12: "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה"

  • ד"ר יהודה פרנקל

לזכר בן דודי עודד כהן ז"ל

"וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה" / יהודה פרנקל

פרשת מזבח הזהב היא מן הפרשיות הסבוכות ביותר בתורה. עיון בפסוקיה, הן באלה שבפרשת תצווה והן באלה שבפרשת אחרי מות, מעורר קשיים טקסטואליים ומהותיים.

השאלה הראשונה נוגעת למקום ציווי עשיית מזבח הקטורת בשלהי פרשת תצווה. מבנה מערכת הציוויים על עשיית המשכן שבפרשיות תרומה ותצווה נע בכיוון מן המרכז לחוץ: תיאור כלי הקודש, הארון והכפורת, השולחן והמנורה, ולאחריהם ציווי על עשיית יריעות המשכן ומזבח החיצון. לאחר מכן מתוארת עשיית בגדי הכהונה, דרך קידושם ומצוות קרבן התמיד. הציווי על עשיית מזבח הזהב, המופיע לאחר כל אלה נראה איפוא מנותק מהקשרו. הפרשה שהיתה אמורה להופיע בראש פרשת תרומה, בין שאר הציווייים על עשיית כלי המקדש הוקבעה בסוף פרשת תצוה.

זאת ועוד: פרשה זו מופיעה לאחר מערכת פסוקים (שמות כט, מד-מו), הנראית כחותמת את ציוויי העשייה כולם: "וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח, ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי, ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים, וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתכם אני ה' אלוקיהם".

שאלה נוספת נוגעת לתוכן ההתייחסות למזבח זה בספר שמות. כבפרשיות המתייחסות לשאר כלי הקודש, אף פרשה זו כוללת תיאור של המידות, החומרים ומיקומו המיועד של מזבח הקטורת. לצדם, מופיע תפקידו המיועד: הקטרת קטורת התמיד. עם זאת, בסוף הפרשה נאמר ציווי נוסף: "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא לה'". וכאן הבן שואל: מה עניין מעשה עבודת יום הכפורים לספר שמות? וכי נזכרה עבודת היום בפרשיות הכפורת והפרוכת? וכי אין מעשה יום הכיפורים מרוכז בפרשת אחרי מות?

השאלה השלישית קשורה לשתי קודמותיה. המעיין בפרשת אחרי-מות ימצא כי שניים הם המוקדים הפיזיים למעשה הכפרה בעבודת יום הכיפורים: הכפורת ומזבח הזהב. עניין הכפורת מובן היטב לאור עמידתה במרכז המקום הגיאוגראפי המציין את חידושה של עבודת היום, הכניסה "לפני ולפנים". אך במה נתייחד מזבח הזהב משאר כלים, ומה טעם זכה כי יזו מדם הכיפורים שבע פעמים על קרנותיו?

בפרשת אחרי מות המתארת את מעשה יום הכיפורים נאמר כי על הכהן הגדול ל"כפר על הקדש מטמאת בני ישראל... וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם" (ויקרא טז, טז). מדוע זכה דווקא מזבח הזהב להיות כלי לטיהור ולקידוש בני ישראל? וכי לא די הטיהור וקידוש אהל מועד?

הניסיון למצוא פיתרון לשלוש השאלות מצוי, כך דומני, בהבנת תפקידו הייחודי של מזבח הזהב בתוך המשכן. אם נשוב לרגע לפסוקי הסיכום שבפרשת תצווה (שמות כט, מג-מו), נגלה כי עיקר מטרת בניית המשכן היתה השראת שכינתו של הקדוש-ברוך-הוא בתוך בני ישראל המשלימה את מעשה יציאת מצרים שנועד אף הוא לתכלית זו. מטרת המשכן היא יצירת זיקה - ואולי אף מעבר לכך, מעין ריאליה אינטימית - בין הקדוש-ברוך-הוא לעמו. הקב"ה אינו עוד רק בבחינת מושיע ומצווה, אלא גם שכן הנוכח בקרבנו. המשכן נוטל כביכול את הקב"ה ממקום מרוחק ומעבירו למרכז ההוויה היום יומית של אדם מישראל, הן ברמה הריאלית-מוחשית, של נוכחות המשכן במרכז המחנה, והן במישור המטאפיזי, בתחום החוויה הדתית. הר סיני אינו עוד מאורע היסטורי חד פעמי של נתינת תורה, אלא מאורע מתמשך: הלוחות, נתונים בתוך הארון בלב לבו של המשכן, יוצרים את הרצף לאורך זמן, "ונועדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג).

תפישה דתית זו של השכינה, א-ל אימננטי המתהלך בקרב המחנה (השווה בראשית ג, ח), היא היסוד למעשה המשכן. המרחק שבין היצור והיוצר, בין אדם לבוראו, מצטמצם והולך. ההתגלות אינה תלויה עוד במאורע ובזמן מיוחדים. חויית מציאותו של ה' הופכת להיות חוויה אינטימית, יום יומית ומוחשית. בשורשה ניצבת אף סכנה גדולה. הקירבה היתירה עשויה להפוך שיגרה, האינטימיות יכול שתביא עמה זלזול וזילות של הקדושה. האימננציה יכול שתיהפך להאנשה. צמצום השכינה לתחומיו של אוהל, נייד ומתפרק, עשויה להביא עמה חוסר יראה, והקירבה היתירה תגרום הרס הקודש.

מתוך מבט זה מובן היטב עניינה של עבודת יום הכיפורים. וכי מזבח כפרה הוא צריך? וכי קודשי אהל מועד כפרה הם צריכים? אכן, דווקא הימצאותם "בתוך בני ישראל" יוצרת אפשרות לחילונם, להיותם מקור לחטא ולטומאה. האופציה של התקרבות לאינסופי מכילה סתירה פנימית, והערגה אליו מצריכה תודעת ריחוק כחלק מתהליך הקירבה עצמו. אפשרות זו, בין אם מומשה ובין אם נותרה רק בכוח ולא יצאה אל הפועל, זקוקה להליך מתמיד של כפרה. התבוננות במוקדיו הגיאוגראפיים של הליך הכפרה יבהיר לנו את מעשה יום הכיפורים.

ראשונה לכפר היא הכפורת - אותו כיסוי החוצץ בין ה"תוכן" לבין ה"חוץ" (ויקרא טז, יד). הכיסוי זקוק לכפרה מתוך החשש שמא נפרץ במשך השנה ולא מילא ייעודו. כיצד מתכפרת הכפורת? "ונתן את הקטורת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות” (ויקרא טז, יג). לכהן המכפר אסור להביט אל הכפורת. ענן הקטורת מכסה את המכסה, ומכאן הציווי שבראש הפרשה: "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת". כל כניסתו של הכהן הגדול לשם כפרה ביום הכיפורים לפני ולפנים , מבין לפרוכת ולפנים הימנה, תלויה היא בענן.

הפרוכת והכפורת עניין שניהם חד הוא: כיסוי, הרחקה, כפרה על קרבת יתר.

נמצינו למדים שלצורך כפרה על הכפורת אנו זקוקים לכיסויו של ענן הקטורת. יש כאן ריחוק לצורך קירבה, מסך גדול של עשן ענן הקטורת לצורך כניסה לפני ולפנים. ממעשה עבודת יום הכיפורים ניתן ללמוד על עניין המשכן כולו. השכנת ה' בתוכנו צריכה עמה כפרה מטומאות בני ישראל, לצד האינטימיות זקוקים אנו לאותו מנגנון מפריד, מטשטש ומגביל. מנגנון זה הוא מזבח הקטורת, ועשנה העולה ממנו. עם הכפורת המכסה על ארון העדות, מהווה מזבח הקטורת מוקד גיאוגאפי של עבודת יום הכיפורים, ועל כן עולה עשנו ומיתמר מבין הפרוכת, לפני ולפנים.

לאור האמור, יובן מדוע בא ציווי בניית מזבח הזהב לאחר פסוקי הסיום של מעשה המשכן. מטרתו של המזבח היא השמירה על המשכן מפני הטומאה, הבטחת הריחוק מפני השיגרה המאיימת. מכאן גם נובעת הזכרת מעשה יום הכיפורים בשלב כה מוקדם של עשיית משכן וכליו, באשר כפרתו של מזבח זה נועדה לשמש מגן, מטשטש ומרחק, על המשכן כולו.

השראת השכינה, האימננטיות של הבורא בתוך העם, יוצרת קירבה ומביאה עמה חוויה דתית בלתי אמצעית, יום יומית. אך הימצאותו זו של הא-ל, "בתוך טומאות בני ישראל", מחייבת עמה כפרה מיוחדת. אותו מעשה של התגלות השכינה בהיסטוריה, בהנהגה, בחוויה הדתית האינטימית, הינו מעשה של חסד שבו הקב"ה מצמצם עצמו כביכול לתוך הוויה שאינה מתוקנת כל צרכה. מנגנון הכפרה של עבודת יום הכיפורים, באמצעות מזבח הזהב, הכפורת והפרוכת, נועד לתקן זאת. אותה חוויה אינטימית של קירבה אל ה', נזקקת לתנועה מתמידה והפוכה של ריחוק וטשטוש. תנועת מטוטלת זו, של "רצוא ושוב", היא העומדת במוקד הוויתו של מזבח הזהב.

הכניסה אל הקודש פנימה, ברגעי השיא של עבודת יום הכיפורים, היא מפגש אינטימי של התייחדות האדם, עבד ה', עם בורא העולם. בתוכה מובנה אותו מסך של ריחוק - "כי בענן אראה על הכפורת". תנועת היחיד - והיחד כולו - אל מעמד התייחדותו עם הבורא, נזקקת באותה עת ממש לתנועה הפוכה, של ריחוק ומילוי החלל האין סופי שבין הפרוכת לבין הכפורת בענן הקטורת. תנועה הפוכה זו, העלאת ענן הטשטוש והריחוק, היא עניינו וייחודו של מזבח הזהב, והיא שהכתיבה את מקומו בספר שמות, בתום תיאור מעשה המשכן כולו.