10: הפגישה בין יעקב ליוסף

  • הרב יהודה עמיטל

הפגישה בין יעקב ליוסף* / הרב יהודה עמיטל

שני שיאים באים לידי ביטוי בפרשתנו. הראשון הוא הבשורה ליעקב על כך שיוסף חי, והשני – הפגישה ביניהם במצרים.

הדבר אשר משכנע את יעקב להאמין לבשורה הן העגלות אשר שלח לו יוסף. הפירוש הידוע, המובא במדרש (בראשית רבה צד, ג) וברש"י הוא, שהיה בזה מסר מיוסף ליעקב כי עדיין זוכר הוא את העניין בו עסקו יחד טרם נפרדו – פרשת עגלה ערופה.

ולא בכדי עסקו הם בפרשה זו, שהרי יעקב קיים, באותה שעה, בעת שליווה את יוסף, בדרכו לחפש אחר אחיו, את המצוּוה בפרשה – ליוויו של העוזב את העיר. ציווי זה כבר לימדנו הספרי בפרשת עגלה ערופה, בהתייחסו לדברי הזקנים האומרים: "ידינו לא שפכֻה את הדם הזה" – "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דם הם?~ אלא לא ראינוהו ופטרונוהו בלא מזונות ובלא לוויה". 'בלא מזון' – וכיוון שכך, ודאי רָעַב ועלול היה לנסות לשדוד עובר אורח, ושמא הלה הרגו תוך התגוננות. 'בלא לוויה' – וכיוון שכך חש בבדידות, עד שהביאו הדבר לידי דיכאון ולמעשי ייואש. זו הסיבה לכך שיעקב ליווה את יוסף בהליכתו לחפש אחר אחיו, על מנת שלא יחוש בבדידות, בייחוד לאור יחסיו עם אחיו.

אפשר וניתן לקשר את העגלות האמורות כאן לפרשת עגלות הצב, אותן הביאו הנשיאים בחנוכת המזבח. שכן, נשיא טוב נבחן ביכולתו לחזות מראש שינויים ולדעת להתאים את עמו למצבים חדשים. עליו לדעת להיות נייד ולזוז ממקום למקום כשיש צורך, זאת כמובן ברוח תורת ישראל הנצית, המתאימה לכל זמן ולכל מקום. ארבעים ושניים מסעות עברו בני ישראל במדבר, בהנהגת הנשיאים, כל מקום ואופיו, כל מקום והיכולת לדעת להתנהג בו כראוי וכנדרש. אותן עגלות אשר הביאו הנשיאים, מסמלות את אותה ניידות, את היכולת להשתנות לפי צרכי הזמן והמקום, לאור התורה אשר אינה תלויה בזמן ובמקום.

זה אולי הרמז ששלח יוסף לאביו – לומר לו, שלמרות כל השנים אשר היה במצרים, יכול היה להיות נייד ועדיין תורתו בידו, גם במצבים קשים ממה שהורגל עד כה.

השיא השני בפרשה הוא, כאמור, הפגישה בין יעקב ליוסף. היינו מצפים שהתרגשותו של יעקב תהיה רבה ותעלה על זו של יוסף. שהרי גדולים רחמי האב על בנו מאשר בנו על אביו, ועוד – יוסף ידע על כך שאביו חי אך יעקב מתבשר על רק כך עכשיו. אך מהכתובים משתמש אחרת:

ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד. ויאמר ישראל אל יוסף... (בראשית מ"ו, כט-ל)

יוסף בוכה מהתרגשות בראותו את אביו ואילו תגובתו של יעקב צוננת ולאקונית. את פשר הדבר מסביר רש"י:

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.

אלא שהסבר זה תמוה אף הוא – עשרים ושתיים שנה לא ראה את בנו וחשבו למת, והנה דווקא כעת בעת המפגש עצמו הוא קורא את שמע, וכי לא יכול להיה להקדימה או לאחרה במעט?!

אכן, ידועים דברי המהר"ל שדווקא בזמנים קשים קל לחוש את הרצון להתקרב לה', להיאחז בתקווה בו, ולקרוא קריאת שמע. אף ידוע הוא שבעת שיוצא הוא מן המיצר, שוכח האדם את כל מחשבות האמונה, את כל נדריו לה', לכן קרא כאן יעקב את שמע, דווקא ברגעי השיא של אושרו, שכן חש שדווקא אז מחוייב הוא להודות – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

אפשר וניתן להציע הסבר נוסף להתנהגותו זו של יעקב. שתי תפיסות קיימות ביחס לזיקתו של הקב"ה לעולם. מחד שיטת הפילוסופים, הרואה בק"ה את האחדות האינסופית, את ייחודו ואת היותו נפרד לחלוטין מן העולם. כנגדם – המקובלים – אשר רואים בכל דבר בעולם חלק א-לוה ממעל, הקב"ה נמצא בכל מקום, שולט ומסובב הכל.

יעקב מאבד את בנו למשך שנים ואינו מבין על מה ולמה. כעת בעת המפגש – הוא מבין. הוא, אשר צריך היה להיות מובל למצרים בשלשלאות של ברזל, שהרי ממנו מתחילה גזירת בין הבתרים, מגיע בסופו של דבר על שום סיבה אחרת. כעת הבין את דרכי ההשגחה, אשר גלגלה עליו א תהסבל על אובדן בנו, כדי להביאו למצרים כשהוא אינו אסור בשלשלאות. כעת הבין במלוא המשמעות את קיומו של מסובב עליו, ולכן דווקא באותו רגע מצא לנכון לקבל עליו את שלטונו הבלתי מעורער של הקב"ה בעולם.


* שיחה שנאמרה בסעודה שלישית, שבת פרשת ויגש התשנ"ג. עפ"י סיכומו של דני אורנבוך.