10: בדרך ההיפך

  • הרב יואל בן נון

בדרך ההיפך* / הרב יואל בן נון

בשיעור זה נשתדל לראות מהלך בו ניתן לקיים "ונהפוך הוא". בשלב ראשון נעמיד שאלה: "מה לכם חוגגים את החג הזה ועל מה? על זה שלקח בת ישראל כשרה וצנועה וחילל את כבודה, נתונה למלך נוכרי שיכור ושוטה המנהל את ממלכתו דרך משתאות הוללות? עם כל אווירת ההפקרות של ימינו עדיין קשה לנו לתאר את מידת ההוללות והמתירנות שהיתה שם: כל ערב הוא בוחר בתולה חדשה, את רובן הוא זורק אחרי שימוש של פעם אחת להרמון הנתון לשמירה ביד שעשגז. מה אם כן אנו ששים לחגוג? האם מישהו יכול להסביר לנו את זה? חודש אחד בשנה לחגוג משתאות הוללות על אונס בתולת ישראל צנועה וחסודה ע"י מלך זה? מדוע מתחפשות בנות ישראל למלכת אסתר? ואם נעלה על דעתנו שאסתר לא היתה אנוסה, ונהנתה מכל זה, חלילה וחס, אז בוודאי שאין מה לחגוג. יהודי טוב אשר יקחו את בתו להרפתקה כזו, זה יהפוך אצלו לתשעה באב ולא למסיבת פורים, והרי אין יודע מראש אם מלך זה ישתמש בה פעם אחת ויזרוק אותה או שיעשה ממנה משהו, ואנו שואלים האם אפשר לשמוח על שבחר בה והכתירה למלכה בדרכים אלו, וזו עוד מצוה? זה דבר שקשה להעלות אותו על הדעת.

סיפר לי פעם אחד ממקימי עפרה שנפטר לבית עולמו לפני כמה שנים, צבי ביטנר ז"ל, שפורים זה החג היהודי העצוב ביותר בשנה, והיהודים רוקדים ושמחים. מתי יהודי רוקד? כאשר עצוב כל כך וכבר אי אפשר יותר. מתי יהודים החלו לספר בדיחות? כשנגמרו להם הקינות. על בת יהודיה שחולל כבודה מול מלך טיפש עם המן באמצע, כבר אי אפשר עוד לבכות, ואז החלו לשמוח ולרקוד, על דרך "ונהפוך הוא".

זה היה בשביל לעורר את המחשבה ולהביא אותנו אל ה"ונהפוך הוא".

נעמיד את השאלה בסגנונה היותר רציני: מה מחפש ספר ששם שמים אין בו בתוך ספרי התנ"ך? כל ספרי התנ"ך אינם אלא סיפור תולדות דבר ה' אל האדם ואל ישראל עמו ונחלתו, בפרט ובמיוחד בספרי הנבואה. אין אלו תולדות העולם העתיק ותולדות עם ישראל בעם העתיק. התנ"ך הינו תולדות הנבואה. יש מאות בשנים ותקופות שלמות שהתורה לא מספרת עליהם מאום. כאשר אין דבר ה' שחשוב לספר אותו התורה אינה מספרת. במשך שלושים ושמונה שנים שבהם לא היה דבר ה' לבני ישראל במדבר, התורה אינה מספרת לנו דבר. אין פרשיות בתורה. גם אם היה דיבור למשה לא היה דיבור זה ראוי כדי שיספרו אותו לדורות הבאים, ועל כן אין על כך פרשיות בתורה. הפרשיות מתמקדות בשנת יציאת מצרים, השנה השניה (שאף היא אינה שלמה) ושנת הארבעים. כל מאות השנים של שיעבוד מצרים, אין על כך בתורה כמעט כלום. פרק א בספר שמות מכסה כמה מאות שנים ואחר כך כבר עוסקים בשנה שלפני יציאת מצרים, ובשנה שלאחר יציאת מצרים.

התנ"ך עוסק, אם כן, בדיאלוג בין ה' לאדם בכלל ובין ה' לבני ישראל בפרט. זהו סיפור הנבואה. ספר כמגילת אסתר הינו אנטיתזה לכל התפיסה המקראית מפני ששם שמים לא נמצא בו. לכאורה זה ההיפך של המושג תנ"ך. לא רק שאין שם שמים אלא גם במקום שראוי שיהיה, במקום שמתבקש שיהיה, גם שם הוא איננו.

כשאנו קוראים את מגילת אסתר, אנו הופכים אותו לספר דתי, ע"י הברכות שלפני ואחרי קריאת המגילה, שם אומרים "ברוך אתה ה'", "שעשה ניסים לאבותינו" וברכת הנס בתחילה ובסוף. אבל מה עם המגילה עצמה? במקום שאפשר לומר "מאת ה' היתה זאת" בעל המגילה מתאפק - "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". ובאופן אפילו יותר חריף - "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו... ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". אם לא תעשי מה שאת מתבקשת לעשות, היהודים יינצלו. איך? לא חשוב, "ממקום אחר"! זהו שיא של התאפקות, התאפקות מרחיקת לכת. כי כאן באמת, הרי כל איש מאמין אומר "שמע ישראל" או לפחות "צור ישראל", ובעל המגילה אומר: "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"! יש משהו מופלא ביהודים ובקיום היהודי. מה? המגילה לא מסבירה לנו.

במגילה נאמר: "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים, לילה ויום גם אני ונערותי אצום כן". צום כן אבל מה על תפילה? מה על שיר המעלות? שום דבר.

ההתאפקות היא בשיאה. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". הכל קורה כאילו מעצמו. "בלילה ההוא", "רווח והצלה", "צומו עלי". דברים מתגלגלים כאילו מעצמם. מפילים גורלות, והכל נקבע ע"י הגורלות דווקא. הקוסמים של המן עושים את זה דווקא די טוב. הוא הפיל זאת ב- 13 לחודש הראשון והוא בודק זאת מחודש לחודש, וזה נופל על שלשה עשר, כלומר חודשים מלאים מהיום שזורק את הגורלות. הקוסם שלו זורק לו גורלות ומפיל לו פורים מיום ליום ומחודש לחודש, עד השלשה עשר לחודש השנים-עשר הוא חודש אדר. הזמן היה זמן טוב, זמן לא רע. מסתבר שזה מה שרגילים היו לשמוע מאסטרולוגים, שכוכב אחד "נוגע" בכוכב אחר, וזה משפיע על זה וכו', ויש כל מיני קירבות של "השפעות" שניתן לפרש אותם באיזה אירוע גדול ודרמטי של התנגשות גדולה בין היהודים לשונאיהם. אבל רק פרט קטן, אם היהודים ינצחו או ייהרגו בסיפור זה, בזה טעה הקוסם. הקוסם אמר להמן שזה תאריך טוב להרוג ביהודים וזה אכן היה זמן טוב, והיהודים יהרגו בשונאיהם. זה התהפך כמו שהתהפך מזלו של המן במפגש החזוי בינו לבין מרדכי, בגלל ההתערבות הבלתי צפויה של "ספר הזכרונות", ונדידת השינה של המלך.

זה מה שהמגילה באה לספר לנו. שהפור התהפך. פור פור, גורל גורל, זה מה שאמרו החוזים בכוכבים אבל הכל התהפך. המן בנה פוליטיקה שלמה על התחזיות אבל הכל התהפך. זה קרה פעמים רבות בעבר וזה קורה פעמים רבות בכל יום, אבל כאילו מעצמו, בלי התערבות ישירה.

המגילה מתאפקת באופן מופלא. כל המשחק בפורים ובגורלות, בדברים הקורים מעצמם, אבל שם שמים חס וחלילה. מילה אחת של אמונה מובהקת. רק היהודים. אכן היהודים הם בעיה. היהודים הם אירוע דרמטי. היהודים הם תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה, הם משהו מיוחד במינו, היהודים. רק בלי כל הסבר.

לא מוסבר במגילה למה מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה, כאילו זה מובן מאליו: "כי הגיד להם אשר הוא יהודי" אז מה? לא שמעתם על יהודים שכורעים ומשתחווים? האם לא כתוב בהלכות מלכים שכולם משתחווים למלך? אפילו נביא? מה זה "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"? כי הוא יהודי, ויהודי לא כורע ולא משתחווה. האמנם?

חז"ל פתרו בעיה זו בכך, שהמן הלך עם הצלם שלו, ולכן מרדכי לא כרע, אבל אין זה פשוט. כי זה מיראה (עיין סנהדרין סא-סב וברמב"ם והראב"ד בהלכות ע"ז ג, ו), ולא ברור , איפוא, האם שייך כאן ייהרג ובל יעבור או לא. בכל אופן, אין כאן דיון הלכתי ואין כאן הסבר. ניתן לומר, שמרדכי חשב, שהשתחוויה לאדם הנושא צלם, אפילו מיראה, אסורה עד כדי ייהרג ובל יעבור. אם ברצונך לומר שהוא חסיד וצדיק ומחמיר על עצמו, אם תרצה תאמר שאפילו השתחוויה סתם לאדם, זה עניין שיהודי מוסר את נפשו על כך, ואם תרצה אמור שגאווה יהודית של עם קשה עורף מונעת ממנו להתכופף. כל אלו פרשנויות אפשריות. אבל במגילה נאמר רק: "כי הגיד להם אשר הוא יהודי", ועל כך חמתו של המן גואה עד להשחית והוא הולך להרוג את כולם, כי מרדכי מתעקש לא כורע ולא משתחווה. ההיסטוריה שלנו מלאה כל כך, יהודים כפופים ומשתחווים לכל כך הרבה פרצופים, שזה ממש פלא עולם לקרוא את הסיפור הזה ולומר שהנה יהודי שלא כרע ולא השתחווה אפילו כשההלכה לא בוודאי אוסרת, מבלי שניתן הסבר נוסף. זו התאפקות מפליגה.

יש עוד כמה התאפקויות במגילה זו. במגילה אין כלל ארץ ישראל ולא בית המקדש, ואפילו לא ירושלים אלא כדבר שהיה פעם. "אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה, עם יכניה מלך יהודה, אשר הגלה נבוכדרצר מלך בבל". מתי כל זה התרחש, לפני כורש? עוד לפני שכורש כבש את בבל (ישעיה מה)?? יש כאלה שאומרים כך, אבל זה לא מתקבל על הדעת ולו רק בגלל שנזכר אחשורוש בספר עזרא! כורש ודריוש ואחשורוש וארתחשסתא מלכי פרס ומדי ובתחילת מלכות אחשורוש "כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים" (עזרא ד, ו). היה אחשורוש שכתב כתב שטנה על יושבי יהודה וירושלים והוא היה אחרי כורש ודריוש - ואף המדרשים חלוקים בעניין, ואכמ"ל.

כמובן שבספר עזרא אין דבר על תפוצות הגולה המסכנות ואין לדעת אם זו אותה שיטנה או לא. קשה לדעת האם במגילה זו תחילת מלכותו, כי יש לנו במגילה האיזכור של "שנת שלוש", ו"שנת שבע", "שנת שתים עשרה", אך למה מתכוונים בתיארוך של תחילת מלכותו?

אין איזכור של ירושלים (של ארץ ישראל ושל המקדש), אלא כדבר שפעם היה. מרדכי בן קיש (ממשפחת שאול), משבט בנימין "אשר הגלה מירושלים" ובמנגינת "איכה". ירושלים הנבנית מחדש לא נזכרת, כפי ששם שמים לא נזכר. בכל זאת משהו קורה אז בארץ ישראל?!

חז"ל התעקשו ואמרו שאת הערים המוקפות חומה קובעים לפי הערים שהיו בזמן כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון ולא על פי שושן. הם החזירו את החג הזה לארץ ישראל דרך הדיון בשאלת הערים המוקפות חומה, משום שבחה של ארץ ישראל (ירושלמי מגילה א, א), אבל במגילה זה לא כתוב. אין ארץ ישראל, אין ירושלים ואין מקדש. גם על הפסוק "וכלים מכלים שונים", שמנגנים במנגינת "איכה", חז"ל אמרו שאלו הם כלי המקדש. האם לא הוחזרו הכלים? האם נותרו כלים, כשם שנותרו יהודים?

כל זה מעצים ביותר את ההתאפקות מרחיקת הלכת של המגילה אשר כל הערכים והמושגים שאופייניים לכל התנ"ך כולו ולכל היהדות כולה לא מופיעים כאן. אין זה רק בסיפור של הילדה היהודיה, שכולם רוקדים סביבה אחרי שנהיתה מלכה, למלך עובד אלילים, גס ושיכור, דבר שכל אבא יהודי טוב היה יושב שבעה עליו. זהו היעדר שם שמים מכוון בהחלט, גם במקום שבו הוא מתבקש. ואין זאת אומרת כלל וכלל שהמגילה לא מלמדת אותנו כיצד הדברים מתגלגלים מאחורי הקלעים: יש מי ששולט בהם ושומר על זרע היהודים. כן, במפורש את זה היא מלמדת אותנו. אבל מי עושה זאת? איך קוראים לו, איך פונים אליו - איך מדברים אתו - לא כלום. ארץ ישראל - לא כלום. מקדש, ירושלים - מאומה. כל עולם הערכים והמושגים שלנו - לא כלום.

היהודים, אין ספק, לא מוצגים באור חיובי במגילה. חז"ל אומרים שהשתתפו במשתה, שהתגעלו בפתח ביתו של המלך ובכלים מכלי בית המקדש, הם נהנו מסעודתו של אותו רשע. הם מתבוללים שם בניגוד גמור לדניאל איש חמודות או חנניה מישאל ועזריה. הם משולבים היטב בתוך כל החמרנות של מלכות פרס ומדי. איני יודע אם יהודי שושן היו במצב כה קשה כפי שהם מתוארים במגילה. יתכן שגם כאן מתארת המגילה פן אחד ובהקצנה. איני יודע האם מרדכי קרא לעצמו בשם הנורא הזה (סליחה למי שנושא שם זה) אשר הפך מזמן לשם יהודי טוב, מבלי שיודעים מה משמעות השם. וכך גם אסתר, האם זה היה שמה? בינם לבין עצמם האם קראו לעצמם מרדוך ואשתר? על אסתר אנו קוראים שהיה לה שם יהודי, אבל גם הוא מגיע אלינו בהבלעה "הדסה היא אסתר בת דודו" - חלק ממה שהיה פעם - פעם קראו לה הדסה, כשהיתה משפחת קיש ושאול מארץ ישראל, אך היום אלו מרדוך ואשתר. אלו שמות נכרים. יש צדיקים רבים בכל הגלויות אשר שמם זיגמונד או פרנץ ויש מרק ויש איליץ. זה עדיין לא אומר דבר, וליבי אומר לי שהם, או לפחות חלק מהם, הרבה יותר קרוב לקדושה של יהדות, ממה שזה נראה במגילה. אך מדוע המגילה צריכה להציגם כך, האם אי אפשר לקרוא להם בשם יהודי? (מרדכי בילשן מוזכר בנחמיה, אבל נחמיה ועזרא, שמות שבקדושה).

גם מבחינת אחשורוש יש כאן דברים מאד מוזרים. ר' אברהם אבן עזרא אומר שהמגילה היתה כתובה על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס אך לעניות דעתי הקטנה מה שנכתב בספר דברי הימים של מדי ופרס, זו רק התמצית של המגילה המופיעה בסוף. לו אני הייתי אחשורוש (מה שאני ב"ה לא), נראה לי כמעט ברור שאם מישהו היה קורא מגילה זו לפני, הייתי תולה אותו בכיכר העיר, מבלי לחכות לא יום ולא חודש ובוודאי לא שנים עשר חודש. פשוט מאוד, כל מי שכתב, השתמש, קרא או נגע במגילה היה מסומן כחשוד. המלך מוצג שם כבדיחה אחת גדולה. זו הצגה חריפה מאוד נגד המלך, שאינו יודע מה קורה סביבו ואינו שולט בדבר המתרחש בממלכתו. כאן מושך בחוטים ווזיר אחד ושם מושכת המלכה שלו. מקדימים אותו שני שומרי סף בעזרת יהודי היושב בשער המלך, משחקים אתו השרים והאורחים ועם אשתו משחק מאוד שקוף, ויש לכך שמות רבים בימינו. היום היו רצים עם כל דבר כזה לשערוריית טלוויזיה. אבל ראיתם שמזמינים את כל העיר למשתה ועושים את המשחק המשונה הזה לפניהם? זהו מקרה מכוער בעליל. והכל כדי לרמז על זה שהמן נושא את עיניו למלכה, כדי שהמלך יקנא. כל זה בעצם כבר הסתיים בחלומות המן "מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" - שנתהפך על ראשו. המלך כבר מבין, וכל משיכת החוטים הזאת אחר כך רק מכוונת לכך שהמלך יתפוצץ ויתלה אותו, המלך יוצא מזה בצורה מאוד לא מחמיאה.

ואחרי הכל, עוד מושלת הטבעת. המלך בעצמו לא יכול להחזיר מכתב אשר נחתם בטבעת המלך. אין דבר כזה לבטל פקודה. אפשר לכתוב פקודה חדשה בתנאי שלא תבטל את הקודמת. במלכות אחשורוש מושלת הטבעת. למלך אין שיקול דעת אחרי שהטבעת חתמה. יש לכך הגיון אם זו אימפריה של מאה עשרים ושבע מדינות ואם המושלים עסוקים במשתאות מאה שמונים ושבעה יום, אז די מסוכן שמישהי תוציא ממישהו פקודה, בלי חתימה בטבעת המלך. בודאי שמלכות פרס ומדי לא תוכל להתקיים כך. אז איך מתקיימת מלכות זו? ע"י שלטון הטבעת. מה שנחתם - נחתם!

את זה אומרת לא רק מגילת אסתר. גם הרודוטוס אומר שאיש יווני הגון, המארח איש פרסי בבית, עליו לשמור היטב על אשתו. הרודוטוס הסתובב בעולם בערך באותה תקופה וכך הוא מתאר את הפרסים. עם של מתהוללים, עוברים ממשתה אחד לשני. זה מזכיר קצת את עשירי המפרץ הפרסי כיום על כל נשותיהם. אבן סעוד מלך ערב הסעודית שהלך לעפרו לפני כמה שנים, היו מספרים עליו שבכל ערב דאגו לו לנערה בתולה אחרת, ובימי חייו היו לו כעשרים ושתים אלף נערות. כך חיים באותו איזור. אני לא מבין איך ניתן לנהל ממלכה בצורה כזו. המלכים האלה, כשכותבים את תולדות חייהם, הם משתדלים להכנס להיסטוריה או ככובשים גדולים או כחותמי חוזי שלום גדולים בכדי שייזכרו בדברי הימים. ברור שלא את סיפורי המגילה רצה אחשורוש לכתוב בספר דברי הימים, אלא את גבורתו וגדולתו.

המגילה מתארת את אחשורוש בצורה כל כך סאטירית. יש לי הרושם שאם יקרינו אצלנו סאטירה כזו על אישיות ציבורית נכבדה, יהיה רעש לא קטן, שלא לדבר על נשיא או על ראש ממשלה. חבורת ליצנים שעשתה תוכנית סאטירית ברוח זו, על גדולי האומה, הצליחה לגרום לכך שכל הארץ רעשה. השאלה היתה עד כמה יש מקום לחופש הביטוי, הם לעגו להרצל ולכל אנשי הפנתיאון הדמיוני. הם ידעו מה שהם עושים וניגנו על המיתרים בצורה מתוחכמת ביותר. האם יתכן שבשושן ניתן היה לכתוב מגילה כזו ולהשאר בחיים? אני מטיל בכך ספק. היה צריך לעשות זאת בצורה מחתרתית. כל מעשי גבורתו, כיבושיו והצלחותיו, לא מתוארים במגילה זולת פסוק בהתחלה: "... הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש..." ופסוק בסוף: "וכל מעשה תוקפו וגבורתו..." פסוק וחצי. מה הוא עשה במאה ושמונים יום השניים שלא היה עסוק במשתה?

וכמו כן, מה אירע בין שנת שלוש לשנת שבע ולשנת שתים עשרה?

הרודוטוס מספר שכאשר עלה אחשורוש לשלטון הוא אסף את כל יועציו והעלה שאלה שהטרידה אותו: איך אפשר שהשמש זורחת על עוד ארץ חוץ מפרס ומדי. הפריע לו שאין הוא שליט על כל רואי השמש. כיצד יתכן שהשמש זורחת גם על יוון, ויוון חופשית משלטונו. כבר דריוש לקח על עצמו את המשימה לדכא ולכבוש את יוון, ולגרום לכך שהשמש לא תזרח על מקום שאיננו תחת שלטון פרסי. הוא אסף מיליון חיילים ועבר למיצרי הדרדנלים, קשר שם אניות אחת לשניה כדי להעביר בגשר אניות צבא בן מיליון חיילים מאסיה לאירופה כדי לכבוש את יוון. כל זה כדי להביא למצב של ממלכה אשר השמש זורחת בה תמיד, ואין שום ארץ חשובה מחוץ לשלטונם.

הרודוטוס מספר על חלום אשר הזהיר אותו אזהרה מאוד חמורה נגד המסע הצבאי הזה. הווזיר שלו מנסה לעצור בעד אחשוורוש ולומר לו שזו הרפתקה חמורה שהוא עתיד להסתבך בה (דבר שאכן קרה), ואז הוא אומר לו (אחשורוש לווזיר): תלבש את בגדי המלך ותישן על מיטת המלך ונראה אם יבוא לך אותו חלום גם כן. זה מזכיר לנו את "יביאו לבוש מלכות". לבש את בגדי המלך ונראה מה יהיו חלומותיך... הדבר ממש מדהים.

אחשורוש מופיע במגילה כדמות חסרת צבע, חסרת טעם וחסרת ממשות. אפילו איסוף הבתולות הגדול מתואר באופן נלעג. לא דמות מרשימה. נראה שהמגילה עושה כל מה שאפשר כדי להציג את אחשורוש כדמות נלעגת. אתה שואל את עצמך האם זה המושל על מאה עשרים ושבע מדינות? זה המושל בכיפה? הרי זה מלך שאינו מסוגל לשקול מחדש את פקודותיו, מה אם כן יש בו?

כולם מושכים אותו בחוטים, והדבר נראה מופרז ביותר וחריף. כל תיאור או כל אירוע שעלולים חלילה לנסוך ב"מומיה" זו שמץ של חיים משל עצמם מתאפק בעל המגילה ולא מזכיר זאת. הוא אינו מתאר את מסעות המלחמה, את היומרות או את הכשלונות, אין ולו במעט תיאור של זה. הקרב עם היוונים הרי כמעט הוכרע לטובתו. הוא נסוג ברגע האחרון ונחלץ בעור שיניו, כאשר אם לוקחים את המספרים הרי שהיו לו גם הישגים גדולים.

כך עולה מדברי הרודוטוס אך בעל המגילה מתעלם מכל זה. המגילה מתאפקת. לכל היסטוריון מצוי הדבר ברור שבעל המגילה מתאפק מאוד. אך מצד שני הוא מכיר את הארמונות. על כך כתב אחד הארכאולוגים אשר חפר בשושן (פרספוליס) שהיו שם שתי בירות של פרס ושל עילם, שהיתה בירת מדי, והארכיאולוג אומר שללא ספק הכיר בעל המגילה את הארמונות. אי אפשר לתת תיאור כל כך מדויק של הארמונות מבלי להכיר זאת מקרוב. אם כן מוזר, שמצד אחד אין שום איזכור לשם שמים, ארץ ישראל והמקדש ומצד שני אין שום דבר שיציב את אחשורוש כמלך גדול וכובש, מישהו שאפשר להציג את מלכותו כהווה אמינא למלכות שמים. אחשורוש מוצג כבדיחה. כאן כמובן נעוץ העניין כולו.

מה היינו חושבים לולא המגילה הזו? בערך את מה שאמר הרבי מקוצק: "היכן הקב"ה נמצא? היכן שנותנים לו להיכנס". אך מה במקום שלא נותנים לו להיכנס, היכן שאין שום קדושה, היכן שאין שם שמים, ארץ ישראל ומקדש, מה קורה שם?

המגילה מציגה סיטואציה שעקרונית היא ההיפך הגמור מכל מושג של קודש ההיפך מכל דבר ששם שמים מוזכר בו. כמו בשירותים שאין להזכיר שם שם שמים. מה שהנביא ישעיהו קורא "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום", והנביא אומר זאת על משתה שיכורים. בארמון המלך אחשורוש הרי אי אפשר להזכיר שם שמים.

אמנם נחמיה חושב שאפשר. נחמיה מתפלל לה' בפרק א' מול ארתחשסתא כשהשגל יושבת אצלו (ותן דעתך בדברי חז"ל עליה). נחמיה בינו לבין עצמו מתפלל לה' מול המלך והשגל שלו. הוא רועד מפחד מול המלך אך נחמיה מספר לנו על צדקותו וכיצד הצליח להוציא הסכמה מהמלך על בניין ירושלים.

אך במגילת אסתר, בצדק, אין שם שמים, וכיצד יכול להיות שם שמים מוזכר במקום זה? נחמיה חי בתוך בועה, כמו יוסף, כמו חנניה מישאל ועזריה וכמו יהודים רבים וטובים החיים בגלות בתוך בועות.

במגילת אסתר אין בועה. הם חיים בתוך הקהל הזה. שם לא קוראים לזה אפילו שגל. "ובהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך" במצב כזה אי אפשר להזכיר שם שמים, ולא ארץ ישראל ומקדש. היהודים נמצאים במצב שהוא אנטיתזה לכל התנ"ך ואז שואלים היהודים את עצמם היש ה' בקרבנו גם כאן? האם יש רווח והצלה כאן? האם יש תקוה במצב כזה? או מאחר שזו אנטיתזה לכל דבר קדוש אז היו נהיה כגויים כי אין מה אפשר לעשות? חס וחלילה!

אם לא היה בתנ"ך ספר כזה צריך היה לכתבו. הספר הזה בא להשלים חיסרון שאי אפשר בלעדיו: הקב"ה נמצא במסתרים גם באותם מקומות שאי אפשר אפילו לנקוב בהם בשמו. גם באותן סיטואציות שבהן אי אפשר להזכיר כלל תפילה או הלכה. אפשר רק להזכיר יהודים או גויים. היהודים מתבוללים בגויים עד קצה האפשר. ליבי אמנם אומר לי שתיאור מרדכי ואסתר הוא מופרז. היו להם שמות יהודיים טובים והם ידעו להתפלל וידעו להסביר מדוע לא משתחווים, כמו שחז"ל במדרשים ידעו לתאר אותם, ולא כשני אנשים ממוצא יהודי, שזוכרים רק את מוצאם ולא יותר. אבל למגילה יש עניין מאוד ברור לתפוס רק את שלילת הכריעה וההשתחוויה בלי הסיבה, את הצום בלי לומר מדוע צמים, ולא אומרים מילה אחת על קדושה בכדי שלא לקלקל את המסיכה.

מגילת אסתר היא מסיכה אחת גדולה. ובתוך מגילה זו המלך הבובה בתוך היכל השיכורים שלו הוא דמות נלעגת הרומזת לכך שאי אפשר שהוא זה אשר קובע גורלות, כי המלך המתואר במגילה הוא כביכול.

המגילה באה לבנות את דרך האמונה דרך ההיפך, בשעה שכל התנ"ך בונה את האמונה בדרך הישרה, בדרך המלך, בשער הראשי. מגילת אסתר באה למטרה זו מהכיוון ההפוך. כל מה שדרשו על יין, חומר, חומריות, קשור בדרך ההיפך. באה המגילה לומר לנו ששום דבר לא מתרחש במקרה, שהשגחת ה' צמודה ליהודים, אפילו במצבים המטורפים ביותר, מבלי לאפשר בהם חדירה של קמצוץ קדושה. דווקא סיטואציה זו שכולה חומר וחומריות מובילה אותנו אל האמונה.

הדבר המבליט זאת יותר מכל הוא הסיפור של אסתר הנכנסת אל החצר פעם ועוד פעם ואולי עוד פעם. לראשונה כאשר באה להזמין את המלך למשתה הראשון ("וכאשר אבדתי אבדתי"), אבל אחרי הכל, ואחרי שתלה את המן, עדיין לא בטלה הגזירה, ואי אפשר לבטל את הגזירה, היא הולכת פעם נוספת, והיא מבקשת לבטל את ספרי ההשמדה, ואז מציע המלך - עשו הטוב ביותר עבורכם, כי יש לכם זכות להתגונן, "לעמוד על נפשם". החוק המיוחד הזה איפשר ליהודים יום אחד לעמוד על נפשם. החוק הבינלאומי התיר זאת להם. פעם אחת וזה הספיק להם. החוק שהתיר לגויים להרוג יהודים לא בוטל, ובכן, כל שונא ישראל יעול היה להרוג ביום הזה בלי עונש. אבל היה גם חוק "הפוך": היתר ליהודים להתגונן! זו התגלית של פורים (בשושן בקשו עוד יום!). אסתר נכנסת להשיג זאת. להיכן? לחצר הפנימית. זו הנקודה הפנימית ביותר של הסיפור הזה.

כי מי שנכנס לחצר הפנימית - אחת דתו להמית, למעט אם המלך הושיט לו את שרביט הזהב.

זה מזכיר לנו משהו? בודאי! הרי הארמון הזה כולו עם החצר החיצונה והחצר הפנימית מזכירים לנו את יחזקאל, המדבר על החצר החיצונית והחצר הפנימית בבית המקדש, ומי שנכנס לקודש הקודשים אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו מלך מלכי המלכים את הכפרה. ומי נכנס לשם? רק כהן גדול ביום הכיפורים - לבוש בגדי בד פשוטים, בגדי משרת, לא בגדי מלכות וזוהר. אסתר לובשת בגדי מלכות והיא אשה, וביום הפורים נכנסת לחצר הפנימית כדי להציל את עם ישראל במסירות נפש. זו אנלוגיה הפוכה ליום הכיפורים ולכהן גדול. פעם נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים להקטיר קטורת ובפעם השניה הוא נכנס בכדי לכפר, בהזאת דמים. גם אסתר נכנסת פעמיים, לפחות.

בסיטואציה של ההיפך יש לנו מלך החושב שהוא מלך העולם. יש לו חצר חיצונה אשר המן לא מעז להכנס אליה, ואילו אסתר נכנסת, פעמיים לפחות, כדי להציל את עם ישראל. הנה המקבילה של יום הכיפורים בסיטואציה של עולם ההיפך. היכל המלך ובית המקדש, בניגוד מובהק אל מול היכל אחשורוש אשר שם משתה השיכורים, מקום אשר אין בו מושל אלא רק מושכים בחוטים, רק הטבעת מושלת שם ("גדולה הסרת הטבעת מארבעים ושמונה נביאים"). בחגיגה זו אסתר לובשת מלכות ומצילה את עם ישראל במסירות הנפש שלה, כמו הכהן ביום הכיפורים בבית המקדש. ברור מדוע לא מוזכר שם שמים ומדוע לא מוזכר המקדש וירושלים כי הרי הכל פועל להיפך.

אי אפשר להזכיר דבר שבקדושה, מבלי לקלקל את הכל: את ההצלה הניסית בהסתר, במקום שכל כולו היפך מכל קדושה. וגם את העובדה, שעצם היותם יהודים הוא העיקר, גם בעיני היהודים, וגם בעיני הגויים, בעולם ההיפך, שבו אין שום תוכן של קדושה, רק "היהודים" בעצם היותם כאלה.

את האופן בו היהודים עמדו על נפשם ועל עצם קיומם וניצלו בנס גדול בעולם ההיפך בדרכי ההיפך, ואת כל מה שהתנ"ך אומר בדרך הישר, אומרת מגילה זו בדרך של "ונהפוך הוא".

 


* שיקלוט שיעור שהועבר באדר תשנ"ג. הוגה ונערך ע"י הרב יואל בון-נון.