דילוג לתוכן העיקרי

מקץ | "וא-ל ש-די יתן לכם רחמים"

קובץ טקסט

פתיחה

בדומה לסוגיה התלמודית, גם במדרש בראשית רבה אנו מוצאים מקבץ דרשות על פסוק או על עניין העולה מן הפסוק והקשרו היוצר "שיח" על נושא אמוני-רעיוני.[1] בתוך דברי המדרש על פרשת מקץ מופיעות שתי "סוגיות" מחשבתיות: האחת עוסקת בחלומות ופתרונם, בעקבות חלומותיו של פרעה, ואילו השנייה עניינה תפקידם ומשמעותם של הייסורים הבאים על האדם. במהלך שיעור זה נדון ב"סוגיה" השנייה.
ההתמודדות עם ייסורים היא שאלת יסוד כלל עולמית, לאומית ואישית. המדרש מתמקד בנושא הייסורים הבאים על הצדיק בהקשר של דבריו של יעקב. יעקב נאלץ להסכים להפצרותיו של יהודה להתיר לו לקחת את בנימין ולהורידו עם האחים למצרים כמצוותו של יוסף, על מנת שיאפשר להם לשוב ולהצטייד באוכל בעת הרעב:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים: וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא:  וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ:  וְא-ל ש-די יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:
                                         (בראשית מג, יא-יד).
בדבריו, יעקב מתייחס להכנות המעשיות הנצרכות לקראת מפגש נוסף של האחים עם המשביר לארץ מצרים. לעצם מתן הרשות לקחת את בנימין מצטרף הפסוק האחרון, הכולל בתוכו שני אלמנטים: תחינה - "וא-ל ש-די יתן לכם רחמים...", והשלמה עם המציאות - "כאשר שכלתי שכלתי". במדרש בראשית רבה מופיעות על פסוק זה שתי פתיחתאות ופתירה אחת.[2] נעיין בפתיחתא הראשונה:     

 

"אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה" – ייסורים, תמימות וחירות

א.
"וא-ל ש-די יתן לכם רחמים".
רבי פינחס בשם רבי חנן דציפורין פתח:
"אשרי הגבר אשר תיסרנו יה" וגו' (תהלים צד, יב).
ואם בא להקפיד, "ומתורתך תלמדינו" (שם).
מה כת' "באברהם ואברכך ואגדלה שמך" וגו' (בראשית יב, ב).
כיון שיצא, קפץ עליו רעבון, ולא הקפיד ולא קרא תגר.
אף את, באו עליך ייסורין, לא תהא מקפיד ולא קורא תגר.
 
אמ' רבי אלכסנדרי: אין לך אדם בלא ייסורין, אשריו לאדם שתורתו ייסורין.
אמ' רבי יהושע בן לוי: כל ייסורין שבאין לאדם ומבטלין אותו מתורתו, ייסורין שלתוכחת הן.
וכל יסורין שאין מבטלין אותו מתורתו, ייסורים שלאהבה הם.
רבי חמא חד סגיא נהורא דלעי באוריתא (=רבי ראה עוור אחד שעסק בתורה).
אמר לו: שלם לך בר חוריה (=שלום לך בן חורין).
אמר ליה (=לו): מה את שמע דהוא גברא בר עבדין (=האם שמעת שהייתי עבד ונשתחררתי)?.
אמר לו: לא, אלא שאת (=אתה) בר חורין לעולם הבא.
אמר רבי יודן: כתוב "אם שן עבדו או שן אמתו יפיל" וגו' (שמות כא, כז).
מי שייסורין באים עליו, על אחת כמה וכמה.
 
רבי פינחס בשם רבי הושעיא: "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה".
ה' אין כתיב, אלא יה, כזה שהוא נידון לפני הדיין הוא אומר: יה.
כך אבינו יעקב: מי שהוא עתיד לומר לייסורים דיי, הוא אומר לייסוריי דיי.
"וא-ל ש-די יתן לכם רחמים".
                          (ב"ר צב, א אלבק עמ' 1138-1136).
הפתיחתא שלפנינו מורכבת משלושה חלקים: דרשתו של רבי פנחס בשם התנא רבי חנן המופיעה בראשה; דרשתו של רבי פנחס בשם רבי הושעיא המופיעה בסופה וחלק אמצעי הכולל את הדרשות שביניהם. כולם מתייחסים לפסוק "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (תהלים צד, יב). הדרשה הראשונה מתייחסת לחלקו השני של פסוק זה: "ומתורתך תלמדנו", ודורשת אותו כמתאר מצב בו האדם אינו שלם באמונתו בהקב"ה, ועל כן הוא אינו מאושר בייסורים הבאים אליו. במצב זה, עליו ללמוד מתוך מה שכתוב בתורה על אברהם אבינו, שלמרות שהובטחה לו הארץ נצרך לרדת מיד עם הגיעו אליה למצרים מחמת הרעב, ולא ערער או התלונן על דרכי ההשגחה האלוקית. דרשה זו מסתיימת בפנייה ישירה אל השומע, שהוא נמענה האמיתי. לא דרשת הכתובים או הבנה עמוקה של סיפורי האבות היא תכליתה של הדרשה, אלא ציבור שומעיו של רבי פינחס, הרוצה להטביע חותם בליבותם ובאורחות חייהם. ניתן לומר כי הדרשה כמעט מעידה על עצמה כדרשה שנאמרה בעל פה, אולי בבית הכנסת.[3]
חלקו האמצעי של הפתיחתא בנוי מארבע חוליות: שני מאמרים של אמוראי ארץ ישראל, הראשון של רבי אלכסנדרי (בן הדור השלישי) והשני של רבו רבי יהושע בן לוי (בן הדור הראשון), מעשה חכמים אחד על רבי (=רבי יהודה הנשיא), ודרשה אחת של רב יודן (אמורא ארצישראלי מן הדור הרביעי-חמישי).[4] דבריו של רבי אלכסנדרי, הפותחים בקביעה שייסורים הם נורמה, מהווים נקודת מוצא רעיונית שכל הדיון שלאחריה מסתעף מתוכה. חלקו השני של דבריו של רבי אלכסנדרי: "אשריו לאדם שתורתו ייסורין" טעון ביאור. בשתי נוסחאות כתבי יד של בראשית רבה (כתב יד מינכן וכת"י פריז) נוסף הסבר: "כיצד? חושש אדם את שינו ואת עינו ואינו יכול לישון ונמצא ער כל הלילה והעוסק בתורה ער, זה ער וזה ער".[5] בניגוד לדרשתו של רבי חנן בחלקו הראשון של הפתיחתא, המסבירה את שני חלקי הפסוק "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" כמתייחסים לשתי רמות של אמונה, רבי אלכסנדרי קוראם כהמשך אחד: אין אדם שאין לו ייסורים, ואשרי הגבר שעמלו בתורה היא ייסוריו.
רבי יהושע בן לוי דורש אף הוא את הפסוק האמור מתהילים, ומבין את "ומתורתך תלמדנו" כאבן בוחן לאופיים של הייסורים. אם אדם מצליח ללמוד תורה, הרי שייסוריו הם ביטוי לאהבתו של הקב"ה כלפיו, ועל כן אשריו; אלה הן ייסורין של אהבה. אם הייסורים מביאים את האדם לידי כך שהוא אינו מצליח ללמוד תורה, הרי שאינם ביטוי לאהבתו של ה' ויש לראותם כ"ייסורין שלתוכחת".[6]
הפסוק "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (תהלים צד, יב) מופיע באמצע מזמור שעוסק כולו בהתמודדות הצדיקים הסובל מול הרשעים. הוא פותח בקריאה כללית "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ: הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים: עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ" (צד, א-ג), ועובר להתייחסות מפורשת לעם ישראל: "עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ: אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ: וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב" (שם, ה-ז). הפסוק המובא לצורך הדרשה הוא יוצא דופן במזמור בכך שנושאו הוא האדם הפרטי המתייסר, ושייסוריו הם ישירות מידו של ה' ולא מיד "עם" או "רשעים" כלשהם. בנוסף, הפסוק מצביע על האדם המדובר ב"אשרי", שהיא מביעה מצב רצוי לכתחילה. כל אלה מורים על סוג מיוחד של ייסורים.
החוליה השלישית בחלק זה מציבה את היכולת ללמוד תורה מתוך ייסורים לא כמדד אובייקטיבי, אלא כביטוי לגודל רצונו של האדם הלומד למרות כל הקשיים. לפי זה, גם ההצבעה על ייסורים הבאים על האדם כייסורים של אהבה או לא קשורה בהתייחסותו האישית של האדם. הסיפור על התפעלותו של רבי לנוכח האדם העיוור שעסק בתורה מדגישה את חירותו של העיוור לעולם הבא לא בשל העובדה שהוא עוסק בתורה, אלא בשל עיוורונו כלפי נכותו כמונעת ממנו את אפשרות העיסוק בה. חרותו הפנימית מאפשרת לו חיים מלאים של משמעות בעולם הזה, ונצחיות לעולם הבא. 
הדרשה של רבי יודן עוסקת בשכרו של בעל הייסורים לעולם הבא, ללא זיקה לפסוק מתהילים ולימוד תורה. הוא לומד קל וחומר מחובתו של האדם לפצות את חבירו על נזק שגרם לו. נדמה כי האנלוגיה של הייסורים כנזק המחייב תשלומין מערערת במשהו על קביעתו של רבי אלכסנדרי ברישא ש"אין לך אדם שאין לו ייסורין", מכיוון שהיא מוציאה את הייסורין מן ההתנהלות הרגילה של העולם לאירוע חריג של נזק. בכך, רבי יודן מצד אחד מחזיר אל מושג הייסורים את המיידיות של הקשר בין הקב"ה לבריות, שהיית חסרה בדבריו של רבי אלכסנדרי, ומצד שני ממשיך לשמור על מושג של ייסורים שאינו קשור לחטא מצד האדם. נוסח דבריו של רבי יודן מבטא ריחוק מסוים בין ה' לאדם, המשקף, אולי, את מצבו של האדם המתייסר; עם זאת, גודל השכר על הייסורים בעולם הבא מבטא את האמון המוחלט בצדק האלוקי.     
בחוליה השלישית של הפתיחתא, רבי הושעיא מזהה זעקה החבויה בין מילות הפסוק, בשמו של ה' המוזכר בה כ"א-ל ש-די": "וא-ל ש-די יתן לכם רחמים... מי שהוא עתיד לומר לייסורים דיי, הוא אומר לייסוריי דיי".[7] זוהי זעקת סבלו של בעל הייסורים, המרגיש כי זמן סבלו הוא אינסופי והוא אינו יכול לשאת יותר. בהתאם לכך, גם "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" נדרש באופן זהה, והמילה "י-ה" בפסוק הופכת לזעקה. בשני הפסוקים, רבי הושעיא מוצא את הזעקה בתוך שמו של הקב"ה. חוויית הסבל הוא גם מפגש קיומי עם היותי לחלוטין מסורה בידיו של ה', הזעקה היא תחינה, והכל מתכנס יחד ברגע אחד בו כל המחיצות מוסרות.[8]
הפתיחתא פותחת, אם כן, בחוויה אינטלקטואלית של לימוד תורה כמקור של אמונה: "ומתורתו תלמדנו". היא מסיימת בפסגת הסבל, כאשר האדם רק מבקש שיניחו לו. נראה לומר כי טקסט זה מהווה שיקוף עוצמתי של תודעתם של אמוראי ארץ ישראל, שאינם מוכנים להישאר בתיאוריה אלא נוגעים בחיים עצמם.
פתיחתא זו מדגימה יפה כיצד ניתן להתחקות אחר זמן עיצובה. הדמות המאוחרת ביותר המוזכרת בה, שהיא מעבירה דרשות של דורות הקודמים לה בראשיתה ובסיומה של הדרשה, היא דמותו של רבי פנחס, כאמור בן הדור החמישי. לפי זה, הפתיחתא נוצרה לא לפני הדור החמישי, אולי על ידי רבי פנחס עצמו, אולי בידי עורך אחר.

"על זאת יתפלל כל חסיד" - ייסורים ותפילה

נעיין בהמשך המדרש, בפתיחתא השנייה:
ב.
"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" וגו' (תהלים לב, ו).
זבדי בן לוי ורבי יהושע בן לוי ורבי יוסי בר פטרס,
תלתיהון אמרי תלתא קריין מאן דמכין (=שלושתם אמרו שלשה פסוקים בשעת המיתה).
חד מנהון (=אחד מהם) אמר: "על זאת יתפלל כל חסיד" וגו'.
וחרנה (=אחר) אמר: "תערך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רוויה" (שם כג, ה).
וחרנה אמר: "כי טוב יום בחציריך" (שם פד, יא).
ויש אומרים: "מה רב טובך" (שם לא, כ).
רבי פינחס בשם רבי הושעיא:
נטל הקדוש ברוך הוא רגלי יעקב אבינו והעמידן בים.
אמר לו: ראה ניסים שאני עושה עם בניך,
ההא דכתיב (=שנאמר) "בצאת ישראל ממצרים" (תהילים קיד, א), ישראל סבא.
רבי חונא בשם רבי אחא: אף רגלי אבות העמיד על הים,
הה"ד (ההא דכתיב): "נגד אבתם עשה פלא" (שם עח, יב).
"לעת מצוא",
לעת מיצוי הדין, לעת מיצוי הנפש, לעת מיצוי חשבון.
כיון שראה יעקב שנתמצא החשבון, התחיל שופך תחנונים.
"וא-ל ש-די יתן לכם רחמים".
                           (שם צב, ב אלבק עמ' 1139-1138).
ראשית נתייחס אל המעטפת של הפתיחתא, ואחר כך לשאר תוכנה. הפסוק בבראשית "וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִיש" נדרש באמצעות הפסוק "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ" (תהילים לב, ו). המילים "לעת מצוא" בפסוק מתהילים, המתייחסות לנקודת זמן לא מוגדרת, נדרשות בסיומה כ"מיצוי" – מיצויו של תהליך לפני המעבר אל תקופה חדשה.[9] הדרשן (האנונימי) מתאר את יעקב הרואה בצורך להוריד את בנימין מצרימה מיצוי של תקופת הייסורים. אמנם, זהו מצב המזקיק תפילה רבה; אולם כבר מנצנץ בה פתח תקווה של עידן חדש. אם כן, הפתיחתא השנייה ממשיכה בנקודה בסיום של הפתיחתא הראשונה: המודעות החריפה שלא ניתן עוד לסבול הופכת לנקודת סוף תהליך.
שני העניינים המובאים בפתיחתא, הפסוקים הנדרשים סמוך למיתה ודרשתו של רבי פנחס בשם רבי הושעיא, מתייחסים אף הם למצבים לימינליים. שעת המוות היא סוף החיים, אך גם שער לעולם של נצח, אליה מתייחסים הפסוקים שבפיהם של אמורא ארץ ישראל.[10] הרגע שלפני קריעת ים סוף היא רגע של סכנה וחרדה ותפילה גדולה, שלאחריה בני ישראל מורמים אל גבהים חדשים ונישאים של התערבות ניסית פומבית ועצומת מימדים.
לפי האמור כאן, הרחמים בפסוק בבראשית אינם מוסבים על הפסקת הסבל אלא על התפילה.[11]  

 

"לא אשכל עוד" - סוף הייסורים

נעבור לעיין בצלע השלישית והאחרונה של "סוגיית" הייסורים המופיע במדרש בראשית רבה, היא ה"פתירה" הכפולה של פסוקנו: "וְא-ל ש-די יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי":
ג.
רבי יהושע בן לוי פתר קריה (=פתר את הכתוב) בגליות.
"וא-ל ש-די יתן לכם רחמים", "ויתן אותם לרחמים לפני כל שביהם" (תהלים קו, מו).
"לפני האיש", זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ה' איש מלחמה" (שמות טו, ג).
"ושלח לכם את אחיכם", אילו עשרת השבטים.
"אחר ואת בנימן", זה שבט יהודה ובינימן.
"ואני כאשר שכלתי", בחרבן ראשון.
"שכלתי", בחרבן שיני.
כאשר שכלתי בחרבן השני לא אשכל עוד.
ד"א, "וא-ל ש-די יתן לכם רחמים לפני האיש", זה השלטון.
"ושלח לכם את אחיכם", זה יוסף.
"אחר", זה שמעון.
"ואת בנימן", כמשמעו.
"ואני כאשר שכלתי", מיוסף.
שכלתי משמעון.
כאשר שכלתי משמעון לא אשכל עוד.
                        (שם צב, א-ג אלבק עמ' 1140-1139).
המסר העיקרי המשתמע מן הפתירה היא שיש נקודה בזמן בתוך מסכת הייסורים בהם הם נגמרים לבלתי שוב. רבי יהושע בן לוי דורש עקרון זה לעניין דרכו של עם ישראל בהיסטוריה, תוך העברה של רגשותיו האבהיים של יעקב כלפי בנו הקטן, בנו הנותר של אשתו האהובה רחל, אל הקב"ה ביחס לעם ישראל במצבים של גלות וחורבן. הדרשה השנייה חוזרת לסיפור המקראי של יעקב הנאלץ להשלים עם ירידתו של בנימין מצרימה.

 

המבט התיאולוגי על הייסורים

שלושת חלקיה של מחזור הדרשות על נושא הייסורים חוזרים אל דמותו של יעקב הנותן לבנימין רשות לרדת מצרימה. אמוראי ארץ ישראל אינם מהססים לגלם כך את דמותו של בחיר האבות. כך, הדיון הרעיוני – עקרוני חוזר אל המישור החווייתי – קיומי ופוגש את הסבל האנושי ברגעיו החריפים ביותר. 
נסכם את התובנות העיקריות לגבי נושא הייסורים העולות ממחזור הדרשות שנלמדו כאן:
פתיחתא א:
אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה
ללמוד תמימות כשבאים ייסורים מסיפור התורה על אברהם אבינו
ייסורים של תוכחה, ייסורים של אהבה
לא לראות בייסורים מחסום לעשייה (חירות פנימית)
הדרישה של הסובל לסוף הייסורים
רגע השיא של הייסורים כרגע של זיקה ומפגש
פתיחתא ב:
על זאת יתפלל כל חסיד
מיצוי הייסורים והמעבר למצב חדש כרגע של תפילה
פתירה
גלות, יעקב
הוודאות שיש סוף לייסורים
 
 
בתורתם של תנאים מוצאים אנו ביטוי נרחב לנקודת המבט התיאולוגית על הייסורים:
רבי עקיבא אומר: לא תנהגו בי כדרך שאחרים מנהגין ביראותיהן, שכשהטובה באה עליהם הם מכבדין את א-להיהם... וכשהפורענות באה עליהן הם מקללין את א-להיהם... ועוד שיהא אדם שמח ביסורין יותר מהטובה, שאפילו אדם עומד בטובה כל ימיו, אינו נמחל לו מן העבירות שבידו, ומי מוחל לו העבירות, הוי אומר הייסורין.
רבי אליעזר בן יעקב אומר... "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" וגו'...
מי גרם לבן זה לרצות את האב, הוי אומר, ייסורין.
רבי מאיר אומר... יהי לבך יודע מעשים שעשית וייסורין שהבאתי עליך, שלא לפי מעשיך הבאתי עליך את הייסורין.
רבי יוסי בר' יהודה אומר: חביבין יסורין ששמו של מקום חל בו שיסורין באין עליו, שנאמר "ה' א-להיך מייסרך".
רבי יונתן אומר, חביבין יסורין, כשם שהברית כרותה לארץ כך ברית כרותה ליסורין ...
רבי שמעון בן יוחאי אומר: חביבים יסורים, ששלש מתנות טובות נתנו לישראל ואומות העולם מתאוין להם, ולא נתנו להם אלא בייסורין. ואלו הן, תורה וארץ ישראל והעולם הבא ... אי זו היא דרך שמביאה את האדם לחיי העולם הבא, הוי אומר, אלו יסורין.
רבי נחמיה אומר: חביבין יסורין שכשם שהקרבנות מרצין, כך יסורין מרצין...
רבי עקיבא: ... חביבין הייסורין. מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלוהו למוטב אלא ייסורין.
        (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש, י).
הפזמון החוזר במכילתא הוא ש"חביבין ייסורין". כולם מתארים את התועלת שבסבל לקידום רוחניותו של האדם, וקרבתו אל אלוקיו. לעומת זאת, אמוראי ארץ ישראל משמיעים קול אחר – הם לא רק מדברים על הייסורים, אלא מנכיחים את חוויית הסבל ואף קוראים לו די.
לקראת סוף סוגיית הייסורים במסכת ברכות, מובא סיפור המהדהד את קולם של אמוראי ארץ ישראל, כפי ששמענו אותה בעיוננו במדרש בראשית רבה:
רבי חייא בר אבא חלה, נכנס אליו רבי יוחנן. אמר לו: חביבין עליך יסורין? אמר לו: לא הן ולא שכרן. אמר לו: הב לי ידך, נתן לו ידו והקימו.
רבי יוחנן חלה, נכנס אליו רבי חנינא. אמר לו: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר לו: הב לי ידך! נתן לו ידו והקימו...
רבי אלעזר חלה, נכנס אליו רבי יוחנן... אמר לו: חביבין עליך יסורין? אמר לו: לא הן ולא שכרן. אמר לו: הב לי ידך, נתן לו ידו והקימו.
                               (בבלי ברכות ה ע"ב, בתרגום)
עם כל התועלת שבייסורין, חכמים אלה נמרצים במאמרם: "לא הן ולא שכרן". הקומה שבונים אמוראי ארץ ישראל על גבי התנאים היא קומה של אמפתיה ואנושיות, המסרבת לעשות אידאליזציה של הסבל. מתוך הקשב לסבל, הם יודעים לצאת מעצמם ולהושיט יד, ללמד את מי שסובל לצאת מעצמו ולהושיט יד, ולקום.
 
 
[1] מדרש בראשית רבה הוא מדרש פרשני קלאסי, בו הדרשות מובאות לפי סדר הפסוקים, ומשולבים בו באורים קצרים לצד צורות דרשה שונות. להרחבה ראו עפרה מאיר, הסיפור הדרשני בבראשית רבה, תל אביב, תשמ"ז.
[2] הפתירה היא אחת הצורות הדרשה של המדרש הארצישראלי, בו הפסוק נדרש לעניין אחר. להרחבה, ראו יונה פרנקל, מדרש ואגדה, כרך א, תל אביב, תשנ"ז, עמ' 174-172.
[3] ראו יוסף היינימן, דרשות בציבור בתקופת התלמוד, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 11-7.
[4] העובדה שמאמרו של התלמיד הושם לפני מאמר רבו מראה על עריכה מכוונת לפי העניין, כפי שיתברר להלן.
[5] נוסח זה לקוח מן המקבילה בתנחומא, ראו יפה תואר ומתנות כהונה, וכן פירוש מנחת יהודה לרבי יהודה תיאודור על אתר, מהד' אלבק עמ' 1137.
[6] אין ביחידה זו הגדרה למהותם של "ייסורין של תוכחה", האם מדובר בעונש על חטא ממשי או איתות על מצבו הרוחני הכללי של האדם.
[7] השם "א-ל ש-די" מופיע קודם לפסוק הנדון כאן מספר פעמים לאורך ספר בראשית. הוא מופיע בפעם הראשונה בציווי ה' לאברהם על ברית מילה, ראו בראשית יז, א; כח, ג; לה, יא, שמות ו, ג. שם זה נדרש בב"ר מו, ג (אלבק עמ' 460). להרחבה על משמעות השם ראו רמב"ן לבראשית יז, א ושמות ו, ג.
[8] השוו לתנחומא (ורשא) מקץ י.
[9] הוראתה של פעולת המיצוי כאן דומה להוראתה בימינו. היא מופיעה לרוב בספרות חז"ל כפעולה קונקרטית של סחיטה או הוצאת נוזל, ראו תוספתא זבחים פ"ז, ה"י. הדרשן משתמש בהמשך בלשון "שפיכה", המתייחסת אף היא לנוזל. ראו עוד ירושלמי ברכות פ"ד, ה"א.
[10] במקבילות בירושלמי ע"ז פ"ג, ה"א ובב"ר סב, ח חלק מן הפסוקים הם אחרים, ראו שם.
[11] כידוע, המילה "תפילה" היא "רחמי" בלשון חכמים. המילה רחמים במקרא מופיע פעמים רבות בהקשר של סוף הגלות, ראו תהילים קו, מ-מו; דברים יג, יח; מל"א ח, נ.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)