10: "דעת תורה" – מן התורה מניין?

  • הרב יהודה עמיטל

"דעת תורה" – מן התורה מניין?* / הרב יהודה עמיטל

נתבקשתי לומר מספר דברים בנושא שלדעתי אין הרבה מה לומר עליו: "דעת תורה". היתה לי פעם שיחה עם גדול ההיסטוריונים של דורנו, פרופ' יעקב כ"ץ [ז"ל]. סברתי שמקורו של המונח "דעת תורה" הוא בדבריו של ד"ר יצחק ברויאר, מנהיג אגודת ישראל בפרנקפורט, שטען כי מפלגתו תלך בכל אחר "דעת תורה", ואילו פרופ' כ"ץ גילה את אזני שנעשה שימוש מוקדם יותר במונח כבר עשרים שנה קודם לכן במשמעות המשמשת בימינו.

יהא אשר יהא, המונח מופיע פעם אחת בגמרא בחולין (צ, ע"ב): לדעת רבי יהודה גיד הנשה נוהג רק בירך אחת, "והדעת מכרעת את של ימין", שנוהג בירך הימנית דווקא. על דברים אלה מקשה הגמרא: "איבעיא להו: מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, ומאי 'דעת' – דעת תורה, או דילמא ספוקי מספקא ליה ומאי 'דעת' – דעת נוטה?". ומכל מקום, "דעת תורה" אינה משמשת כאן במשמעות שבה עושים בה שימוש בימינו.

האידיאולוגים המדברים בימינו על "דעת תורה" כמורת דרך, טוענים שאדם הלומד הרבה תורה, והינו "גדול בתורה", שכלו הוא "שכל תורתי" וממילא כל היוצא מפיו – דעתה של תורה היא. הרעיון נשמע קרוב לתפישה הקתולית, אך קנה לו שביתה בקרב חוגים רבים בימינו.

הרב בר-שאול זכרו לברכה התבטא פעם בשעת ויכוח עם מאן דהוא שדגל ב"דעת תורה" כמורת דרך: האם באמת הנך מאמין שמי שעסק כל ימיו בסדרי נשים ונזיקים, יוכל לפסוק הלכה גם בדיני קדשים וטהרות רק בשל כך ששכלו הפך והיה ל"שכל תורתי"? אתמהה!

בכרך השמיני של "תחומין" (תשמ"ז) הופיעו מספר מאמרים בנושא זה של הרב אברהם שפירא, של הרב חיים דוד הלוי. מאמר נוסף בנושא נכתב על-ידי הרב שלמה דייכובסקי, אז אב"ד בתל אביב וכיום חבר בית הדין הרבני הגדול לערעורים [מורשה ח(תשל"ד) עמ' 18-33]. המאמר האחרון נפתח בהאי לישנא:

"אחד המושגים היסודיים ביהדות הוא 'דעת תורה'. מושג זה הוא מן הדברים שאין להם הגדרה ברורה וחד משמעית. יהודי מאמין יודע שעליו לציית בציות גמור לדעת תורה שנאמר (דברים יז, יא) על-פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

אכן, הרב דייכובסקי עצמו מציין כי מושג זה הוא "מן המושגים שאין להם הגדרה ברורה וחד משמעית".

יתר על כן: משביקש לברר באילו תחומים יש לילך אחר 'דעת תורה', הוא מוסיף: "לצערי לא מצאתי בנושא זה בירור הלכה מקיף ומעמיק. למעשה כמעט ולא נכתב דבר בנושא".

מסקנתו של הרב דייכובסקי מכוונת כלפי סמכותה של הסנהדרין וסמכותו של בית הדין העליון. ובסוף דבריו הוא מציין: "מהם התחומים בהם קיימת חובת היזקקות לדעת תורה? בתחום שאין לו כל משמעות הלכתית (דוגמת השאלה באיזה צבע לצבוע את רשות הרבים) – לא קיימת חובה כזו; בתחום הלכתי מובהק – קיימת חובת היזקקות ל'דעת תורה', בתחום מסופק – יש לשאול שאלת חכם".

הרב אברהם שפירא מפנה את שימת הלב לשתי סוגיות: הגמרא (פסחים נו, ע"א) מספרת על חזקיה שעשה ששה דברים: על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו. חלק מהדברים שמונה הגמרא יכולים להיחשב כ"דבר מצווה" (דוגמת כיתות נחש הנחושת או עיבור החודשים), אולם חלקם בוודאי "דברי רשות" המה: קיצוץ דלתות ההיכל או סתימת מי הגיחון. ואף על-פי כן, כותב הרב שפירא, רואים אנו שביקשו לשמוע לגביהם את דעתם של חכמים. מכאן, שגם בנושאים מדיניים ואף בכאלה הנוגעים להערכת המציאות יש לשמוע "דעת תורה".

ברם צריך למילף: וכי היכן נאמר ש"חכמים לא הודו לו" לחזקיה? הגמרא נוסחת דבריה באופן סתמי "לא הודו לו" ואינה מציינת מיהם אותם שלא הודו לו. שמא בנושאים ההלכתיים המובהקים אכן "חכמים לא הודו לו", ואילו בנושאים שאינם הלכתיים צרופים אותם ש"לא הודו לו" היו פרנסי הקהילה ולאו דוקא חכמיה?

העוסקים בנושא זה נוטים להביא לחמם גם ממקורות נוספים, כך, לדוגמא, ממשנת סנהדרין:

ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על-פי בית דין של שבעים ואחד.

ובמקום אחר (ברכות ג, ע"ב):

אמר רבי שמעון חסידא: כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד. וכיוון שהגיעה שעת חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיוון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכים פרנסה! אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ מסביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד נועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין* ושואלין אורים ותומים.

אלה המקורות, ותו לא מידי!

וכי יש כאן רמז כלשהוא לקיומו של "שכל תורתי" בכל דבר קטן וגדול בהוויות העולם? וכי מכאן ראיה שאותו "שכל תורתי" הוא שיקבע בכל שאלה העומדת על הפרק? מי שמע כזאת, מי ראה כאלה? אין לכך כל מקור שהוא.

בכל תולדות ישראל ניהגו פרנסים, לצד רבנים, את חיי הקהילה. כך היה בועד ארבע ארצות. לגבי התקנת תקנות, קובע הרמב"ם (הלכות מכירה יד, ט) – בעקבות התלמוד – שלא ניתן לקבלן אלא באישור "אדם חשוב":

רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ואפילו בשר ולחם, ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור יענשו אותו כך וכך. רשאין אנשי אומנויות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור יענשו אותו כך וכך.

במה דברים אמורים? במדינה שאין בה חכם חשוב לקתן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה. אבל אם יש בה אדם חכם חשוב – אין התנאי שלהם מועיל כלום, ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי אלא אם כן היתנה עמהם ועשו מדעת החכם.

מיהו "חכם"? מסביר ה"מגיד משנה":

ופירש הרב אבן מיגש ז"ל: אדם חשוב – ממונה על הציבור, וזהו שכתב המחבר 'לתקן מעשה המדינה', כלומר שהוא ממונה על כך.

אכן, יש חידוש בספר "החינוך". לדעתו, מצוות "ועשית ככל אשר יורוך" חלה לא רק על בית דין הגדול: "ולעניין החיוב הרי הוא לשמוע אל דברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ואל שופטינו שבדורינו", ושוברו בצד: הוא מביא את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשאלה האם מצווה זו חלה גם לגבי תקנות דרבנן, ומסקנתו היא שחובה זו חלה רק על אותם דברים הנלמדים בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.

יש כאן איפוא חידוש גדול שלפי מצד מצוות "לא תסור" קיימת חובה לשמוע לגדולי הדור. עד כאן מצאתי ותו לא. זהו נושא חדש שעלה על הפרק. שתיקתם של חכמים בכל הדורות מהרחבת הדיבור בנושא זה – מלמדת הרבה. ודי לחכימא.

יש המבקשים להיתלות בדברי ה"חזון איש", בספרו "אמונה וביטחון", ולהסיק מדבריו שרק תלמידי חכמים יודעים מה לעשות בכל מצב ולכן תמיד צריך לשאול אותם. אכן, לא מצאתי לכך כל מקור. ה"חזון איש" מתמקד בפן המוסרי: יש לשאול אדם מוסרי ולא מי שהוא בעל אינטרס זר. אבל גם הוא אינו מדבר על "דעת תורה" במובן שעליו מדברים היום. יש היום אנשים שלא עושים שידוך בלי לשאול את הרב. השאלה "האם להיכנס לקואליציה או לא" היא שאלה חשוב מאד. אך מה הקשר בינה לבין "דעת תורה"?

הרב אברהם שפירא מדגיש שלא מדובר בענייני הלכה דווקא, אלא "על ענייני הציבור והנהגתו צריך לבקש דעת תורה". מדוע? "כי שכלו של הגדול בתורה הינו 'שכל תורתי' וממילא דבריו הם-הם האמת הצרופה. מי שמע כזאת, מי ראה כאלה?

הרב פוגלמן ז"ל, שהגיב על דברי הרב דיכובסקי, כבר העיר שאין במונח זה של "דעת תורה" ולו שמץ מ"מושגי היסוד של היהדות". האם העובדה שהמונח מופיע פעם אחת בש"ס, בהקשר לסוגיית גיד הנשה שנזכרה קודם ובהקשר שונה לחלוטין, הופכת אותו ל"אחד ממושגי היסוד ביהדות"? אתמהה!

נכון, היום זה הפך להיות מובן מאליו, וגם חלק מאנשי הציונות הדתית, החשים רגשי נחיתות, תרים אחר "דעת תורה", אבל במקורות – ברמב"ם, ב"שולחן ערוך" או בשאר פוסקים – אין כל הד לכך שבתחומים שאינם הלכתיים יש לשאול "שאלת חכם".

היהדות האורטודוכסית בגרמניה בראשית המאה סבלה מ"מחסור" מסויים בגדולי תורה, לעומת המצב שהיה במזרח אירופה, ולכן אין זה מפליא שהמונח נולד דווקא בגרמניה ולא במקום אחר. "דעת תורה" שימשה להם מעין תחליף (אם כי מאוחר יותר הם נחלו כמה אכזבות בעניין זה...).

במקום בו נולדתי וחייתי עד גיל 18 לא שמענו מעולם על מונח כמו "דעת תורה". בשאלות הלכה היו פונים כמובן לרב. לא אחת היה הרב זועק חמס ומשמיע קולו גם בשאלות מוסריות. אבל תפישה שלפיה כל ענייני הקהל נחתכים על-פי הרב? לא היה כדבר הזה. זו תופעה חדשה. צאו ובקשו בכל ספריהם של חכמי הונגריה וראו האם מופיע שם המונח "דעת תורה" אם לאו.

ככל שידיעתי מגעת, המונח אינו רווח גם בכתביהם של גדולי ליטא, לא אצל ר' חיים עוזר, לא אצל ר' חיים מבריסק ולא אצל ה"חפץ חיים". רק משהוקמה "אגודת ישראל" הפך העניין והיה לסיסמה, שבכל דבר, קטן כגדול, מבקשים לשמוע "דעת 'תורה". מז הבחירות הראשונות לכנסת, החלו מדברים על כך ש"לפי 'דעת תורה' צריך להצביע ב' או ג'".

במאמר מוסגר אוסיף כי מישהו גילה את אוזני שנציג "אגודת ישראל" חתם על מגילת העצמאות בלי לשאול "דעת תורה" (לו היה שואל, יש להניח שלא היה חותם...)

לגבי תקנות קהל הרמב"ם אכן מכריע – בעקבות הגמרא – שנחוץ אישורו של "אדם חשוב". הדבר נועד למנוע התקנת תקנות שיפגעו במיעוט שאינו מסכים עם תוכנן.

הרב דיכובסקי מדבר במאמרו על שניות מסויימת שקיימת בציבור שלנו ביחס לגדולי תורה: "הציבור הדתי נוהג לא פעם בעניין זה בשניות בולטת. מצד אחד אין מתעלמים מדעת תורה, ומצד שני ממעטים לשאול. לפעמים שואלים ולא מצייתים, או ששואלים כשיודעים מראש 'את מי לשאול'".

לפני כמה שנים פנו אלי מהמפד"ל אנשים שביקשו להקים ועדת רבנים שתכוון את אורחותיה של המפלגה. הבעתי את הסכמתי לכך, אבל הדגשתי שאין מדובר ב'דעת תורה'. ניתן לשמוע – ואולי אף רצוי – את דעתם של רבנים בכל עניין, אך לא מדובר ב'דעת תורה' במובן שמבקשים לייחס לו היום.

שלא יהיה ספק: מצווה לכבד תלמידי חכמים. עם זאת, הרמב"ם כותב שאין להשתמש בכמה תרופות שנזכרו בדברי חז"ל. משסיפרתי זאת פעם לאחד הרבנים, הוא היה בהלם, ולא האמין למשמע אזניו. וכי ניתן לומר שאותו רב העריך את חז"ל יותר מהרמב"ם? ודאי שלא. הרמב"ם עסק כל ימיו בתורתם של חז"ל ואף-על-פי-כן כתב שבעניינים אלו של רפואה אין לשמוע להם. תפישה זו אינה פוגעת כהוא זה בגדולתם. בשבילי הרב ש"ך נשאר הרב ש"ך גם אם איני שואל אותו שאלות ב"מילי דעלמא". בימינו תלמיד חכם שאינו עושה איזה "מופת" או מגלה ניצוצות של "רוח הקודש" אינו תלמיד חכם..

לפני מספר שנים הבעתי עמדה בנושא מסויים, ומיד התקיפו אותי: "אבל ר' צבי יהודה אמר אחרת. איך אתה יכול לדבר בניגוד לדעתו?". וכי כך היא דרכה של תורה? ר' צבי יהודה אמר אחרת, אז מה? וכי מדובר באורים ותומים? יש לנו שכל והננו צריכים לפעול על פיו, אך אין זה נוגע כמלוא הנימה למצוות כיבוד תלמידי חכמים, שלצערי לא תמיד נזהרים בה. בהספד שנשאתי בישיבה על ר' יעקב יצחק וייס, בעל "מנחת יצחק" והראב"ד של העדה החרדית, ציינתי שבהלווייתו כמעט ולא נכחו אנשי ה"כיפות הסרוגות", כשם שבהלוויית הרב גורן כמעט ולא נכחו אנשים בעלי "כיפות שחורות".

כיבוד אמתי של תלמידי חכמים אין פירושו היבדקות בצד אחד. כשנפטר הרב משולם ראטה, אמר לי אחד הנוכחים בהלוויה הצנועה: "אינכם יודעים כיצד לטפח תלמידי חכמים. אילו היה במחנה שלנו, היו כאן אלפים ורבבו". כיבוד תלמידי חכמים אינו תלוי בשאלת השתייכותו למחנה זה או אחר. זוהי חובה עצמאית שאינה נמדדת לפי הנהגתו ועמידתו של אותו תלמיד חכם בראש מפלגה זו או אחרת. זוהי הדרך שעלינו לדבוק בה ולהטמיע אותה. צריכה להיות דרך ארץ כלפי כל תלמיד חכם. זהו כבודה של תורה.


* דברים על-פה מתוך שיעור שניתן בישיבת "הר עציון" בשנת תשנ"ז. כתב וערך: אביעד הכהן.

* וראה פירוש רש"י על אתר: "ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהן רשות כדי שיתפללו עליהם".