בכסה ליום חגנו

באחד בתשרי ראש השנה לשנים... (משנה ר"ה ב, ע"א).

למאי הלכתא? אמר רב פפא: לשטרות. רב נחמן בר יצחק אמר: לדין, דכתיב: 'מראשית1 השנה עד אחרית שנה' - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה (גמרא שם, ח, ע"א).

ובעצם, דברי רב נחמן בר יצחק הם משנה ערוכה בהמשך המסכת (שם טז, ע"א):

בארבעה פרקים העולם נידון... בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון.

אך הגמרא אינה מחפשת חיזוק לדברים במקור תנאי, אלא מבקשת לעמוד על מקורם ושורשם: "ממאי דבתשרי הוא?"2 - היינו, מניין לנו באמת שראש השנה הוא הוא יום הדין והמשפט? על כך באה התשובה:

דכתיב: 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו' (תהלים פא, ד') - איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה וכתיב: 'כי חק לישראל הוא משפט לא-להי יעקב' (שם, שם, ה') (ר"ה ח, ע"א-ע"ב).

אכן, ראש השנה, יום של כיסוי הוא. הלבנה מתכסה בו, וגם סממני ראש חודש מכוסים בו - אין מברכין החודש בשבת שלפניו, אין אומרים בו הלל כבשאר ראשי חודשים3, ואף קורבנות מוסף של ראש חודש מכוסים הם ואינם נזכרים יחד עם מוספי החג4. אך תחילה וראש יש לתמוה, מדוע עיקרו של יום, היותו יום דין, מכוסה הוא בתורה עד שהוצרכו אמוראים ללומדו מדרשת פסוקים בתהילים?5

אמנם נאמר בתורה: "זכרון תרועה" (ויקרא כג, כ"ד) ו"יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א'), אך המצוה להריע עדיין אינה מורה על יום דין. אדרבה, בזה שווה ר"ה ליתר המועדים, שבכולם תוקעים בעת הבאת קורבנות ציבור ונזכרים לפני ה', ככתוב: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם... והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם" (במדבר י, י')6 . ייחודו של ר"ה אינו אלא בזה שיתר על החצוצרות שבכל מועד, מצוותו בשופר דווקא. תקיעת שופר אמנם גזירת מלך היא, אך יש בה גם כדי לרמז על אופיו של יום כיום דין7. דא עקא, גם שופרו של ר"ה מכוסה הוא במקראות8 ולמדוהו רבותינו בגזירה שווה משופרו של יובל9.

יש, אפוא, לדרוש ולחקור, מה פשר אותו כיסוי שכיסתה מאתנו תורה את יום הדין?

אולי רצתה התורה ללמדנו, בהעלימה את יום הדין מאתנו, כי ראוי שלא יתייחד יום בשנה לדין, וכל יום ויום יהא יום הדין. המצב האידיאלי אליו צריך האדם לשאוף הוא כי יוכל לתת דין וחשבון לפני מלכו של עולם על כל מעשה שעשה, בכל יום ובכל שעה, כאילו עומד הוא למשפט לפניו בכל יום מחדש.

רעיון זה מוצא את ביטויו בדעתם של ר' יוסי ור' נתן בברייתא (תוספתא ר"ה פ"א, י"ג; הובאה בגמ' שם טז, ע"א):

"הכל נידונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ, דברי ר"מ. ר' יהודה אומר: הכל נידונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו. ר' יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר: 'ותפקדנו לבקרים' (איוב ז, י"ח). רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: 'לרגעים תבחננו' (שם).

אלא שרוב בני האדם לפי טבעם אינם מסוגלים לחיות בתחושה כזו של בחינה מתמדת, כפי שאכן מתלונן איוב:

מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי. (איוב ז, י"ז-י"ט).

במבט ראשון נראה כי טענת איוב הינה: 'אין זה מכבודך, בורא עולם, להשגיח על יצורי אנוש'10 , טענה שמעלה אף נעים זמירות ישראל בסגנון דומה: "מה אנוש כי תפקדנו ובן אדם כי תזכרנו" (תהלים ח, ד'). אך דומה, כי נימוק זה, משמש כהסוואה בלבד לנימוק האמיתי והוא, שאין זה ממידת בשר ודם לעמוד בכל עת תחת מבחן וביקורת - "לא תרפני (אף) עד בלעי רקי"?

וכיוון שכך הוא טבע אנוש, ו"אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם"11, חסד עשה עמנו הקב"ה שייחד יום בשנה לדין, וחז"ל בתורה שבע"פ גילו לנו את שכיסתה תורה שבכתב, כי יום זה בר"ה הוא. תורה שבכתב, דברי אלוקים חיים, באה לקבוע בלבנו את הציור האידיאלי, את העקרונות והכללים שצריכים להנחותנו, ואילו תורה שבע"פ תפקידה לגשר בין האידיאלי לריאלי ולהוריד את החזון האלוקי שראשו בשמיים אל המציאות האנושית המוצבת ארצה12.

ובאמת, גם לתשובה, שהיא הדרך להתכונן ל"משפט", לא נתייחד בתורה זמן מסויים. גם לסוברים שמצוות התשובה היא מן התורה13, הרי שזו מצווה הנוהגת בכל עת ו"אין הזמן גרמה". ושוב, באו חז"ל וגילו לנו כי יש זמן מיוחד בו קרוב ה' במיוחד לתשובת היחיד14:

'דרשו ה' בהמצאו' ... - אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ. (ר"ה יח, ע"א).

אכן, אם ראוי הוא שבכל עת יוכל האדם לעמוד לדין על מעשיו, ברור מאליו כי תשובה ראויה ומחייבת בכל זמן - שהרי כדי לזכות בדין על האדם לבוא לפני קונו נקי מכל חטא ועוון, ואיככה ייטהר מזוהמת החטא בלא תשובה?

וכך אמנם לימד רבי אליעזר לתלמידיו בלשון אירונית משהו:

ושוב יום אחד לפני מיתתך. (אבות פ"ב, מ"י)

שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע באיזה יום ימות שיעשה תשובה? אמר להם: כל שכן שיעשה תשובה היום, שמא ימות למחר; ישוב למחר, שמא ימות למחרתו; ונמצא כל ימיו בתשובה

(אבות דרבי נתן פט"ו, ד')15.

ובאמת, אנשי מעלה זוכים לעשות בכל יום ויום חשבון נפש, לתקן את שפגמו במעשיהם ולשוב בתשובה:

תנא רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום... ודאי עשה תשובה. (ברכות יט, ע"א).

אך גם לגבי תשובה באו חז"ל בתורה שבע"פ וגילו לנו את חסד ה' עלינו, שנתן לנו עשרה ימים שבהם קרוב הוא, כביכול, יותר מתמיד. כשיש לבני אדם ימים מיוחדים, אליהם ניתן לשאוף ולהתכונן, יקל עליהם להכין לבם ולשוב בתשובה שלמה.

דוגמא לדבר מצינו אף לגבי מתן תורה. התורה העלימה מאתנו את זמן מתן תורה, וגם לא הזכירה כי חג השבועות הוא יום מתן תורה, וחז"ל הם שביארו לנו כי בו' בסיוון ניתנה תורה, ולדעת ר' יוסי - בז' בו (גמ' שבת פו, ע"ב). ללמדך שראויה תורה להינתן בכל עת ובכל שעה, ושצריך האדם להרגיש כאילו בכל יום תורה ניתנת לו מחדש16.

וכבר עמד ה"כלי יקר"17 על הטעם המשותף שבהעלמת יום מתן תורה ויום הדין, ואלו דבריו:

"ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מתן תורה, וכן לא נזכר בתורה בפירוש כי ר"ה הוא יום הדין - וטעם שניהם אחד הוא... שעל מתן תורה לא רצה ה' להגביל יום ידוע לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מימות השנה כאילו באותו יום קיבלה מהר סיני... וזה הטעם גם כן העלים יום דין של ראש השנה, כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עוונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה', אשר בו ישב על כסא דין, אלא ידמה בנפשו כאילו בכל יום ויום ה' יושב על כסא למשפט ומתבקר פנקסו, וע"י זה יהיה כל יום ויום בתשובה".18

לא פלא הוא, שתשובה ומתן תורה לא נתייחד להם זמן בתורה. תשובה ותורה קדמו לבריאת העולם19, עולם הזמן, לפי שהן מעל הזמן... אי אפשר לו לעולם ולאדם אף לא רגע אחד בלא תשובה ובלא תורה. התשובה היא התנועה המתמדת של הנשמה הכוספת לשוב לטהרתה, למצבה הבראשיתי, ומהי הדרך להיטהר מהחטאים שדבקו בה? - ע"י תורה. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ע"ב).

 

---