאין כן כשהוא עושה זאת ביד, ואין סברא לחלק בין גרמא לעושה ביד (שהרי שניהם אסורים). ויותר מזה כתבו התוספות בשם ר"י שלא נאמרה ביאה שלא כדרכה אלא כשמתכוון להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא שרי. והרא"ש כתב שם שתירוץ זה עיקר. ומרן הבית יוסף כתב שקשה להתיר דבר זה, ובבדק הבית יוסף הוסיף שאילו היה רואה ר"י מה שכתב בזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה… לא היה כותב מה שכתב. ולעניות דעתי מספיקים דברי התלמוד לדעת חומר עונשו של עוון זה. אולם כבר כתבנו שגם התלמוד וגם הזוהר לא אמרו אלא בעושה זאת דרך ניאוף וזנות, אבל לא בעושה זאת לשם בדיקה ורפואה.

וסיכם:

בנדון כזה שאינו מתכוון לניאוף ולא להשחתה ושאינו רגיל בכך, כדאי לסמוך על המתירים לבדוק את עצמו על-ידי הוצאת זרע, שאולי על ידי זה יתרפא ויקיים מצוות פרו ורבו.

וראה גם בשדי חמד (אספת דינים, מערכת אישות סימן יג) דאינו נחשב השחתה ולא לבטלה, לפי שהוא צורך רפואה.

הוצאת זרע להזרעה או להפריה

יש אחרונים שאסרו. עיין בשו"ת משפטי עוזיאל (אבן העזר חלק ב סימן יט) שכתב:

לפי מה שהוכחנו בסעיף הקודם… דוולד הנולד על-ידי אמבטי אינו נחשב כבנו, ממילא יוצא דאסור להוציא שכבת זרע לשם זה, כי אין אדם מקיים פריה ורביה בזה. אבל לדעת בית שמואל וחלקת מחוקק ודעימיה דסוברים… שהוולד הנולד מזרעו חשוב כבנו לעניין קיום מצוות פריה ורביה, לכאורה נראה שמותר להוציא שכבת זרע באמבטי וכדומה, אם הוא מכוון להריון. אולם אחרי התבוננות נראה שגם חלקת מחוקק ודעימיה מודו שאסור להוציא שכבת זרע באופן זה משום דלא ימלט שלא תהיינה טיפות לבטלה, ולא הותרה הוצאת שכבת זרע אלא בדרך מנהגו של עולם.

אך כבר בא רעהו וחקרו, הוא הגר"ע יוסף שליט"א (יביע אומר חלק ב, אבן העזר סימן א):

אין דבריו מחוורים… אף על פי שעל-ידי זה הולכות כמה טיפות לבטלה, הרי גם על-ידי תשמיש בהכרח שיאבדו כמה טיפות… ומכיוון שהמטרה היא לצורך פריה ורביה, יש להתיר בזה. והרי משום פריה ורביה דעת כמה אחרונים להתיר לאדם לבדוק עצמו אצל הרופאים בהוצאת שכבת זרע לבטלה… ומכל שכן כאן שהוא הולך במישרין למטרת פרו ורבו, שאפשר להקל.

ואכן, כבר בדור שלפניו היו רוב הדעות להתיר. כך בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן רסח):

יש לומר שאין זה בגדר השחתה כיוון שאפשר שאותו זרע עצמו לא ילך לאיבוד ולבטלה. ואף שהוא רק ספק תיקון, כבר כתב בתשובת רמ"א דמוחק על מנת לתקן, אף שהתיקון רק ספק, מותר, דמכל מקום לא הוי דרך השחתה, כיוון שעושה בשביל תיקון.

וכן דעת שדי חמד (אספת דינים, מערכת אישות סימן יג):

כל כי האי גוונא לא מיקרי השחתה וכן מורה לשון לבטלה, שאינו משום צורך. אבל צורך רפואה נוכל לומר דלא חשיב לבטלה.

וכן פסק הרב פרנק זצ"ל (הרב צבי על הטור, אבן העזר סימן א):

מה שיש חוששים שיש בזה איסור השחתת זרעו... גם בזה אין הכרח שהרי עושה זה לשם תיקון ולא דרך השחתה.

לטענותיו של הרב עוזיאל השיב הרב יחיאל וינברג (שו"ת שרידי אש חלק ג סימן ה):

אין זה הוצאת זרע לבטלה מכיוון שמביא לידי עיבור. וכל האיסור של הוצאת זרע לבטלה הוא משום איבוד הזרע, ובנדון דידן אינו מאבדו כלל, אלא מקיימו שלא על ידי בעילה. וגדולה מזו התירו רבים מהאחרונים בבעל חולה שהרופאים רוצים להוציא ממנו זרע לניסיון כדי לראות אם הזרע שלו בריא, ואם יש לו תקנה ברפואה… ומכל שכן בנדון דידן שזרע זה עצמו הוא המביא לידי הריון. ואפילו אי נימא שלא קיים האב מצוות פריה ורביה בזה, מכל מקום אין הוצאת הזרע לבטלה, שהרי יוולדו בנים על-ידי הזרע.

וכיוצא בו כתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל (נועם כרך א):

מסתבר שאין לחוש כלל בזה לאיסור הוצאת זרע לבטלה, כיוון שלפי דברי הרופאים ההזרעה היא ממש במקום ביאה, וצריכים גם בהזרעה מלאכותית לאותה כמות הזרע שרגיל לצאת מהאדם על ידי ביאה. ואף למחמירים להוציא זרע צורך בדיקה, היינו משום דאותו הזרע מעיקרא עומד רק להשחתה, מה שאין כן הכא ההוצאה היא לצורך הזרעה ולא להשחתה. ונראה לעניות דעתי שאף אם נאמר שבהזרעה מלאכותית אין הבן מתייחס אחר בעל הזרע, אפילו הכי אין… לומר… שכיוון שלא יהא נחשב כבנו, אם כן הרי הוא כמוציא זרע לבטלה, דמכל מקום הרי מקיים בכך מצוות שבת.

וכך כתבו בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן נ) ובשו"ת אגרות משה (חלק ב סימן יח וחלק ג סימן יד).

סברות אלו טובות ונכונות בין להזרעה מלאכותית ובין להפריה חוץ גופית, לפי שאין כאן השחתת הזרע, והוצאתו באה רק לשם קיום המצווה. אך הרב וולדנברג שליט"א הקל בהזרעה (שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח, פרק א אות ז) וגם לגבי בדיקה רפואית והביא שהקלו בזה בשו"ת שאילת יעב"ץ ובשו"ת אחיעזר (הנזכרים לעיל) ובשו"ת שבט סופר (אבן העזר סימן א) ובשו"ת לבושי מדכי (מהדורה ג אורח חים סימן נא אות ג) ובשו"ת מהרש"ג (חלק ב סימן רמג):

שנשאל מגדול אחד על אודות איש… ודרש ברפואות ואמרו כי מתחילה יש לבדוק אותו אם אין החסרון בו, ואם לא יהיה החסרון בו אז יתקנו האשה באיזה תיקונים. אך בלי לבדוק אותו קודם, הוא צער לתקן האשה ולצערה בחינם… והרב השואל… האריך למצוא כוחא דהיתירא, ובעל שו"ת מהרש"ג חיזק את ידיו וכתב לו שיוכל לסמוך על חוות דעתו להיתירא… והאריך גם הוא בכח דהיתירא… דלא לבטלה הוא אלא לצורך איזה תיקון, וביותר לתיקון מצוות פרו ורבו.

לכן התיר אף הרב וולנדנברג שליט"א להוציא זרע לבדיקה ואף להזרעה מלאכותית, וכמו שיתבאר מיד.

ברם, הרב מחלק בין הזרעה מלאכותית להפריה חוץ גופית, שאותה הוא אוסר (ציץ אליעזר חלק טו סימן מה) וזה לשונו:

ראשית, בהזרעה מלאכותית זרע הבעל מוכנס לתוך רחמה של האשה, ובין אם הפעולה מצליחה והאשה מתעברת מזה ובין אם אינה מצליחה, בכל אופן שהוא אין כאן הוצאת זרע לבטלה היות והכל הוכנס אל תוך הרחם, ודינו של זה כדין כל אלה שחיים עם נשותיהם ואינם מולידים. אבל בהפריה מלאכותית בתוך מבחנה הרי אם הפעולה איננה מצליחה ולא חלה הפריה יוצא שהבעל הוציא זרע לבטלה על העצים ועל האבנים. ואפילו כשכן מתהווה הפריה הרי זה רק מתא אחד של זרע בלבד, והיתר נשאר שפוך לבטלה בחוץ, בניגוד להזרעה מלאכותית, שאיכשהוא הכל נשאר ברחם האשה.

עוד זאת, הזרעה מלאכותית מבוצעת על-פי רוב בגלל חסרון ומניעה מצד הבעל, באשר הוא לקוי בעקרות יחסית, או בגלל חוסר כח גברא בקצב זרמת זרעו וכדומה, ולכן דנים לומר דמכיוון שהבעל אינו ראוי להוליד באופן טבעי, אין לגביו איסור של הוצאת זרע לבטלה. אבל בהפריה מלאכותית בתוך מבחנה, הא באה היא בגלל חסרון ומניעה מצד האשה בזה שפתח או חלל החצוצרה של סתום, שבגלל זה לא תוכל הביצית לעבור… אבל לבעל אין בעיות פריון, ואם בכגון דא יש לומר שקיים בכהאי גוונא כלפי הבעל איסור של הוצאת זרע לבטלה.

למאמר זה, שהתפרסם לראשונה בחוברת אסיא (ספר אסיא ה) העיר הרב אביגדור נבנצאל שליט"א (שם עמוד 92) כי:

א. אם באנו לאסור את ההפריה הזאת אנו גורמים לפחות לאחד משני דברים או שהאיש ודאי לא יקיים פרו ורבו, אפילו שבת כל דהוא, ויתכן מאוד שתשרור עצבות ומרירות בבית הזוג לעולם. או שיפרדו, ונמצאנו הורסים בנין אשר לשלמותו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על פני המים.

ב. אם מבינים אנו שתכלית (או לפחות אחת מתכליותיו) הזווג היא קיום המין והעמדת דורות לעבודת הבורא… יש לעניות דעתי מקום רב לומר דהוצאת זרע להפריית ביצית אינה הוצאת זרע לבטלה. ואין בה כמובן שום דמיון לדור המבול ולער ולאונן. דהתם כוונת המעשה להנאה בלא פריה ורביה, וכאן איפכא, כוונתו לפריה ורביה בלא הנאה. ואף גם אם אין הפעולה מצליחה, הוא מצידו פעל כפי יכולתו היחידה לקיום העולם, ולכל היותר הוי דבר שאינו מתכוון. ומה שהיתר נשפך, הא גם בביאה כדרכה הולך היתר לאיבוד, ופעמים שפולטתו או מקנחתו.

גם הגר"מ שטרנבוך (בשבילי הרפואה כרך ח) אסר:

אפילו נכריע בצורך גדול שמותרת הזרעה מלאכותית בין בעל לאשתו… היינו כשאין כאן בפעולת העיבור רק הבעל ואשתו לבד, שהזרע ממנו וזרקו אצלה והתעברה. אבל במבחנה התחלת העיבור בחוץ… וזה שלא בדרך עיבור, דכח אחר מעורב בו היינו המבחנה, וכי האי גוונא לא דמי כלל לביאת בעל ואשה, ועל כן לכולי עלמא אינו בנו. ואין להתיר לו הוצאת זרע כשאין הולד שלו.

ודבריו כאמור צריכים עיון גדול, דראשית כבר כתבנו לעיל בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ועוד, שאף אם אינו מקיים מצוות פריה ורביה, סוף סוף מצוות 'לשבת' ודאי מקיים וממילא הוצאת הזרע אינה לבטלה. ועוד, דהמבחנה אינה כח אחר כלל ואין בה כח וחיות. היא משמשת רק כמקום מפגש בין הזרע לביצית, מקום בו יוכל הרופא בתנאים אופטימליים להפגיש ביניהם תחת עין בוחנת, או אף לדאוג לכך שהזרע יחדור לתוך הביצית (לפעמים מעטפת הביצית יותר קשה, או הזרע מעט חלש, וניתן לעשות חריץ בביצית כדי להקל על הזרע לחדור לתוך הביצית, דרך זו נקראת "מיקרומניפולציה"), אך במבחנה עצמה אין כל כח.

לכן ברור, כי על פי רוב ככל הפוסקים שמסתכלים על העיקר, יש כאן קיום מצוות פרו ורבו ואין כאן הוצאת זרע לבטלה, אלא אדרבא השתדלות מיוחדת ועשית מאמץ לשם שמים, לקיום המצווה. ולפיכך אף באם פונדקאית, אין כאן איסור הוצאת זרע לבטלה כי סוף סוף יקיים המצווה, ואין נפקא מינה מי האשה אשר תישא ברחמה את העובר.

אלא שצריך עיון בנדון דידן שהאם הפונדקאית היא נכרית, אם נאמר שהולכים אחר הפונדקאית והילדים גויים, אם מקיים מצווה בכך, וממילא ייתכן שנחשב כהוצאת זרע לבטלה.

הזרעה קודם שהאשה נטהרה

פעמים שזקוקים להזרעה מלאכותית משום שהביוץ של האשה מוקדם והיא טרם הספיקה להיטהר. לעיתים זו אף הסיבה לעקרותה, מצב הקרוי בפי הרופאים "עקרות הלכתית", היינו כאשר הליכת האשה למקווה היא אחר הביוץ שלה ולכן אין היא יכולה להיכנס להריון. השאלה היא האם מותר להזריע אותה קודם שנטהרה. זאת ועוד - כאשר עושים הזרעה, בעיקר בהפריה חוץ גופית, מכינים את האשה על ידי כדורים, על מנת שהביוץ שלה יהיה מקסימלי. אצל נשים מסוימות הטהרה קודמת לביוץ ואצל אחרות יהיה הביוץ קודם שנטהרו. הרופאים אינם ממליצים (בלשון המעטה) לוותר בשל כך על ההפריה, משום שכידוע אין ההורמונים טובים לגוף, והם גורמים נזקים גדולים, ועדיף לקחתם כמה שפחות. ממילא נשאלת השאלה אם מותר לעשות הזרעה או לקיחת ביצית מן האשה להפריה חוץ גופית, או אף להחזירה, כאשר האשה נדה וטרם נטהרה.

מדברי הב"ח בשם רבנו פרץ שהבאנו לעיל שכתב כי "כיוון שאין ביאת איסור, הולד כשר לגמרי", ברור שהזרעה באשה קודם שנטהרה (והוא הדין בהפריה) אינה יוצרת בן נידה חס ושלום. אין בוולד כל פגם וכל פסול והוא כשר לגמרי[3].

אבל לא כך עולה מלשון שלטי הגבורים בשם הר"מ באותו ענין ממש, שכתב:

עוד מצאתי שנשאל להר"מ למה אין נזהרים מלשכב האשה כשאינה טהורה בסדינים ששכב בה בעלה, דילמא תתעבר מאותו הזרע ויהיה הוולד בן הנידה… והשיב דכיוון שהוולד הוא בן הנידה הוא כשר לכל דבר, אין חוששין לה ואפילו שהוא פגום.

נמצא, כי לדעתו, בן שנולד מהזרעה בזמן שהאשה נידה, נחשב בן הנידה והוא פגום. אלא שאין חוששין למשכבה על סדינו של בעלה כשהיא נידה, משום שאף שהוא פגום אין בו כל פסול והוא כשר לכל דבר, והחשש שתתעבר מסדין הוא אפסי. אבל להזריע לכתחילה בן פגום נראה שאין להתיר.

מאידך, יש לומר, שכיוון שאין הוא פסול והוא כשר לכל דבר, למה שהדבר ייאסר? ולא עוד, אלא כיוון שהאדם מצווה לעסוק בפריה ורביה, ואי אפשר באופן אחר, כלום בשביל פגם זה יימנע ויבטל המצווה?

צא ולמד מהויכוח שהיה בין חזקיהו המלך לישעיה הנביא (ברכות י, ע"א):

בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: "כה אמר ה': צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה". מאי כי מת אתה ולא תחיה? מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקא מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד, ומאי דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד.

אתה הראית לדעת שהמצווה מוטלת על האדם בלא להשגיח בפגם שיהיה בילדיו. ויש לדחות, משום ששם נתבקש חזקיהו לעסוק בדרך כל הארץ ועל פי המצווה וחזקיהו נמנע שלא כדין. אבל בנדון דידן, האדם עסק בזה בדרך כל הארץ ולא זכה לפריה ורביה וכעת הוא מבקש לעסוק בזה שלא בדרך כל הארץ, כאשר יודע שיהיה פגם בילדיו, וזה לא הותר.

זאת ועוד, היות וקיימא לן כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, הרי שיראת שמים היא דבר התלוי בבן, ואין סיבה אמיתית למניעת האב לעסוק במצוות פריה ורביה. אדרבה, יעסוק ויבקש רחמים שהילדים יהיו יראי שמים, וכמו שאמר חזקיהו לישעיה (שם):

הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מינאי בנין דמעלן.

ברם כאן מדובר הרי בפגם רוחני שנקבע מראש, וממילא מניין שיהא מותר לגרום זאת? לכן צריך עיון אם על פי שלטי הגיבורים בשם ר"מ יהא מותר להזריע בעת נידתה.

עוד קשה, על פי ברכי יוסף (אבן העזר סימן א אות יד) שמצטט כתב יד ובו פסקים למהר"ר שלמה מלונדון, ועל-פיו:

אין אשה יכולה לרחוץ ביום נידתה במרחץ שרחץ בו בעלה, שמא תתעבר ויהא הוולד בן הנדה.

בניגוד לרבנו פרץ שהתיר לישון על סדין משום שהוולד ללא פגם ומהר"ם שהתיר לשון על סדין אך טען הוולד פגום, הרי שרבי שלמה מלונדון אסר לרחוץ במרחץ של בעלה קודם טבילה, וכל שכן יאסור הזרקת זרע בימי נידתה.

נמצא, כי רבנו פרץ מתיר וודאי, רבי שלמה מלונדון אוסר וודאי ובדעת שלטי הגיבורים בשם ר"מ צריך עיון, אם היתרו בסדין הוא מחמת החשש הרחוק וממילא יאסור בהזרעה, או היתרו בסדין הוא משום שהפגם של בן הנדה אינו יוצר פסול, שאז יש מקום לומר שיתיר גם בהזרעה. מכל מקום נשארנו בספק כיצד נכריע במחלוקת שלפנינו.

את הקושי פתר לנו על נקלה הראשון לציון, מרן הגר"ע יוסף שליט"א (שו"ת יביע אומר חלק ב, אבן העזר סימן א) שכתב:

שכהאי גוונא דנדון דידן שאי אפשר לעשות כן אלא בתוך ימי ליבונה, אין להחמיר. כיוון שדעת רבנו פרץ וכל גדולי אחרונים שהוולד כשר לגמרי, כדאים הם לסמוך עליהם, דרבנו פרץ רב מובהק ומפורסם טפי מהרב שלמה מלונדון. ובכהאי גוונא סמכינן אמרי דתלמודא טפי, כידוע בכללי הפוסקים.

דבריו זקוקים בירור משום שאם הר"מ שמביא שלטי הגיבורים הוא מהר"ם מרוטנבורג, רבם של כל בני הגולה ומורם של הרא"ש, המרדכי והגהות מימוניות, ודאי שהוא רב מובהק ומפורסם טפי מרבנו פרץ. ברם לא ברור אם הוא אכן מהר"ם מרוטנבורג וייתכן מאוד שנפלה טעות סופר וגם שלטי גיבורים כתב דבריו בשם ר"פ (רבנו פרץ) ויש כאן שתי נוסחאות בדבריו. בנוסף, אין זה ברור שר"מ יאסור בנדון דידן, כאמור לעיל, וממילא אין להחמיר. ונראה עוד להקל מטעמו השני של הגר"ע יוסף שכל גדולי האחרונים ציטטו את הב"ח בשם רבנו פרץ והסכימו עימו, וכך נקבעו הדברים להלכה. ולכן יש להקל טפי מהגרע"י שליט"א, שהוא כתב להקל רק כאשר "אי אפשר לעשות כן אלא בתוך ימי ליבונה". ולעניות דעתי נראה להתיר בכל שעת דחק והיינו גם כאשר היא יכולה בחודש אחר להיות טהורה קודם הזרעה, אם הכינו אותה בתרופות וכדורים והביוץ תקין והיא עדיין לא נטהרה, יזריעו בחודש זה.

גם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (נעם א) פסק:

מותר ליקח מזרע הבעל ולעשות הזרעה מלאכותית באשתו גם בימי נידתה, אם אי אפשר בזמן אחר.

וכאמור נראה שבוודאי אם אפשר בקלות אחר שתטהר, לא יזריעו קודם. אבל אם קיים קושי, ואפילו רק בפעם זו, יכולים להזריע בימי נידתה. וכן נראית דעת האגרות משה (אבן העזר חלק ב סימן יח) שכתב שאין בכך כל איסור וכל פגם.

כאשר מדובר בהפריה חוץ גופית, בדרך-כלל ניתן להקל יותר. משום שגם אם יוציאו את הביצית מן האשה בזמן נידתה, ההפריה נעשית מחוץ לגופה, וממילא אין נראה שחל על זה שם נידה כלל. בדרך כלל אף עוברים יומיים (עד שלושה) עד שמחזירים לרחמה את הביצית המופרית, ועד אז בדרך כלל היא מספיקה להיטהר. אף אם לא תספיק, צריך עיון אם יש נפקא מינא בכך, דכי אשה שנטמאת אחר שהרתה, ייחשב וולדה כבן הנדה? או אף אשה שילדה בטומאה, לא שמענו שבנה ייחשב כבן הנידה. מאידך גיסא ייתכן שחשיבות הטהרה של האשה היא בזמן ההשרשה, ולכן יש חשיבות לכך שהאשה תהיה טהורה. ואם כן, אזי הוא הדין באם פונדקאית, אף היא צריכה להיטהר קודם שיעבירו אליה את הביצית המופרית וצריך עיון. וממילא צריך עוד עיון באם פונדקאית נכרית.

זרע מאיש אחר (יהודי)

בתורה צווינו (ויקרא יח, כ) לאמר:

ואל אשת עמיתך לא תיתן שכבתך לזרע לטמאה בה.

משמע כי עיקר האיסור הוא נתינת הזרע ולא עצם הפעולה. ויעוין בפירושו של האבן עזרא לפסוק שכתב:

ידענו כי המשגל נחלק לשלושה חלקים. האחד לפריה ורביה בלא תאוה, והשני להקל מלאות הגוף והשלישי לתאווה הנמשלת לתאוות הבהמה. ואחר שאמר הכתוב לזרע, הנה היא אסורה איסור חמור.

נראה כי כוונתו שאפילו לסיבה הראשונה שהיא פריה ורביה, שאין בה כל תאווה, אפילו הכי אסור. האם אסור בגלל שהעברת הזרע אסור, או בגלל הביאה, ואין העברת זרע ללא הסיבות האחרות? מלשונו משמע שאפילו העברת הזרע לבד אסורה, גם אם לא היו נוספות לה התאוות.

כך הבינו גם הרמב"ן (שם) והוסיף:

אפשר שאמר 'לזרע' להזכיר טעם האיסור כי הזרע למי הוא, ויבואו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם.

ובדומה לזה פירש בספר החינוך (מצוה לה):

משרשי מצווה זו... רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא, ולא יתערבו זה עם זה. ועוד ימצאו כמה הפסדים בניאוף שיהא סיבה לבטל כמה ממצות האל עלינו וצוונו בכבוד האבות, ולא יוכרו לבנים עם הניאוף. ועוד יהיה כשלון במה שנצטווינו גם כן שלא לבוא על האחות ועל הרבה נשים, והכל יעקר בסיבת הניאוף שלא יכירו בני האדם את קרובותיהן.

מכל הסיבות האלה ברור שיהיה אסור לקבל זרע מאיש אחר לרחמה של אשה נשואה (אלא שצריך עיון, אם לוקחים זרע מבנק הזרע, שאדם הפקיר זרעו, ייתכן שאין הוא מתייחס אליו, וממילא לא יהיו כל הכשלונות האלה. אבל מדברי הב"ח בשם רבנו פרץ וכן בשלטי הגיבורים בשם הר"מ שהובאו לעיל, עולה שאפילו זרע בסדין מתייחס אל הפולטו ועיין להלן).

אתה הראית לדעת כי על פי פירושיהם של שלושת גדולי עולם אלה: אבן עזרא, הרמב"ן וספר החינוך וכן עולה מפשט הכתוב, יהיה אסור באיסור תורה לקבל תרומת זרע מאיש זר.

הפוסקים דנו גם בסוגיית נתעברה באמבטי בהשוואה למשנה שבמסכת כתובות, שם (יג, ע"א) שנינו:

היתה מעוברת ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? - מאיש פלוני וכהן הוא. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת. ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה.

לפי רבי יהושע צריך עיון איך הגמרא (חגיגה טו, ע"א) ביקשה להתיר בתולה מעוברת לכהן גדול, והלוא חיישינן שהיא מעוברת לפסול לה. על כרחך, אם עיברה באמבטי לנתין ולממזר אינה נפסלת. אם כן, משמע כי כאשר אדם מזריע זרעו באמבטי הוא מפקיר את זרעו וממילא אין היילוד נחשב כבנו. או אולי משמע שאין זר פוסל אלא בביאה ואם אין ביאה אין איסור. מכאן יש ללמוד לגבי קבלת זרע מתורם זר. אם נאמר שאין פוסל אלא בביאה - אין בכך איסור. אך אם נאמר שהמזריע באמבטי נחשב כמפקיר את זרעו, יש לחלק בין נתינת זרע ישירה, שאז אינו מפקיר את זרעו, היילוד הוא בנו ויש לחשוש שמא יישא את אחותו, לבין לקיחת זרע מבנק הזרע, דמחד גיסא נחשב כמפקיר את זרעו ושרי להשתמש בו, ומאידך אינו דומה למזריע באמבטי, לפי שכאן ידע שישתמשו בזרעו כדי להפרות אשה, ואם לא הפקיר את זרעו הרי שהיילוד ייחשב כבנו ולכן אסור.

ברם בב"ח בשם רבנו פרץ ובשלטי הגיבורים בשם המהר"ם (וכל שכן לפי רבי שלמה מלונדון) מבואר שלאשה אסור לישון על סדין של אדם זר, שמא ייכנס בה זרעו ותתעבר וחיישינן שמא יישא אחותו, ולא אמרינן שהפקיר את זרעו. על כרחך הטעם שאין חוששים שמא מנתין וממזר נתעברה אינה משום שהפקיר את זרעו באמבטי, אלא שרק משום ביאה הם פוסלים. הזרע בכל אופן נחשב כזרע האב ולכן בנידון דידן יש לאסור מחשש שמא יישא איש את אחותו. או שמא יש לומר מאיש פלוני וכהן הוא ולכן אין חוששים גם באמבטי שמא נתעברה לפסול לה. אבל אם אכן נתעברה לפסול לה, אפילו באמבטי, נאסרת. וממילא יש לאסור תרומת זרע מאיש זר.

המקור לחשש שמא ישא איש את אחותו נלמד ממסכת יבמות. שם (מא, ע"א) שנינו:

היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלושה חודשים, וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהא להם שלושה חודשים.

ובגמרא (מב, ע"א):

בשלמא יבמה כדאמרן, אלא כל שאר הנשים אמאי? אמר רב נחמן אמר שמואל: משום דאמר קרא: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ז) - להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. מתיב רבא... רבא אמר: גזרה שמא ישא את אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאימו, ויוציא את אמו לשוק ויפטור את יבמתו לשוק.

נמצינו למדים כי חז"ל חששו לשמא ישא את אחותו אף במקרים רחוקים וכן חששו לשאר החששות שהזכיר רבא, ולכן יש לאסור על אשה לשכב על סדין של איש זר. וכל שכן יש לאסור הזרעה מאדם זר שעושים על מנת שתתעבר, שיש לחשוש לכל אותן חששות אם יקרה מצב שמזרעו של איש אחד יופרו כמה נשים.

אכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ג סימן כז אות ג) חשש בנידון דידן לאפשרויות שהעלה רבא:

יש בזה שני חששות שנזכרן ביבמות שם, והם: שמא ייבם אשת אחיו מאמו, שיסבור שהוא אחיו גם מאביו, וההורים וודאי לא יגלו לו שנולד משכבת זרע של איש אחר... ושמא יוציא את אמו לשוק, שכולם יסברו שזה בנו של בעלה, והיא תתבייש לגלות את האמת.

ברם, כבר השיב לו הגרש"ז אוירבך[4] (נועם כרך א):

נראה דהחשש שיוציא את אמו לשוק לא שייך בנידון דידן, שהרי הנדון הוא באשה כשרה שבאה לפנינו לשאול אם מותר לעשות כן או לא, ואינה רוצה כלל לעבור על דברי תורה. וכיוון שכן, מהיכי תיתי נחשוד בה שתינשא לשוק בלא חליצה?... ולא מצינן דחיישי להכי אלא בכהאי גוונא שכך הוא האמת דלא ידוע ממי הוא הולד. אבל בכהאי גוונא שהאשה יודעת, והיא אשה כשרה, מניין לנו לחדש מעצמנו גזרה לחוש דשמא תתבייש לגלות הדבר, וגם לא תוכל לעמוד בניסיון ותינשא לשוק בלא חליצה... גם הנוגע לחשש שמל שמא יחלוץ אשת אחיו מאמו, והיינו דשמא תתעבר אחר כך שתי פעמים מבעלה ויבוא זה לחולצה ויפטרנה לשוק בלא חליצה מאחיו מן האב. גם בזה נראה לעניות דעתי דכיוון שהבעל והאשה יודעים, ואפשר נמי לגלות הדבר לבית הדין וגם רחוק מאד ולא שכיח שתתעבר מבעלה, זה ששהתה עמו כמה שנים ולא ילדה, אין זה כלול בגזרת חז"ל.

כך כתב גם באגרות משה (אבן העזר חלק שני סימן יא):

מה שיש לחוש שמא ימות בעלה ותצטרך חליצה ויחשבו שהוולד הוא מבעלה ויפטרוה להינשא לשוק בלא חליצה... נראה ברור שלא נאסר מחשש זה אלא להינשא בתוך שלושה חודשים ממיתת וגירושי בעלה, ששום אדם אינו יודע. אבל לא מצינו שאסור לגדל יתום מחשש זה שיאמרו שהוא בנם. וכן מותר לישא אשה עם בנים ובנות קטנים, או אשה מותרת להינשא למי שיש לו בנים קטנים שמגדלים אותם כאב ואם, ולא חששו לשמא יאמרו שהוא בנם... והטעם דכיוון שידוע להם שאינו בן של בעלה אלא שלה, תדע שצריכה חליצה, ולא תינשא לשוק בלא חליצה אם חס ושלום ימות.

משום כך כל הפוסקים אסרו לקבל תרומת זרע מיהודי. רובם אסרו מחשש אבחנה, שמא ישא אח את אחותו, ולמדו כן מן הגמרא ביבמות (לעיל) ומהגהת הסמ"ק. ראה בשו"ת שרידי אש (חלק ג סימן ה) שדן בשאלה זו:

קוטב השאלה היא אם דין ממזרות תלוי בביאת איסור שיש עליה כרת, או תלוי רק בביאת איש שחייבים על ביאתו כרת... והכרת הוא רק סימן לאיש הבועל אבל לא לביאה עצמה... בנדון דידן אין זו ביאה כלל, ואם כן אין לנו להחמיר נגד הכרעת הגהות הסמ"ק והמשנה למלך הנ"ל... וראה מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות סנהדרין פרק ז, וכן בהוריות פרק ב שאין לשכבת זרע בעריות שום שייכות להוסיף או לגרוע איסור והעיקר תלוי בהכנסת עטרה. משמע שרק על-ידי ביאה נאסרת... ברם יש לאסור לאשת איש שתביא לרחמה זרע של איש אחר שהוא מעשה כיעור ותועבת מצרים. ואף על גב שאינו דומה לנשים המסוללות זו בזו[5] לפירוש הריב"ן הנ"ל, דהיינו שמטילות שכבת זרע של בעליהן דמיקרי פריצות, דהתם יש בזה מעשה ניאוף של חיכוך בשר בבשר, מה שאין כן הכא... אבל סוף סוף יש כאן מקום למכשולים רבים: שהבן הנולד יחשב לבן בעלה ויפטור אותה מחלציה ויבום שלא כדין, (וכן) שאשת הבעל הזר שממנו נלקח הזרע ואין לו בנים אחרים תהיה זקוקה ליבום, ובמקומות שנוהגים בייבום תתייבם גם כן, בעוד שאליבא דאמת יש לו עוד בן מאשה זו שנתן לה זרעו, והחשש היותר גדול שאח ישא את אחותו.

אך הנה יש פוסקים שכתבו שיש איסור תורה וחשש ממזרות גם בדין של הזרעה והפריה. עיין במאמרו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל (נעם כרך א)

תנו ביבמות מט ע"א: "איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא בלא יבוא, דברי רבי עקיבא. שמעון התימני אומר: כל שחייבים עליו כרת, והלכה כדבריו". ומבואר בגמרא דשניהם למדוה מהא דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו וסמיך ליה לא יבוא ממזר בקהל ה'. אלמא מהני הווי ממזר. וראיתי לגדולי אחרונים שכתבו דלפיכך אין הוולד ממזר אלא אם כן היתה גם יצירתו בעבירה על-ידי ביאת איסור דומיא דאזהרת אשת אביו. אבל... על-ידי הזרעה מלאכותית אין הוולד ממזר. אולם לעניות דעתי אין זה כל-כך פשוט, דבשלמא אם היה כתוב בתורה שהבא על אשת אחיו בניו ממזרים, היה שפיר משמע כדבריהם דבביאת איסור תליא מילתא, אבל כיוון שרק מהסמיכות הוא דילפינן ליה, יכולים שפיר לומר דלא בא הכתוב אלא לגלות דכל וולד הנוצר מזרע בליל של איש ואשה דלא תפסי בהו קידושין, ואשר אם יבוא עליה כדרך כל אדם יתחייב כרת, הוא נקרא ממזר. ומה שתלה הכתוב באיסור ערווה וחומרא דכריתות הווי רק סימן והגדרה לדעת את שיעור גודל המרחק והזרות שבין האיש והאשה...

עתה נבאר בעזרת ה' דמוכח מהתוספות דענין ממזרות לא תליא כלל בביאת איסור. דביבמות (טז ע"ב ד"ה קסבר) הקשו למאן דאמר גוי ועבד בהא על בת ישראל הוולד ממזר, וזה לשונם: "בשלמא מעבד הוי ממזר דעבד איכא לאו, אלא מגוי אמאי הוי ממזר. בית דין של שם גזרו, ומדאורייתא ביאת היתר הוא ?! ויש לומר... כיוון דלא תפסו בה קידושין הוי ממזר... הרי להדיא דלא תלוי כלל אם ביאתו לעולם היתה על-ידי ביאת איסור או היתר, אלא תלוי בזה רק אם הוא בא ממי שקידושין תופסים בה או לאו. וכמו כן בהזרה מלאכותית, אף על גב דליכא ביה כלל שום ביאה...

הנה מה שכתבו האחרונים לענין נתעברה באמבטי או בהזרעה מלאכותית שאין הוולד ממזר, עיקר יסודם הוא ממה שכתב הב"ח... ולכן רחש לבי לומר דמה שכתבו התוספות אף-על-גב דהוי ביאת היתר אפילו הכי הוולד ממזר, היינו דווקא לרבי עקיבא... ולכן אליבא דידיה צריכים שפיר לומר חידוש זה דכל הענין של תפיסת קידושין הוי רק סימן וגילוי מילתא לדעת שהם שני מינים, ולא תליא כלל בביאת איסור. מה שאין כן לדידן דבעינן נמי איסור ערווה, שפיר אמרינן שרק בביאת איסור תליא מילתא... אולם לא מסתבר כלל לחדש. דרבי עקיבא ורבנן פליגי נמי בהא... וכיוון שכן... אית לן וודאי למימר דמרבי עקיבא נשמע גם לרבנן שהענין של ממזרות לא תלוי כלל בביאת איסור, ואפילו בלא שום ביאה כלל... כיוון שיצירת הוולד הוא מאיש ואשה שהתורה עשאן כשני מינים נקרא ממזר... ואף שיודע אני שמכח קושיות ופירוקים אי-אפשר לברר הלכה חמורה זו. מכל מקום כל כוונתי רק לומר דלדעת התוספות קרוב לוודאי שהוולד ממזר, וממילא אי-אפשר לסמוך לקולא על דברי רבנו פרץ.

ולכן הסיק:

איסור גמור להזריע מזרע של איש אחר לתוך אשת איש שמא ישא אחותו. וגם נראה לי שהוולד הנולד מהזרעה זו הוא ספק ממזר.

על כך חלק באגרות משה (אבן העזר חלק א סימן י):

הוולד כשר, שממזרות היא רק כשהיה על ידי ביאה... וכידוע שבן סירא נולד כן... וכן בב"ח שהביא בשם רבו פרץ, דכיוון שאין כאן ביאת איסור, הוולד כשר לגמרי.

אף שאיני כדאי, יש להוסיף כי ראייתו של הגרשז"א זצ"ל מהתוספות אינה מוכחת, דסוף סוף מדובר שם בביאה, ואף שאינה ביאת איסור, כיוון שמדובר בבליל זרע שבא על ידי תשמיש, הווי ממזר. דשם ממזרות הוא ערבוב זרע, אך תנאי בממזרות היא ביאה, ושם מתרחש השם והתנאי. לעומת זאת, בנדון דידן, מתקיים ערבוב זרע, אך אין מתקיים התנאי שיהא זה על ידי ביאה בקירוב בשר, ולכן אין עליו שם ממזר, ומכל מקום אין ראיה מהתוספות. וכיוון שרבנו פרץ רב מובהק הוא להלכה יותר מהתוספות שהם פרשנים, וכל אחרונים הביאו את דברי הב"ח בשם רבנו פרץ, וודאי עליהם יש לסמוך, ואין לאסור את הוולד כלל וכלל, אבל את המעשה יש לאסור לכולי עלמא מחשש שמא ישא אח את אחותו.

עיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן ה) שמביא מן המדרשים בתחילת פרשת נשא:

אמרו רבותינו בשם רבי הונא אביו של רבי אחא: הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות. אמרו לו: על תשעה אנו מודים, כיצד. על אנכי - שכל הנואף אשת חברו כופר בהקדוש ברוך הוא... לא תישא שם ה' אלהיך לשוא - שהוא נואף ונשבע על שווא שלא עשה, כבד את אביך - שהמנאפת מתעברת ממנו, ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת. והעובר גדל… ועובר בשוק ומכה את הנואף שנתעבר ממנו, כסבור שאינו אביו והוא אביו. לא תרצח - שהנואף נכנס על-מנת שאם יתפס יהרוג או יהרג, לא תנאף - ודאי שהוא נואף. לא תגנוב - שהוא גונב מקור חברו… לא תענה ברעך - שמעידה עדות שקר לבעלה ואומרת שממך אני מעוברת. לא תחמוד - שהנואף חומד אשת חברו… אלא זכור את יום השבת, כיצד הוא עובר עליו? אמר להם: אני אומר לכם, פעמים שבעל הסוטה כהן ואשתו כוהנת, וישראל נואף ובא עליה והיא ילדה ממנו. סבורים בו שהוא בן כהן, ועומד אותו תינוק ומשמש בבית המקדש ועורך עצים ומעלה עולות ונמצא מחלל את יום השבת.

והנה כבד את אביך וזכור את יום השבת משותפים גם למקבלת זרע מאיש זר. אמנם ספק רב אם משום חשש רחוק זה היה מקום לאסור תרומת זרע לאיש ואשה שלא זכו לפרי בטן. אבל חשש אח נושא את אחותו הוא חשש קרוב הרבה יותר, ומצינו שחשו לו חז"ל לגבי חדשי אבחנה, וחששו לו הפוסקים אפילו לגבי שכיבה על סדין של איש זר, וכן תניא (יבמות לז ע"ב):

רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שבא על נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהן בא, וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהם קיבלה, נמצא אב נושא את בתו ואח נושא את אחותו, ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה.

ולפיכך יש לאסור תרומת זרע מאיש זר.

 

תרומת זרע מגוי

בשו"ת שרידי אש (חלק ג סוף סימן ה) כתב:

לכאורה יש מקום להקל בזרע שנלקח מגוי שהבן הולך אחריו, ואין מקום לחשש של אח נושא אחותו. אבל שאר החששות שמנינו לעיל שיפטור את אשת בעל אמו מחליצה יש לחשוש גם בזרע שנלקח מגוי.

אבל כבר כתבנו לעיל שהגרש"ז אוירבך והאגרות משה דחו את לימוד חובת החשש במקרה זה מדין חדשי הבחנה ולכן נראה שיש מקום להקל.

כך אכן כתב הגרשז"א זצ"ל (נעם כרך א):

אף שאך למותר הוא להרבות דברים על הכיעור והזוהמה שבדבר זה. וכמו שכתב החינוך (תקס): "אין ספק כי טבע האב צפון בבן וגם אמרו: "כי תולדת הרע בבנים, התחלתה תהיה מהמוליד", ואפשר שנכון להרחיק מן הכיעור ולא לדון כלל בדבר שיכול חס ושלום לגרום להכניס זרע מרעים בכרם ה' בית ישראל. אך היות שבשביל רוב הנשים הבאות לשאול על-כך והנכונות לפעולה זו, הרי זה ממש שאלת חיים כיוון שאי-אפשר לעשות הזרעה מישראל…

כבר הוכרע הדין דגוי הבא על בת ישראל בין פנויה ובין אשת איש - הוולד כשר ואין צריך גירות (אוצר פוסקים סימן ד אות י) אך נפסק בשולחן ערוך (שם, סעיף יט) שהוולד פגום לכהונה, ונמצא דיש לחשוש שמא תלד בת ותינשא לכהן באיסור... אף על פי כן נראה לעניות דעתי דבהזרעה מלאכותית אפילו באשת איש גם לשולחן ערוך אין הוולד פגום... כיוון שכל העניין של חללות הוא דבר הנעשה בגוף האשה, ולכן בעינן דווקא שכיבת אדם... כמו כן נראה דאם האשה כוהנת או לוויה, שפיר יהיה הוולד כמותה, אך על פי שהזרע הוא מגוי.

ולכן סיכם:

אם הזרע הוא מנוכרי, אף שמכוער מאוד לעשותו… וגם הוי "הזרעה שלא בקדושה" אולם מעיקר הדין אפשר דלא אסור לעשות כן גם באשת איש, והוולד הנולד מהזרעה זו אין צריך גירות, והוא ישראל גמור בלי שום חשש ממזרות, ואף לא פגום לכהונה.

כך כתב גם באגרות משה (אבן העזר חלק א סימן עא):

דין זרע אחר מפורש לאיסור בט"ז שהביא משם רבנו פרץ שאשה צריכה להיזהר מלשכב אסדינים… אבל מכיוון שהטעם מפורש שם שהוא מדין גזירה שמא ישא אחותו מאביו, יש להתיר בזרע של נכרי, שכיוון שהוולד יהיה ישראל כיוון שאימו ישראלית, אין לחוש לכלום דאין לו ייחוס לאב הנכרי, אף אם היה דרך ביאה, וכל שכן שאינו דרך ביאה אלא מאבטי.

וכן כתב (שם סימן י):

שמא אין שייך כלל לבעל הזרע, שלא נקרא בנו.

אמנם כמה מגדולי הפוסקים החמירו בזה. ראה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן ה) שכתב:

הכא, הגם דלא שייכא הגזירה שמא ישא אחותו מאביו, מכל מקום יש להקפיד מדין עירוב זרע הבא ממקום אחר… וכטעמא דשמואל בהבחנה דאמר קרא ולזרעך אחריך, ופירש רש"י: שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו… ועוד יש לומר… דאין להרבות פגומים בני נכרים מזרע שנזרע שלא בקדושה… ופשיטא שבהיתרים כאלו גורמים לשכינה שתסתלק מישראל חס ושלום, דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחה מיוחסת. ויסלק חס ושלום את עדותו מעלינו.

וראה גם בציץ אליעזר (חלק ט סימן נא) שהאריך להחמיר. גם הגר"ע יוסף שליט"א (יביע אומר חלק ח, אבן העזר סימן כא) פסק בקצרה:

מעולם לא רצינו להזדקק לעצה זו כלל, ואסרנו הדבר בהחלט.

אבל כבר אמר לי מורי ורבי הגר"א ליכטנשטיין שליט"א שפסקם של הגרש"ז אוירבך זצ"ל והאגרות משה זצ"ל אינו צריך בדיקה, ולזוג המבקש זאת יש להתיר.

תרומת ביצית או אם פונדקאית

כשם שדנים אנו אם יכול איש זר לתרום זרע לזוג בו לבעל יש בעיות פריון, כך יש לדון גם בשאלה אם אשה יכולה לתרום ביצית לאשה שלא זכתה לפרי בטן משום שאינה מבייצת.

שאלה זו נידונה בדרך כלל באחד משני מקרים. הראשון - שתי נשים שעברו טיפולי פריון, האחת מצליחה להשיג כמות גדולה של זקיקים (ביציות מפותחות) וחברתה, אף שקיבלה כמות מוגברת של הורמונים לא בייצה. או אז עשויה המאושרת, שאינה זקוקה לכמות כה גדולה של זקיקים, להתבקש לתרום ביציות לחברתה.

השאלה ההלכתית היא מי האם של הוולד (שיוולד בעזרת ה'). כלום תורמת הביצית היא האם, או האשה אשר תישא עובר זה ברחמה ואחר תלד אותו היא אמו. אם נאמר שהאם האמיתית (מן הבחינה ההלכתית) היא היולדת, מה טוב, ותותר תרומת הביציות. אך אם נאמר שהאם ההלכתית היא זו שאצלה נוצרה הביצית, הרי שלכאורה אין להתיר תרומת ביציות שמא ישא אח את אחותו, משום שלעולם לא יוודע מי תורמת הביצית. אשה זו יכולה לתרום ביציות להרבה נשים ויוולדו לה בנים ובנות, ועלול להיות מצב שהם ינשאו זו לזה, וכמו שחוששים בתרומת זרע. מאידך יתכן שאין לאסור, משום שבניגוד לתרומת זרע בה מייצר הזרע יכול להפרות הרבה מאוד נשים ואינו זקוק למאמץ גדול על מנת לתרום את זרעו, הרי שתורמת ביצית עוברת תהליך של פריון ואת הביצית מוציאים ממנה בהתערבות כירורגית. ממילא אין כאן חשש גדול כל כך לריבוי בנים לאם אחת. ברם, יותר נראה לאסור, משום שמה לי הרבה ומה לי מעט, והלא אסרו מטעם חשש זה שאשה תשכב על סדין של אדם זר, אף על פי שהסיכוי שתתעבר מכך הוא כמעט אפסי. ועוד, שאם נתיר תרומת ביציות עלול להתפתח מסחר בביציות, היינו שנשים שמבייצות בקלות ואינן רוצות לילד יסכימו כל חודשיים לעבור תהליך פריון, ייצרו זקיקים טובים וימכרו אותן לנשים המתקשות לבייץ.

ברם עדיין צריך עיון אם אכן יש לומר שתורמת הביצית היא האם, כי מאי שנא מתורמת רחם או שחלה, שמרגע שהשתילו את האבר בגוף חברתה, האבר הופך להיות חלק ממנה ואין לו עוד שום זיקה לתורמת, וכל ביצית שתיווצר בו מעתה ואילך הוא של מקבלת הרחם (או השחלה). מדוע איפוא תרומת ביצית שונה, מדוע לא נאמר כי ברגע שמסרה את הביצית פגה זיקתה אליה, וברגע בו הושתלה ברחמה של חברתה, הרי היא כאיבר מגופה של חברתה, שלה הוא לגמרי. אלא שיש מקום לומר זאת אם היו משתילים את הביצית בלבד (וגם אז צריך עיון רב), אבל אם משתילים ביצית מופרית, אזי שם עובר כבר עליה, ועובר זה שייך למייצרת הביצית. אמנם, גם טענה זו זוקקת עיון, לפי שבמסכת בכורות (כא, ע"א) למדנו שיצירת הוולד האשה ארבעים יום ופירש רש"י:

המפלת אור לארבעים יום צריכה לישב ימי טומאה וטהרה, בציר מהכא מיא בעלמא הוא.

אם כן, אין על הביצית המופרית שם עובר ומדוע שלא נאמר שההשתלה באשה הופכת אותה לחלק ממנה והיא אמו? ויש לומר דיש להבחין בין השתלת איבר, שהופך להיות חלק מגופו של האדם, לבין השתלת ביצית שאיננה חלק מגופה, וצריך עיון.

מקרה אחר בו שאלתנו עומדת למבחן הוא הקרוי אם פונדקאית. אשה שאינה מצליחה להרות או שאינה מצליחה לשמור על הריון, מבקשת שאת העובר המשותף לה ולבעלה, שנמצא ברחמה או במעבדה, תישא אשה אחרת - פונדקאית מלאחר ימי ההריון הראשונים ועד הלידה. ושוב עולה השאלה: מי האם? אם נאמר שהאם היא מייצרת הביצית, הרי שאין כל בעיה באם פונדקאית, שכשמה כן היא - פונדקאית - לתקופת ההריון בלבד. אבל אם נאמר כי האם הפונדקית היא האם על פי ההלכה, הרי שיש מקום לאסור את הפונדקאות, משום שבדרך-כלל אין נודע מי היא, ויכול לקרות מצב בו ישא אח את אחותו. אלא שאשה יכולה להיות פונדקאית מספר פעמים קטן, וייתכן שאין מקום לגזור איסור על כך.

ניתן גם להבחין בין אם הושתלה הביצית המופרית מן המבחנה, שאז האם "הביולוגית" היא בעלת ביצית בלבד, לבין אם הוצאה הביצית המופרית מהאם הביולוגית (ורק אז הושתלה ברחמה של הפונדקאית) שאז אותה אשה היא גם אם העובר, ואולי אף היולדת, שהרי הוצא מרחמה עובר, ואז ייתכן שלכולי עלמא יש לראות בפונדקאית, פונדקאית בלבד, וצריך עיון.

נמצא כי תוקף שאלתנו חד הוא: כלום האם ההלכתית היא מיצרת הביצית, משום שהביצית היא כמו זרע האב, ומהחיבור ביניהם נוצר העובר ומתחלק, או שמא האם ההלכתית היא זו שנושאת את העובר ברחמה במשך תשעה ירחים, ממנה הוא אוכל ומכוחה הוא מתפתח, היא היולדת אותו וממילא היא אמו.

בפשטות יש לומר כי העובר שייך לבעלת הביצית, הלא כך שנינו (נדה לא, ע"א):

תנו רבנן שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין, והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראות העין ושמיעת האוזן ודיבור פה והילוך רגליים ובינה והשכל.

נמצא כי חלקם של ההורים מתחיל בהזרעה, ובהזרעה לכולי עלמא הביצית שייכת למבייצת (אלא אם השתילו לה ביצית לא מופרית, שאולי יש מקום להחשיבה כחלק מגופה של מקבלת הביצית). לגמרא זו מצאנו מקבילה בזוהר הקדוש (פרשת יתרו) שם נאמר כי כיבוד אב ואם הוא משום שהילד נוצר מטיפת האב ומטיפת האם:

בגין דאיהו מתרין טיפין דמנהון נוצר בר נש. מטיפה דאבוה חוורן דעיינין וגרמין ואיברין, ומטיפה דאימיה שחור דבעיינין ושערא ומשכא ובשרא.

ממילא ברור כי הילד הוא בנה של המבייצת והיא אמו.

עוד למדנו (נדה טז, ע"ב):

דרש רבי חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טיפה זו - מה יהא עליה? גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני.

נמצא כי התכונות של העובר נוצרות מן הטיפה המופרית, וזו שייצרה את הביצית היא אמו. וכך גם מובא במסכת סנהדרין (צא ע"ב):

אמר ליה אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי נתנה לאדם, משעת פקידה (רש"י - משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום… מיד נזרקת בו נשמה וחיות) או משעת יצירה (רש"י - שנקרם כולו בבשר וגידים ועצמות) אמר ליה: משעת יצירה. אמר ליה: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלושה ימים בלא מלח ואינה מסרחת (רש"י - והכי נמי אילו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה, היאך תתקים הטיפה שלא תסרחי במעיה. וכיוון שטיפה מסרחת שוב אינה מולדת) אלא משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר ופקודתך שמרה רוחי.

אפשר והיינו אומרים שהעובר נוצר משעת יצירה, מקום היווצרותו במעי האם הנושאת אותו בהריון והיא אמו. אבל אחר שנקבע כי הנשמה ניתנת בשעת פקידה, טרם היותו ברחמה של זו שנושאת אותו בהריון, אלא הוא בקרב בעלת הביצית או במבחנה מיד אחר שהוצא מהאשה המבייצת, הרי שהיא אמו.

בדומה לכך שנינו במסכת עדויות (פרק ב משנה ט):

הוא היה אומר: האב זוכה לבן בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובשנים.

ופירש הרמב"ם:

לפי שכאשר הוא קרוב לו במזגו, הרי ימי חייו יהיו קרובים לו בלא ספק.

ופירש רבי עובדיה מברטנורא:

לפי שקרוב טבע הבן להיות כטבע האב.

ונראה שהוא הדין באם - האם הביולוגית היא יוצרת הביצית והיא גם האם ההלכתית.

כן דעת הרב הראשי לישראל הגרש"ז גורן זצ"ל (מאמר בעיתון 'הצפה') וכן כתב הרב ד"ר איתמר ורהפטיג (תחומין ה):

בסברא נראה לי כי ההורה ממנו נלקחת הביצית ראויה יותר להיחשב האם. הילד נוצר מתרכובת זרע האב וביצית האם, והם המשפיעים על תכונותיו, ראה נדה לא… התפתחות הוולד בבטן האם אינה אלא מקום גידולו, וכיום חלק מתהליך זה יכול להיעשות במעבדה. גם אם נאמר כי תרומת האם המגדלת בביטנה עולה על זו של המעבדה, עדיין אין היא אלא בגדר תוספת לגרעין שכבר נוצר בהריון.

כך עולה גם ממסקנת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א (תחומין טז):

למעשה מסתבר יותר לומר שהייחוס תלוי בביצית של האם הטבעית, ולא ברחם של האם היולדת.

לכאורה יש להוכיח להיפך ממסכת מגילה (יג, ע"א), שם מסופר על אסתר שאין לה אב ואם:

עיברתה - מת אביה, ילדתה - מתה אימה.

ופירש רש"י:

נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה להיקרות אב. וכשילדתה מתה אימה ולא נראית לקרות אם.

משמע, כי אם נקראת משעת לידה, ולא קודם! וזו אמת ודאי כאשר מדובר באם אחת. אולם כאשר מדובר בשתי אימהות, והשאלה שלפנינו למי שייך הילד, הרי כאן העובר שייך לאחת, והיא הראשונה, וממילא הוא אינו יכול להיות ילדה של השניה.

מטעם זה אין להביא ראיה מסוגית הגמרא במסכת יבמות (צח, ע"א):

הא דאמור רבנן אין אב למצרי.

ופירש רש"י:

דאפילו היכא דליכא למימר כקטן שנולד דמי, כגון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, דיש לו שאר מן האם כשאר ישראל גמור, ואין לו שאר מן האב.

דבאם אחת הקדושה מתחילה בשעת הלידה ולכן גם מעוברת שנתגיירה אין בניה צריכים להתגייר, כי הקדושה מתחילה בשעת הלידה. מה שאין כן בנדון דידן שהשאלה אינה על חלות קדושה, אלא על שעת התחלת האימהות. ונראה שהיא מתחילה מרגע שיש עובר, עוד קודם השתלה (וכל שכן, הרבה לפני הלידה) וממילא בעלת הביציות היא האם ההלכתית. בדומה כתב הרב ד"ר איתמר ורהפטינג:

נראה שאין הכרח בראייה ממעוברת שנתגיירה. שם מוכח כי לידה יכולה לקבוע אימהות, אך אין זה אומר כי ההריון אינו קובע. אלא ששם עם הגירות נותק הקשר עם האם ההורה ואז לידה קובעת. אך בנדון דידן כאשר העובר עבר מישראלית לישראלית, אפשר שההורה עדיפה ובמיוחד שהיא קדמה.

מעט מחכמי הזמן עסקו בשאלה שלפנינו. בקובץ תחומין (כרך ה) דן בזה הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א. הוא מביא ראיה מרבי עקיבא איגר. בשולחן ערוך (סימן פז סעיף ו) נפסק כי המבשל בשר בחלב שיצא מבהמה לאחר מותה, פטור משום שאין על זה שם של מבשל גדי בחלב אמו, דמתה אינה ראויה להיות אם. והעיר רבי עקיבא איגר:

מסתפקנא בחלב טריפה. למאי דקיימא לן דטריפה אינה יולדת, אם מיקרי אינה ראויה להיות אם ואין בזה (בבישול בשר בחלב טריפה) משום בשר בחלב. ועיין סנהדרין (סט ע"א, רש"י ד"ה אלא) והכי קאמר בן ולא הראוי להיות אב (גבי בן סורר ומורה) והיינו לאחר שלושה חדשים, אחר שהביא שערות, הרי דאב העובר מיקרי אב. הכי נמי יש לומר דטריפה ראוייה להיות אם, דהא יכולה להתעבר, אלא שלא תלד… ומכל מקום יש לומר דלא מיקרי אם אלא אם העובר עומד להוולד, אבל טריפה לא נקראת אם בשביל עובר, כיוון שאין סופו להוולד. אחר כך מצאתי באיסור והיתר הארוך דחלב טריפה הוא בשר וחלב דאורייתא (אם מבשלים בו בשר) דראוייה להיות אם, דאם היתה קודם מעוברת ראוייה להוליד אחר שנטרפה… וצריך עיון.

הסיק מכאן (לכאורה) הרב גולדברג שליט"א :

לכאורה יש להוכיח מזה שאם נקראת משעת העיבור. ואם כן בשאלה שלנו הוולד מתייחס אחר האם שעיברה אותו.

אך לכאורה נראה להוכיח להיפך. אמנם נקראת אם משעת העיבור, אבל רק בתנאי שיכולה להוליד, אבל אם אינה יכולה ללדת, אינה נחשבת אם. לפיכך בנדון דידן צריך להיות לכאורה שבעלת הביצית אינה נחשבת לאם. ויש לדחות הראייה, דשם אין נפקא מינה אם היא אם, אלא אם הבהמה טריפה. דכל שאינה יכולה ללדת היא טריפה מה שאין כן הכא שהדיון הוא על אימהות, נראה שנחשבת אם משעת העיבור, אף אם אינה יכולה לילד.

עיין גם בנימוקי יוסף (יבמות, תחילת פרק החולץ) שכתב:

אם בשעה שחלץ היה וודאי שלא היתה ראוייה לבוא לכלל לידה, אהני דההוא עיבור כמאן דליתיה דמי.

עיבור שאינו מביא ללידה אינו נחשב עיבור. אך אין משם ראיה לנדון דידן, כי שם לא שם "אם" קובע כי הקמת שם על שם אחיו המת, וממילא, כל שהעיבור לא יביא לידי לידה - חולץ. מה שאין כן בנדון דידן, השאלה היא מיהי אם העובר, וכאן יש מקום לומר שכיוון שיש עובר, בעלת הביצית היא האם.

ראיה נוספת מביא הרב גולדברג שליט"א מהגמרא במסכת חולין (ע, ע"א):

הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס מזה מהו. דידיה פטר, דלאו דידיה לא פטר, או דילמא דלאו דידיה נמי פטר? תיקו!

והרמב"ם (בכורות פרק ד הלכה יח) פסק:

הדביק שני רחמים… הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור, שהרי פטר רחם שלא נפטרה עד שיפטור רחמה וולדה.

נמצא שכאשר וולד שלה נולד וודאי פוטר את הרחם, אך כשהוולד רק עובר דרך הרחם הרי זה ספק. כלום כאן נאמר שהוולד עבר דרך הרחם הראשונה ופטר וודאי את הרחם השניה, או להיפך, הוא פטר את רחמה של הראשונה ודרך השניה הוא רק עבר?

הרב גולדברג הסיק (שם):

אם שהולידה אבל לא היא עיברה, מתייחס הוולד אחר האם היולדת לעניין איסור חיתון בקרובי אם היולדת, אבל מותר בקרובי אם שעיברתו.

גם לדעת הרב כלאב (במאמר שם) היולדת היא אם הילוד, אלא שהוא מגביל זאת למקרה בו -

שתי הנשים יהודיות… אבל ביצה מופרית של גויה שהושתלה ברחם ישראלית או להיפך, בעלת הביצית היא הקובעת את דינו של הילוד להיות יהודי או גוי… כשם שגוי הבא על בת ישראל, הוולד הוא ישראל כי אין יחס בין גוי לישראל, הוא הדין ביחס לאם. אם הוולד אינו ישראל, אין הוולד יכול להתחייב לאימו… נמצא… ביצית של גויה שהושתלה ברחם ישראלית הוולד יהיה גוי, והוא הדין ביצית של ישראלית שהושתלה ברחם גויה, הוולד יהיה ישראל.

הרב עזרא ביק שליט"א (תחומין ז) חלק על שניהם:

נראה שהאם שעיברתו תמיד נחשבת לאם הוולד… הוצאת העובר מרחם הראשונה יכולה לבוא במקום לידה רגילה, וממילא יתייחס העובר אליה מזמן ההוצאה… יש לעיין בהוצאת ביצית לא מופרית מאשה אחת והשתלתה באשה אחרת, או בהפרייתה במעבדה והשתלת הביצית המופרית באשה אחרת… אם ייחשב הוולד כילד של השניה או של הראשונה… גם אם עקרונית מקור הביצית הוא הקובע, ייתכן שעל-ידי ההשתלה נעשתה הביצית חלק מגופת השניה כמו בהשתלת איבר, ורק בהשתלת ביצית מופרית שיש עליו שם עובר, נקבע כבר ייחוסו בזמן ההוצאה מרחם הראשונה. בהפריית מבחנה… אם משתילים אותה ברחם אחר, ייתכן שלא יהיה לעובר אם כלל. כי מצד אחד אין זה ילד של השניה, וגם לראשונה מאחר שלא עיברתו ולא ילדתו לא נקבע אימהות.

כאמור, לעניות דעתי נראה שכיוון שהביצית שייכת לראשונה, היא אמו, גם אם ההפריה היתה במבחנה ומשם הושתלה ברחם האשה השניה. וכן דעת הגר"ש גורן זצ"ל, מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א וכן מסקנת הגר"י אריאל שליט"א.

מצאתי לכך עוד שתי ראיות מעניינות. ראיה אחת הביא הרב יחיאל מיכל שטרן שליט"א, והיא משולחן ערוך (יורה דעה סימן פד סעיף ט):

מיני עופות הגדלים באילן ותלויים באילן בחרטומיהן (היינו עוף שהטיל זרעו בעץ, והעץ הצמיח את הגוזל והגוזל גדל מחובר במקורו לעץ) אסורים משום שרץ השורץ על הארץ.

ובט"ז ס"ק מא כתב דמהרש"ל פסק כמו המרדכי בשם רבנו תם דמותרים בשחיטה, והסכמת הפוסקים כהמחבר. נמצא כי לכולי עלמא אין דינם כפרי והם שייכים למיני העוף. לדעת המרדכי הם לגמרי כעוף, ולדעת המחבר לכל הפחות אין הוא שייך לעץ. נמצא שהולכים אחר בעל הזרע - בעלת הביצית. אלא שראיה זו צריכה עיון, משום שכביכול העוף נתן זרע והעץ מצע או ביצית ואין כאן בכלל שתי "אימהות".

ראיה נוספת היא מדינה ובנימין. במסכת ברכות (ס, ע"א) דרשו חז"ל על הפסוק "ואחר ילדה בת":

מהו ואחר? אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים… אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות? מיד נהפכה לבת.

וכתב המהרש"א (נדה לא ע"א):

הא דנהפכה לבת היינו הזכר בבטן לאה ניתן בבטן רחל, והנקבה שבבטן רחל ניתנה בבטן לאה.

ומפורש כן בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל:

ואחלפי עובריא במעיהון והוה יהיב בנימין במעהא דחל, ודינה במעהא דלאה.

וכן כתבו החזקוני ובעלי התוספות על התורה (בראשית ל כא). מכאן רצו אחרונים להוכיח כי אף על פי שבנימין הוא מביצית של לאה הוא נחשב כבנה של רחל, ומכאן שהולכים אחר היולדת, וכן בדינה. הוכחה זו היא ממקרה הקרוב ביותר לנדון דידן, והיא הוכחה נהדרת, אך דווקא לכיוון ההפוך, עיין בבראשית (מו, י):

ובני שמעון… ושאול בן הכנענית.

ובבראשית רבה וברש"י:

בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא היתה רוצה דינה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה.

והקשה הרב י"ז מינצברג (נעם כרך א עמוד קכט) - והלוא דינה אחותו של שמעון, ואילו הייתה רק אחותו מאביו היתה מותרת לו לאחר גיור, אבל אחותו מאמו אינה מותרת לו לעולם, ואיך נשאה? על כרחך שעל פי דין דינה אינה אחותו מאמו, משום שהיא מביצית של רחל (ומה שנקראת בת לאה, ובנימין בן רחל, משום שהן היולדות, ולאו כולי עלמא ידעי). ומכאן, שעל פי האמת וההלכה אזלינן בתר יצירת העובר, בעלת הביצית היא אמו של הולד, גם אם אחרת ילדתו.

הגר"ש ישראלי זצ"ל (חוות בנימין חלק ב סימן סח) הסיק מהא דמסכת בכורות (לעיל), שעד ארבעים יום אין שם עובר ונחשב כמים בעלמא. ולכן פסק:

על כן הביצית המופרית המוכנסת לרחם האשה, מקבלת לאחר ארבעים יום תורת יצור על ידי האשה שבמעיה נגמרת יצירתו והופכתו לעובר. ועל כן נחשבת האשה לאם העובר, גם אם לא היתה הביצית שלה.

דהיינו, הפונדקאית היא האם לא מכח הפונדקאות או הלידה, כי אם משום שאצלה הפכו המים לעובר, וממילא היא האם.

שיטה זו אינה נסתרת מבנימין ודינה. שם מדובר לאחר ארבעים יום מההריון, והא ראיה שהתפילה לא הספיקה להפוך את העובר מזכר לנקבה, והיה צריך להחליף את העוברים מאם לאם, ולכן שם וודאי בעלת הביצית היא האם וכדאמרן. אבל יתכן שאם היה זה קודם ארבעים יום מההזרעה, הפונדקאית היתה נחשבת לאם.

מכל מקום דבריו של הגר"ש ישראלי זוקקים עיון נוסף, וכי רק בשביל שאצלה הפכו המים לעובר תיחשב כאם? והרי באופן תיאורטי יכול הדבר להיעשות במבחנה, וכי אז לא יהיה לעובר זה אם? ועוד, כיוון שעיקר יצירת העובר הוא בזמן ההפריה, על רגע זה יש לדון ולא על זמן הפיכתו ממים לעובר. והרי ברגע ההתחלקות רואים את היצירה, שהרי זוהי היצירה, ולכן תמיד האם היא תורמת הביצית.

לסיכום, בתרומת ביציות - אם האשה תורמת הביצית היא האם יש לחוש לאסור תרומת ביציות שמא ישא אח את אחותו. ואף שאין הדבר כל-כך מצוי, הרי אסרו לאשה לשכב על סדין של איש זר מטעם זה, וכל שכן בנדון דידן. מאידך, שם לא אכפת לן לאסור, אבל כאן זה עלול למנוע את האפשרות היחידה של אותו זוג לזכות בפרי בטן. מכל מקום כיוון שחשש זה אינו חשש רחוק, יש לאסור. אם היולדת היא האם - מותר.

אם פונדקאית - אם תורמת הביצית היא האם יש להתיר, ואם היולדת היא האם יש מקום לאסור שמא ישא אח את אחותו. אך כאן כיוון שהדבר וודאי אינו מצוי, יש מקום רב שלא לאסור.

להלכה נראית דעת הגר"ש גורן זצ"ל והגר"א ליכטנשטיין והרב אריאל שליט"א שתורמת הביצית היא האם, וממילא אם פונדקית מותרת, והוא הדין בפונדקאית גויה, שאין הפונדקאות והלידה קובעות לאימהות כלום.

לדעה זו, כיוון שבעלה של תורמת הביצית הוא כהן, ילדיו גם כהנים.

תרומת ביציות יש לאסור.

בנדון דידן אמר לי מו"ר הגר"א ליכטנשטיין שליט"א לחוש להחמיר לאותן דעות הטוענות כי היולדת היא האם ולהצריך גיור. היינו שיעמדו שלושה על-יד המוהל, ויהיו בית-דין. והמוהל יתכוון למול גם לשם גרות, וגם יטבילו את הילדים במקוה כשר לשם גירות. אך לגבי הכהונה לא חשש מו"ר, ואמר שהם יכולים לעלות לדוכן ולברך בשם ומלכות. ובוודאי לגבי כיבודם כראשונים בעליה לספר תורה וכיוצא בזה.

 

נספח - שכפול גנטי

לאחרונה נודע כי ניתן לשכפל בני אדם, ללא זרע, ואמרתי לדון בקצרה גם בזה.

הסבר טכני:

בהפריה רגילה יש בכל תא של הגוף 46 כרומוזומים. בתאי המין 23 כרומוזומים, 22 גופניים וכרומוזום שקובע את המין. בתהליך ההפריה מתאחדים 22 כרומוזומים של הגבר, 22 כרומוזומים של האשה ו- 2 כרומוזומים שקובעים את המין.

בשכפול אין מזווגים תאי מין, אלא תאים רגילים המכילים 46 כרומוזומים. גרעין של תא מוחדר לתא של ביצית (אשר גרעינה סולק). מנגנון השכפול פועל והתא יתחלק עוד ועוד עד שיתפתח עובר שיהא שכפול של התא הראשון, כי לביצית לא תהיה השפעה על הוולד.

האם בן כזה ייחשב מצד האב כאילו קיים מצות פריה ורביה? אם נאמר שעיקר המצוה שיהיו לו בנים, הרי קיים. ואם עיקר המצווה להוליד בנים, מסופקני אם קיימה. אבל נראה כי מצוות "לשבת" וודאי שקיים.

האם בן כזה נחשב כבנו וייאסר בבתו (בדרך כל הארץ) של האב? נראה שכן. האם ייאסר גם בבתה של האם? נראה שלא, כיוון שהביצית של האשה שימשה רק מצע, הפעלת מנגנון שכפול, ותו לא.

 


* מאמר זה מתפרסם באדיבות מכון דושינסקי לרפואה, הלכה ואתיקה. כותב המאמר, המשמש כיום כרבה של עפולה, נמנה על בוגרי הישיבה החברים בצוות המכון.

[1]. המשנה למלך (על הרמב"ם הלכות אישות, פרק טו הלכה י) הסיק מכח כמה קושיות: "ודאי נראה דסבירא ליה דמציאות זו שתתעבר באמבטי לא יתכן". ומרן החיד"א (ברכי יוסף, אבן העזר, סימן א אות יד) השיב לו בחריפות: "אם בעיניו יפלא, גם בעינינו יפלא לומר דמציאות זו לא תיתכן נגד תלמוד ערוך בחגיגה קרי בחיל דמשכחת לה עיבור באמבטי, ועניין בן סירא שכתוב במהרי"ל, והגהת רבינו פרץ מסכים הולך בדבר". אך תנא דמסייע ליה למשנה למלך הוא רבנו חננאל שכתב שמעשה ניסים הוא. אלא שיש להבחין ביניהם - רבנו חננאל לא כתב שהדבר לא יתכן כי אם שמעשה ניסים הוא, כלומר אין לו הסבר ואינו שכיח, אך קיים. כך יש לדחות את ראיותיו של המשנה למלך. בד"כ אכן אין להסתמך על אפשרות זו של עיבור באמבטי, אבל אם בתולה מעוברת לפנינו, ואין לנו הסבר לתופעה אלא אחת משתיים או שבעל בהטיה או שעיברה באמבטי, אמבטי יותר שכיח!

[2]. הראשון לציון, הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (משפטי עוזיאל, אבן העזר חלק ב, סימן יט אות יג ) דחה הראייה מבן סירא: "מה שכתב בילקוטי מהרי"ל אינו אלא אגדה מקובלת, וקיימא לן שאין למדים מן האגדות. ועוד, שאם נסמוך על האגדה, הלא ש אגדה אחרת שבתו של ירמיה נכנסה באמבטי שרחץ בה ירמיה ונתעברה ממנו, ואפשר שמשום זה קראו בנו, להיותו בן בנו". הגר"ע יוסף שליט"א העיר על קושייתו הראשונה שאין למדים מן האגדות: "כבר העלו האחרונים דלא אמרינן הכי אלא במקום שיש בו סתירה בין הש"ס לאגדה, הא לאו הכי למדים. תדע, שרבנו פרץ נחת ללמוד מהאגדה הנ"ל להלכה. וכן כתב פרי חדש (אורח חיים קכח, כ) כי מי יכול לחלוק על המדרש בלי שיוכיח להיפך מן הש"ס... צא ולמד ממה שכתב רבנו תם בספר הישר שכל שאינו בקי במסכת סופרים ובמדרש רבה ובשאר ספרי אגדה אין לו להרוס דברי קדמונים, כי עליהם יש לסמוך בדברים שאינם מכחישים תלמוד שלנו". ברם, יש להעיר כי אגדת בן סירא כבנו של ירמיה אינה במסכת סופרים ולא במדרש רבה ולא בשאר ספרי אגדה הידועים, ולא הובאה בראשונים. לא בחינם כתב התשב"ץ: "אם נאמין לספרים חיצוניים" לגבי אגדה זו. לפיכך בהחלט יש לדון אם ניתן ללמוד מאגדה שאין לה מקור מוסמך, לעניין הלכה. הגר"ע יוסף שליט"א גם לא השיב לטענתו השניה של הרב עוזיאל שיתכן שבן סירא נחשב כבנו של ירמיה, משום שהיה בן בתו. ונראה כי בן בנו נחשב כבנו ולא בן בתו. ולכן, לפי האגדה שבתו של ירמיה נתעברה מזרעו, לא היה מקום לקרוא לבן בתו - בנו. ומכאן ראיה שהנולד משכבת זרעו, נחשב בנו.

[3]. ראה גם בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן רסח): "לפי מה שכתבתי לעיל בשם הגהת סמ"ק אין בזה קפידא. ומכל מקום אין דעתי לעשות כן רק בימי טהרתה, וגם בזה לא התרתי רק בשהה כבר עשר שנים ולא ילדה ויבוא לידי גירושין. והתירה התורה למחוק שמו בשביל השלום". וצריך עיון, דאם היה אומר שהדבר כשלעצמו אסור, ברור שאם היה מקום להתיר היה זה רק לאחר עשר שנים מחשש גירושין, דומיא דמחיקת השם שהיא לאו והותרה מפני השלום. אבל אם אין בכך קפידא, מדוע דרושות עשר שנים? ואכן פוסקים אחרים הקלו יותר. החשש שתתעבר מסדין הוא אפסי. אבל להזריע לכתחילה בן פגום נראה שאין להתיר.

[4]. הגרש"ז אוירבך זצ"ל והאגרות משה (להלן) דנים באפשרות של תרומת זרע מגוי, בו אין חשש שמא ישא את אחותו. לטענתם, גם החששות האחרים לא קיימים ומתוך כך מתברר כי אין הם קיימים לגבי כל תרומת זרע זר בין מגוי ובין מיהודי.

[5] יבמות עו ע"א: "אמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה". ובתוספות: "פירש ריב"ן מטילות שכבת זרע שקבלו מבעליהן". והמאירי מסביר: "באות זו על זו, אפילו פלטו זו בזו". והדין הוא שאינן פסולות לכהונה, וכמו שפירש המאירי: "שאים עניינם אלא פריצות בעלמא". וגם התוספות שפירשו שאין מדובר בנשים נשואות, וממילא אין מדובר במטילות זרע של אחת בשניה, לא נד מפירוש ריב"ן מטעם זה, ומשמע שהסכים עמו שאין איסור בערבוב הזרע כשלעצמו. מאידך גיסא הרי גם נשים המסוללות אסור, גם אם לא משום ממזרות, אבל אסור משום תועבת ארץ מצרים, וראה ברמב"ם בפירוש המשנה 0סנהדרין פרק ז) ובהלכות איסורי ביאה (פרק כא הלכה ח).